מאמר:
אין זו אגדה של יוסף נאסר אלדין/בלפור חקק

 חודשיים לאחר פטירתו של המנהיג הדרוזי שהקים את התנועה הציונית הדרוזית, הגיעה השעה לומר דברים על האיש שהסיר את המרכאות מן הציונות בקרב התנועה הדרוזית: יוסף נאסר אלדין.

הוא היה לסמל של הברית היהודית- דרוזית. כך ייזָכר תמיד. בכל פעילותו היה מקור השראה לאחרים. חייו היו חיים של קירוב לבבות.

כולנו זוכרים את ההלם הציבורי שפקד אותנו, כאשר התקבלה ההחלטה שהציונות היא גזענות. זה היה יום שחור להסברה הישראלית.

העצרת הכללית של האומות המאוחדות קיבלה ב-10 בנובמבר 1975 החלטה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית"- החלטה 3379. 72 הצביעו בעד ההחלטה, 35 הצביעו נגד, 32 נמנעו. ההנהגה הישראלית הייתה בתדהמה. כולנו זוכרים שרחוב האו"ם בירושלים הוסב להיות רחוב הציונות, וישראל פתחה במתקפת הסברה להגן התנועה הלאומית שלנו ועל הלגיטימציה הבינלאומית שלנו.

צמיחתו של יוסף נאסר אלדין כמנהיג ציוני

שעות כאלה מצמיחות מנהיגים. בכפר דאלית אל כרמל, קם מנהיג דרוזי והקים אז את "התנועה הציונית הדרוזית". כל מי שנחשף אז לכושר הרטורי של יוסף נאסר אלדין, לא יכול היה לעמוד בפני קסמו האישי והיכולת ההסברתית שלו. הוא נרתם מיד לפעילות הסברתית ישראלית, והשתלב גם במועצה הציונית בישראל, שהוקמה על ידי אריה צימוקי.

זכור לכולנו שבנימין זאב הרצל אמר בהקימו את התנועה הציונית "אני סבור שבשבילי נסתיימו החיים והחלו דברי ימי העולם". שנת  1975 הייתה שנת המפנה של יוסף נאסר אלדין, שבה הסתיימו החיים הפרטיים שלו והחלו דברי ימיו כאיש ציבור שתורם לחברה ולמדינה.

יוסף נאסר אלדין היה מרצה בפנינו על הציונות ועל הרצל, כאילו היה בן בית בתנועה הלאומית היהודית. הובלנו סופרים ומשוררים אליו לביתו: הסופרים שהגיעו איתנו למפגשים איתו היו מוקסמים שאזרח דרוזי מצטט את בנימין זאב הרצל. כך, למשל, הוא נהג לצטט את המשפט של הרצל "מדינת היהודים היא צורך העולם, ועל כן קום תקום". אני זוכר שקרא לנו את קריאתו של הרצל בספרו "מדינת היהודים": "ארץ ישראל היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת" וגם חזר ואמר לנו כמורה דרך עבורנו (כמה זה נראה לכולנו מוזר!), שהיו פתרונות שונים עבור העם היהודי בגלות, אך שום פתרון לא היה בו קסם שובה לב כמו הפסוק "לשנה הבאה בירושלים". זה המפתח לציונות, אמר לנו יוסף נאסר אלדין, וכך הוא שָבָה את לבנו. היינו גם מוקסמים לגלות מפיו, שנפתלי הרץ אימבר שָהה בדאלית אל כרמל, וכאן בכפר חיבֵּר את ההמנון "התקווה".

"התקווה שלכם היא התקווה שלנו הדרוזים", אמר לנו יוסף נאסר אלדין.

כשהקמתי, יחד עם הרצל חקק את "קבוצת הסופרים הציוניים" בתוך המועצה הציונית בישראל, ב-1988, זכיתי להכיר אישית את יוסף נאסר אלדין, ששימש אז סגן יו"ר המועצה  הציונית. הצטרפנו אז כחברי הנהלה למועצה הציונית והקמנו אז מסגרת של ימי התנדבות של סופרים בערי פיתוח וכפרי ילדים ופעולות אחרות, והקשר עם יוסף נאסר אלדין הביא לקיום מפגשים שקיימנו בין סופרים יהודים ודרוזים בדאלית אל כרמל ובעוספיא. תרם למפגשים גם המשורר נביל נאסר אלדין, בן הכפר.  כל מפגש כזה החל בביתו של נאסר אלדין ובשיחה מקדימה שלו עם הסופרים. הכושר הרטורי שלו הביא סופרים רבים לקום ולומר: "היום אנו יודעים מה חשיבותה של הציונות".  מפיו של  יוסף נאסר אלדין הם למדו ציונות. הוא דיבר ציונות ועשה ציונות.

