על מעצב אהבות  עם פרופסור עמיר תומר / דלית מור


פרופ' עמיר תומר מגלה כיצד החליט להוציא לאור בגיל 68 את "מעצב אהבות" (הוצאת אסיף) – ספר ביכורים הכולל שירה חודרת, חושפת ונוגעת במורכבות האהבה, בזוגיות ובטבע

פרופ' עמיר תומר מספר בראיון איתו על נסיבות חייו, שהביאו אותו בגיל 68 להוציא לאור את "מעצב אהבות" (הוצאת אסיף) – ספר הביכורים שלו: ספר שירה חודרת, חושפת ונוגעת במורכבות האהבה, בזוגיות ובטבע. בד בבד עם כתיבת שירה הוא כותב סיפורים שגם הם חושפים את חייו בין השורות . "המגירה התמלאה, והגיע הזמן לפתוח אותה", אומר עמיר, שמאז ומתמיד חש שיש בו תשוקה ויכולת כתיבה, אך לא מצא את הזמן המתאים לעשות זאת בצד שפע עיסוקיו האחרים וההתמודדויות הלא פשוטות עם מצבה הפיזי של אשתו וקשיים נוספים, כולל טיפולי הפריה ואימוץ.

שם ספרו "מעצב אהבות" (הוצאת אסיף) הוא כשם אחד משיריו המופיע בספר. "כשבחרתי את השם לספר, אשתי הסבה את תשומת ליבי ש'מעצב' הוא לא רק 'דיזיינר', אלא גם מישהו שהופך דבר שמח לדבר עצוב. היא צדקה. רוב הספר מכיל שירי אהבה, אבל לאהבה יש פנים שונות, ולא כולן שמחות. הספר נוגע בכל גוני הזוגיות. אני מביא הכול ולא מייפה, ובשירים נוספים בספר אני נוגע בתחומי חיים נוספים, כמו מוות וטבע – הן בצדדים היפים והן במורכבים. הרעיון שמוביל אותי הוא שהדברים יעוררו מחשבה עבור הקורא, ולא תמיד המטרה היא שהקורא יתחבר או לא יתחבר. בחרתי את הכריכה בצבע האהוב עליי ביותר – צהוב, ובחרתי גם את האיור של אק"ג  עם לב, המסמל את האהבה העומדת במרכז, אבל גם את כל מה שפועם סביבה".

בשיריך בולט היטב מוטיב הזוגיות בגיל השלישי.

"אני נשוי זה 50 שנה. כולם מכירים את אופי האהבה של צעירים, אבל כשהיא נמשכת שנים רבות היא משתנה. זו כבר לא התאהבות, אלא חברות שקושרת יחד חיים בצוותא. אני רוצה לדעת שאשתי תאהב אותי תמיד, וזה דבר שמעסיק אותי וחשוב לי. כמי שנמצא בגיל השלישי, כתבתי שיר על היום שיגיע – כשבן זוג אחד הולך, והאחר נשאר לבדו, '... יְתַמְרֵר אֶת צֹמֶת הַחַיִּים / בּוֹ רֹאשׁ יֻרְכַּן כְּמוֹ עָנָף שָׁמוּט / לִקְרַאת בְּדִידוּת / לִקְרַאת גַּעְגּוּעִים'. אנו אף פעם לא יודעים מי זה יהיה, כיצד תיראה ההתמודדות הזו ומה יקרה. זה נושא שלא רוצים לדבר עליו". 

בשנת 2000 הצטרף עמיר לפורום אינטרנטי בשם "בסימן כתיבה", ובהמשך לפורום "שונרא". מאז הוא מתקשה לעצור את מעיין היצירה שממנו נובעים שירים וסיפורים קצרים. כיום הוא לומד באוניברסיטת חיפה לתואר במסלול כתיבה יוצרת. הוא מודה כי רבים מהסיפורים שהוא כותב מתבססים על חייו, וכי שינויים מחיים אותו ומזרימים לו אדרנלין לדם.

