על ההצגה גורלו  של מר כהן בתאטרון הנגב/ ראובן שבת

ההצגה המיוחדת גורלו של מר כהן מכילה בתוכה הרבה.

בפני קהל רב של צופים בבית ציוני אמריקה ב24.11, נחשפה בבואה מעניינת ותיאטרלית של החברה הישראלית בת זמננו העכשווי. לא נחבאת, אלא חשופה, מגוחכת בחלקה האחד ומאיימת מאוד בחלקה האחר.

המחזה ,פרי עטם של אמיר ירושלמי ורענן פז מתאר כרונולגיה של סיפור בתוך סיפור:

לאחר עשרות שנים של מלחמה בין הקירקיזים לבְּרוֹסַרִים הסכימו הצדדים להניח את המחלוקות מאחור ולשבת לשיחות שלום. במהלך השיחות מתברר שבמאזן הכוחות הקיריקיזים הרגו לברוסרים אזרח אחד יותר ואלו דורשים השוואה אחרת אין הסכם.

נשיא הקיריקיזים, הנשיא חצי-אל, מכריז על הגרלה בה יעלה שמו של האזרח שייתן את חייו למען הסכם השלום. מכיוון שקירקיזיה היא מדינה הדוגלת בערכי הדמוקרטיה נקבע כי רק אם יסכים האזרח מרצונו החופשי והדמוקרטי לתת את נפשו אז יוצא להורג. וכך במרכז המחזה עומדת דמותו של גדליה כהן, האזרח הקטן ששמו עלה בגורל וכעת צריך לבחור האם למות למען השלום או פשוט לחיות.

בתוך הסיפור הזה מופיעים חייו של גדליה כהן, אינסטלטור קשה יום. אדם פשוט שיש לו אישה פשוטה בשם תקווה ובת אחת.

הוא מנסה לנתב את חייו איכשהו במציאות סתמית ברובה, עד שמגיעה לו ההזדמנות לעשות –"משהו משמעותי" והוא להקריב את חייו למען השלום...

המחזה, נכתב אומנם לפני תקופת הקורונה, אבל הוא ולמרות הכול מעוגן בה היטב.

שאלה מרכזית שנשאלת באוויר היא האם הטוטלאטריות האפשרית של הרוב יכולה לקבוע את חייו של הפרט.

כי אם כך, זוהי לא רק פגיעה בזכויות הפרט, אלא גם בזכויות האדם.

המחזה, נוגע היטב בשאלה הזאת, באופן של פארסה והומור, ובכך מחדד אבל גם מקהה את עוקצה של השאלה וכיווניה.

באופן תיאטרלי ודרמתי המחזה הוא קפקאי במובהק, מזכיר באופן מסוים את הקרנפים של יונסקו, אבל את הקרנפים מחליפה מציאות אחרת שבה הרובד הוירטואלי, הבידורי ברובו( אינטרנט, טלויזיה, הופעות שואו), מחליפים את האימה של ההתקרנפות במשהו שהוא כביכול משעשע וקליל ולמעשה חסר סיכוי, מאיים, סתמי.

המחזה מצליח לשזור את האלמנטים הללו היטב בעיקר בשל המשחק המשובח מאוד של השחקנים ובראשם כמובן הותיק והטוב אורי גבריאל, שאר הגיבורים שמצליחים למלא היטב את ייעודם הדרמטי וכמובן צמד השחקניות אפופות הסקס המושך.

ברם, המחזה ככלל לא הצליח להתעלות אל המשמעות העמוקה של הדברים, והותיר מעט מבוי סתום במהלכו וגם בסיומו.

אבל אולי מבוי סתום זה הוא מהלך מכוון וטוב בכל זאת, המותיר לעצמנו בהחלט לדעת להיות עירנים ומפוכחים לגבי שאלת הגבולות של "עד כמה".

האם יש להמשיך ולהקריב למען הכלל?

האם יש בכלל חופש קיום, במציאות בת ימנו.

וכיצד עלינו להיות עירניים ועיקשים באמת על מנת לא לוותר על זכויות אלו, גם בעתות של קושי

לאחרים ולעצמנו.

מכאן-יש במחזה ידיים דרמטיות מטיבות שעשו את מלאכתן היטב ובצורה מעניינת, איכותית וטובה מאוד

תאטרון הנגב: גורלו  של מר כהן:

משתתפים:

הנשיא חציאל - אורי גבריאל                    גדליה כהן - רוני ששון

שומר ראש - גל בן עמרה                        תקווה כהן - יהלי חנדרוס דגמי

מורן אברמוביץ - יעל פרימר סביר              שירה כהן  - טל סגל

שר הביטחון - מיגל אורבך

 

בימוי: איסי ממנוב נוריאל                          תנועה: יעל פרימר סביר

תפאורה ותלבושות: דלית ענבר                           צילום ועריכת וידאו: אייל בריברם     

תאורה: שמואל מור                                ע. בימאי ומנהלת הפקה: שרון קלדרון

מוסיקה: דורון שלון                                  מנהל טכני וייצור תפאורה: ניסן קלדרון

 

 

משתתפים בוידאו: איציק זוארץ,  ענר אגיב, ענת ברזילי, אדם דה לנגה, חיים זנאתי, אמיר ירושלמי, אורן כהן, יוסי סגל.

 

קריין: ג'קי ממן, דורון שלום


חפש באתר
טואול - בניית אתרים