מאבק בלתי מתפשר למען הציונות

התנועה הציונית נלחמה נגד ההחלטה הנואלת והמרושעת שנועדה לפגוע בלגיטימציה של ישראל בעולם. יוסף היה תמיד בחוד החנית של המאבק. ואכן זכינו לכך שביום 16 בדצמבר 1991 קיבלה העצרת החלטה 4686, שהודיעה כי העצרת חוזרת בה מן ההשוואה בין ציונות ובין גזענות. שבועיים לאחר מכן התכנסנו בביתו של יוסף בדאלית אל כרמל, וכולנו השקנו כוסות "לחיים" יחד עימו.  קיימנו אז טקס זיכרון לחיילים הדרוזים בבית "יד לבנים" בכפר, עם ח"כ (לשעבר) אמל נאסר אלדין, אב שכול. יוסף נאסר אלדין  נשא תמיד את הדגל של מאבק בלתי מתפשר למען הציונות.

יוסף נולד בדצמבר 1942, והלך מעמנו לאחרונה בן 79. הוא היה צבר דרוזי, שראה עצמו תמיד בעל ברית לציונות, כחלק מן התפיסה של "ברית דמים שהיא גם ברית חיים". מאבק למען שילוב הדרוזים בצה"ל ובכוחות הביטחון, אך גם מאבק לחיים ביחד ולתרומה למדינה. לאחר שסיים השכלה יסודית בבית הספר בדאלית אל כרמל, למד בבי"ס "כדורי", שנחשב למעוז הישראליות החדשה: לכולנו זכור שיצחק רבין ז"ל היה בוגר "כדורי".  יוסף היה בוגר מחזור כ"ה (1962-1959), ושירת בצבא הגנה לישראל בשנים: 1965-1962. הוא שימש בצבא חובש וגם חובש קרבי.

לאחר שירותו הצבאי נשא לאישה את סעדה נאסר אלדין, נולדו להם ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת ( יואל, כרמל, ענן וכרמלה). מכאן הכינוי שלו "אבו יואל". בשיחה בינינו זכור לי שסיפר לי על החלוקה בעדה הדרוזית בין ג'והל ועוקאל. לדבריו, הוא שייך לג'והל, כיוון שאינו קרוב לכל סודות הדת הדרוזית ואורח החיים הדרוזי, אך אשתו היא מאמינה אדוקה ומתפללת בקביעות בבית התפילה הדרוזי (החילו'ה), שעמד במרכז הכפר.

בין השנים 1970-1965 שימש מנהל מגזר המיעוטים במשרד החקלאות. הוא היה מנהל במפעלי הטקסטיל "גיבור", זכיין של המפעל שהוקם בדלית אל כרמל (1980-1972).

החל משנת 1981 היה לאיש עסקים עצמאי שפעל בתחומים שונים וגם בנדל"ן: היה בעלים של תחנת דלק הצמודה לביתו ולסניף מקדונלדס וחנויות מסחר שונות.

בו זמנית הוא המשיך בפעילותו הציבורית במסגרת התנועה הציונית, כסגן יו"ר המועצה הציונית בישראל. שנים רבות הוא היה סגן של ניסן הרפז, שכיהן כיו"ר המועצה הציונית. המנכ"ל אז היה אריה הס, ואחר כך משה בן עטר.

התנועה הדרוזית התרחבה משנה לשנה ועסקה בחלוקת מלגות לסטודנטים הדרוזים, כדי לסייע לדרוזים בתהליך החיבְרוּת (הסוציאליזציה) בחברה הישראלית.

התנועה נאבקה תמיד לקדם את האישה הדרוזית ולהביא לשילוב תעסוקתי של נשים בחברה הישראלית.

"שוויון בחובות אך גם בזכויות"

הפעילות הציונית של יוסף חלחלה לציבור הישראלי, וכך נחשפה התרומה של העדה לחיזוק העם היהודי בארצו, וכן התרומה לכוחות הביטחון וההגנה. לא פלא שהדרוזים השתלבו לא רק כחיילים אלא גם בקצונה. לבנות הדרוזיות הוצע שירות לאומי בכפרים הדרוזים.

המאבק המתמיד של יוסף נאסר אלדין היה: "מי ששווה בכל החובות, ראוי לכל הזכויות". באופן עקבי הוא נאבק למען זכויות העדה הדרוזית.

כאשר אכרם חסון שימש חבר כנסת, בשתי הקדנציות בכנסת, הוא פעם בשיתוף פעולה עמו למען העדה הדרוזית בישראל.

הוא פעל גם בשיתוף הקרן הקיימת לישראל, מחלקת החינוך, במיזמים שונים של העדה הדרוזית.

לפני שנה החליטה הפדרציה של יהודי מרוקו בנשיאותו של סם בן שטרית לבחור בו כ"איש מופת" בחברה הישראלית. בטקס מרשים בכפר דאלית אל כרמל הוענקה לו תעודה הוקרה, בה נכתב בין השאר, שהוא זוכה בהוקרה זו בשל "פועלו להעמקת האחווה והידידות בין עם ישראל לבין העדה הדרוזית המופלאה. יוסף נאסר אלדין הוא בבואה נאמנה של העדה הדרוזית, שקשרה גורלה עם מדינת ישראל והעם היהודי. בניה הם גיבורי חיל, שירתו ומשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון, ו-430 מהם נפלו במערכות ישראל". הכתיר אותו בתואר "איש המופת" נשיא הפדרציה של יהודי מרוקו.

באותו מעמד קראנו לכבודו מקמה על פועלו:

מקאמה של קהווה שכולה אהבה/ הרצל ובלפור חקק

"על ציונות אנו מדברים עם  הדרוזים כבר שנים/ במעשים ממש, ולא בשפת הסימנים./

אש האהבה של יוסף נאסר אל דין יודעת להצית כל מיזם וכל רעיון תוסס/

אילו בנימין זאב הרצל היה יודע זאת, הוא היה נותן לו מקום בקונגרס.

יוסף יודע להסביר לאנשים מה פירוש "להאמין" בבהירות/ מיד כולם רצים אל הציונות./

בלי יוסף נאסר אלדין,  הניצוץ איננו./ אומר הפתגם הדרוזי: "ברגע שעלית על נמר דוהר, לא תוכל לרדת ממנו."/ הדרוזים מחוברים לאמת הציונית, לשפה העברית/ זה חזק מכל, זו ממש ברית./ כשיוסף מדבר ציונות, השפה מתרגשת/ זה חיבור לשורשים, זו אהבת המורשת./ בכל בוקר כאשר יוסף מביט בחלון, ובאור הזורח/ הוא שומע באוויר ציפורים מצייצות לו פתגם: "לעולם אל תלך בעקבות אדם שבורחַ"./ ובברית הזו שנשענת על האיש שאוהב ומתחבר באור של זהב/ אנו יודעים: מי שבורח מזהותו, גם לא תוכל להישען עליו./ התורה שלנו ידעה לתת כבוד ליתרו הנביא,/ אנו מכבדים את הדרוזי, ועמנו לוחש, "זה עם כלבבי"./ יוסף בצלילות דרכו מאיר את כל החושך/ ואנו שותים באהבה, כמאמר הדרוזי,  אותו קפה מאותו טס נחושת./ כמה סמלי שכאן בדליית אל כרמל חוּבַּר באהבה/ ההמנון הלאומי 'התקווה'/ אנו יודעים שהקשר הזה ימשיך להיות יפה/ ויחד נשתה מאותו ספל מהביל, מאותו קפה...

כול עאם/ ו'אינתום בח'יר !"

לסיום:

 עם מותו של איש בעל חזון ומקור של השראה. נזכור לו תמיד את תרומתו לברית המיוחדת בין העם היהודי והעדה הדרוזית.

ילדיו יואל, כרמל, ענן וכרמלה יכולים להיות גאים הם ענפים לעץ איתן של מורשת ושל קירוב לבבות.  ננצור כולנו את זכרו בלבנו. יהי זכרו ברוך.