עמיר: "אנשים רבים חוששים משינוי ובעיקר להתנתק ממה שעשו קודם. לכן זכות נפלה בידי להתחיל בחיים חדשים וגם להמשיך בקודמים. אני אוהב מאוד להשאיר חותם. זה קרה בתחום המקצועי, משום שפיתחתי שיטות בהנדסת תוכנה ומערכות, ואני שמח גם על הזכות להמשיך וללמד באוניברסיטת בן גוריון ובטכניון בתואר שני. מה שדחף אותי להוציא את עצמי החוצה ולומר לעצמי:  'אני הולך על זה' היה תחושת אי-הוגנות כלפי משפחתי וחבריי, שמא לא אזכה לשתף אותם בספרי השירה והספרות שלי". עם פרישתו הרשמית לגמלאות החליט עמיר להתנתק מעניינים גשמיים שבהם עסק בגלגוליו הקודמים, ולהתמסר לענייני שירה, ספרות ומוזיקה. "שם הייתה שם טכניקה מעניינת ומאתגרת: לכתוב לעצמנו מכתב מהעתיד – אני בעוד 15 שנה כותב לעצמי של היום, ומספר לעצמי מה אני עושה. כך הטקסט הופך לחזון".

האם אתה מגדיר את עצמך כמשורר או כסופר?

"אני לא מגדיר את עצמי כמשורר ולא כסופר – אלא חש כיוצר רב-תחומי. מאז שהצטרפתי לפורום כתיבה נפתח הברז לכתיבת שירים וסיפורים, והמגירה התמלאה. פניתי למשורר ד"ר דורי מנור, שלחתי לו דוגמאות משיריי, ולשמחתי הוא אהב אותם והסכים לסייע בעריכת ספרי, שהוא עבורי הגשמת חלום. העריכה שלו הייתה עריכה נהדרת. בהמשך אני מתכוון לכתוב רומנים המתבססים על ניסיון חיי, ומשקפים הרבה מן האירועים החריגים וההתמודדויות שחוויתי, אך המציאות האמיתית תמיד משולבת בפנטזיה. זו לא אוטוביוגרפיה – אני חושב שלקורא פחות חשוב לדעת מה קרה באמת. אנשים רוצים סיפור טוב שיוכלו להזדהות איתו!".

הוא מגלה כי כשהיא את אשתו דליה, עוד כתלמידים בבית הספר התיכון, שניהם לא ידעו שהחיים עומדים לזמן להם אתגרים קשים מאין כמותם. "לאחר כשנתיים וחצי, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, דליה נפצעה בתאונת דרכים ונותרה עם נכות קשה לכל החיים. אז קיבלנו את ההחלטה המשמעותית ביותר של חיינו: להישאר יחד. זו הייתה רק ההתחלה, כי שום דבר לא בא לנו בקלות: לא הילדים, לא החיים היומיומיים ולא הזוגיות, שידעה לא מעט עליות ומורדות במשך למעלה מ-50 שנות קיומה. כמו אצל כולם, למעשה, אבל בתנאים שלנו העניין הזה מועצם שבעתיים. ועל זה, גם על זה, אני רוצה לספר ולכתוב".

עמיר, פרופסור למדעי המחשב, נחשב במשך שנים רבות לאחד המובילים החשובים בתחום הנדסת התוכנה ולמרצה מבוקש במוסדות אקדמיים שונים ובתעשייה. הוריו נפגשו במחנה הכשרה של תנועת "השומר הצעיר" בפולין, לאחר שעזבו את ביתם ועלו לישראל בשנים 1934–1935 כחלוצים במסגרת גרעין "לשחרור" (שהפך ברבות הימים לקיבוץ "רמת השופט"). בשנת 1942 עברו להתגורר בנהריה, שם נולד וגדל עמיר.

הוא השלים ברצף בפקולטה למדעי המחשב בטכניון את התואר הראשון ואת התואר השני שלו, ולאחר מכן התקבל לעבודה ברפא"ל – אז יחידת סמך של משרד הביטחון וכיום חברה ממשלתית משגשגת העוסקת בפיתוח מתקדם של מערכות הגנה ביטחוניות. עמיר: "במשך למעלה מ-25 שנים קיבלתי מארגון נפלא זה אינספור הזדמנויות לעסוק במגוון נושאים הקשורים בהנדסה, בניהול ובאיכות. נוסף על כך קיבלתי מלגת לימודים לתואר שלישי בחו"ל, וכך בשנים 1992-1989 התגוררנו בלונדון, תוך שאני משלים את לימודי התואר השלישי במחשוב באימפריאל קולג'".



הוא חזר לרפא"ל והמשיך לעסוק במגוון תפקידים, עד שתשוקתו האקדמית גברה על תשוקתו התעשייתית. בשנת 2009 פרש פרישה מוקדמת מרפא"ל ועבר לאקדמיה. בגלגול השני של חייו המקצועיים נעשה פרופ' להנדסת תוכנה ומערכות. כך למעשה הגשים את תשוקתו הגדולה להוראה, שאותה מימש עוד בגיל שלוש, כשלימד ילדים בכיתתו, העביר שיעורים פרטיים, ולימד קורסים והדרכות רבים מספור. "אני אוהב מאוד את מעמד המורה, ולהעביר מסרים דרכו. נהגתי לומר לסטודנטים שלי שאני לא רק המורה  אלא גם המחנך שלהם. זמן קצר לאחר שחזרתי מלימודי הדוקטורט, השתלבתי כמרצה במחלקה למדעי המחשב בטכניון. במקביל לעבודתי ברפא"ל הקדשתי לא מעט זמן גם להוראה אקדמית ולהדרכה תעשייתית במוסדות ובחברות שונות".

גולת הכותרת הגיעה בדמות הצעה נדיבה שקיבל מהמכללה האקדמית כנרת להקים מחלקה חדשה להנדסת תוכנה ולעמוד בראשה. לאחר כעשר שנים של עבודה מאומצת ומאבקים בלתי מתפשרים קיבלה המחלקה הסמכה קבועה להענקת תואר ראשון מטעם המועצה להשכלה גבוהה. "כך יכולתי להרשות לעצמי, בסיפוק רב, לפרוש לגמלאות. בגלגולי כמומחה בתחום זה פיתחתי שיטות וגישות להנדסת מערכות עתירות תוכנה. אף על פי שפרשתי, אני עדיין מוזמן להדרכות והרצאות. מתברר שקצת קשה לי להתנתק, אם כי הגלגול הנוכחי שלי הוא היצירה".

הוא מודה כי "באקדמיה, בניגוד לתעשייה, דוחקים בך פחות לצאת לפנסיה, לכן החלטתי לפרוש רק אחרי שהרגשתי שהגעתי למיצוי. רק אז הבנתי עד כמה הייתי עסוק. למרות שעדיין לא סיימתי 'לחתוך את חבל הטבור', החלטתי להוציא שירים מהמגירה, וגם להמשיך לכתוב". בימים אלו הוא עובד על ספר פרוזה שיכלול סיפורים קצרים, בכללם הסיפור "בבת אחת" שזכה לאחרונה במקום שני בתחרות "שירת המדע" ע"ש פרופ' עופר לידר במכון וייצמן.

לכבוד יום הולדתו ה-67 של עמיר הפתיעה אותו אשתו דליה, שדאגה לכך שאחד משיריו יולחן ויופק מוזיקלית על ידי המוזיקאי ניר בכר. מאז הולחנו שירים נוספים המופיעים בספר "מעצב האהבות" ושירים חדשים יותר, ואפשר לשמוע אותם בערוץ היוטיוב של עמיר בפלייליסט 'שירים שנוגעים בלב'. כך למשל אפשר לשמוע את השיר "אהובי היחיד". עמיר: "כמו שירים רבים שלי הוא רומז על חיי. בסופו של דבר, אנו רוצים שיאהבו אותנו, ובכל אחד מאיתנו קיים קונפליקט קבוע בין הצורך לחופש לבין הצורך להיות שייך ונאהב. הקליפ האחרון, 'פעם ידעתי', הוא התנסות שלי בהלחנה ובשירה".

תחום המוזיקה נחשב לחדש עבורך?

"כשהייתי ילד אמרו להוריי שאני מוכשר מוזיקלית, והם קנו לי כינור ושלחו אותי ללמוד. כילד לא התחברתי לכינור, וגם הילדים סביבי ראו בו משהו שאפשר לצחוק עליו. אני יודע לנגן היטב בחלילית ולשיר לפי תווים, ושרתי בחבורות זמר ובמקהלות קלאסיות שונות. כשלמדתי בלונדון, שרתי במקהלה של האוניברסיטה במשך שלוש שנים שרתי במקהלה, והופענו אפילו על הבמה של אלברט-הול... מאחר שהרגשתי מתוסכל מכך שאני כותב שירים אבל לא מלחין אותם, החלטתי לצמצם את הפער הזה: שכרתי מורה פרטי, שמלמד אותי להלחין. כך הלחנתי ושרתי את השיר 'פעם ידעתי'. מדובר בשיר אישי מאוד שלי, ולכן הרגשתי שהכי נכון שהלחן והביצוע יהיו שלי".



https://www.amirhttps://www.amirtomer.com/

tomer.com/






 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים