על מאחורי מחסן שקים עם שמוליק טסלק/  רותי זוארץ:
ספרו החדש של שמוליק טסלר "מאחורי מחסן שקים" (הוצאת "אסיף") כולל סיפורים קצרים הכתובים בהומור דק, שרובם הגדול התרחש בקיבוץ


הסופר שמוליק טסלר יוציא לאור בקרוב את ספרו החדש "מאחורי מחסן שקים"הוצאת אסיף). הספר כולל סיפורים קצרים שברובם התרחשו בקיבוץ, הכתובים בהומור דק שלעיתים גם נועץ שיניים בנפשות הפועלות.

טסלר נולד בקיבוץ קבוצת יבנה בשנת 1954 למשפחה בת שישה ילדים. הוא דור שני לשואה לאימו, שרק היא ואחותה שרדו, ולאביו שעלה לארץ מרומניה. מזה שנים אחדות הוא מעביר ביום השואה שיחה בפורומים שונים על 'זיכרון בסלון'. "אימי מעולם לא סיפרה על קורותיה, מכיוון שלא רצתה שנהיה שונים, עם תווית 'בן של ניצולת שואה'. הבית תמיד היה שמח ואי-אפשר היה להתעלם מכמות הבדיחות שאימא ידעה בעל פה וידעה לשחרר אותן בזמן המתאים. אבל מיד כשבדיחה מסתיימת מגיעות הדמעות. גם כשהיא נזכרת בילדותה העצובה ובזוועות, הדמעות זורמות, אך תמיד הכול מסתיים בבדיחה וכולם צוחקים עם דמעות. בילדותי, במעט שהייתי בבית, אי-אפשר היה שלא לשים לב לניואנסים שמתפרצים".

כיצד הסתדרת עם הלינה המשותפת בקיבוץ באותה תקופה?
"הלינה המשותפת בקיבוץ עשתה טוב לי, לאחי ולאימי. לא היינו צריכים לחוות את השיחות שלה עם אבא, שתמיד הסתיימו בניגוב דמעות, ואילו היא ידעה שאנחנו מסודרים כי יש מי שמשגיח עלינו. בימים ההם בקיבוץ הלכנו לבית ההורים בשעה ארבע אחר הצהריים, ישבנו כמה דקות והלכנו למגרש הספורט עד שעת ההשכבה בבית הילדים. בעצם הכרתי את אימי רק לאחר שחרורי מהשירות הצבאי, כשיצאנו ביחד למסע לפולין, ואז התחלתי להעריצה. החיבוק הראשון שקיבלתי ממנה היה בסיום אמירת 'קדיש' במחנה אושוויץ שבו הושמדה כל משפחתה. ניגשו אליי עשרות אנשים, שאת חלקם כלל לא הכרתי, ועטפו אותי בחיבוק ובהתרגשות".

טסלר מודה כי בילדותו היה לו קשה במסגרות, ובמיוחד במסגרת הנוקשה של בית הספר. "התקשיתי להסתגל לבית הספר ובית הספר התקשה להסתגל אליי, יותר נכון המורים והמחנכים. רוב היום עבדתי בגידולי שדה. התגייסתי לצבא בנובמבר 1973 לגדוד 202 של הצנחנים, עברתי קורס קצינים והשתחררתי בדרגת רס"ן". הוא הקים משפחה עם שלושה בנים ובת, ובמהלך השנים למד בין היתר קורס טכנאות מחשבים, עיצוב גרפי בפוטושופ, צילום, כתיבה יוצרת ועוד.

בשנת 2017 החליט להוציא לאור את ספרו הראשון "לא מבליג יותר" (הוצאת גוונים, בעריכת ציפי שחרור). "במשך השנים הצטברו אצלי הרבה טקסטים, שאת חלקם פרסמתי בעיתון של הקיבוץ היוצא מדי שבוע, ואת חלקם בעיתון 'ידיעות הקיבוץ'. אני שולח יד גם בכתיבת מקאמות. הספר מגולל את עלילותיו של נער בן 12 במהלך עשרה ימים: איך התעללו בו מחנכיו, השפילו והענישו אותו – עד שהחליט לא להבליג עוד. האירועים ברובם התרחשו במציאות, אך הסיום והלקחים דמיוניים. כך, למעשה, פתחתי תיבת פנדורה. באירוע השקת הספר השתתף קהל גדול, כולו חברים ובני משק, כולל מורים מאותה תקופה שהיו בני שמונים פלוס ונעו באי-נוחות מסוימת על כיסאותיהם. במשך שבועות ארוכים הם עצרו אותי בשבילים, ניסו לתרץ את אותה תקופה, וחלקם אפילו התנצלו בפניי".

לדבריו, מכיוון שבדיעבד התברר שהיה ילד עם הפרעות קשב וריכוז, הוא עשה מאמצים עילאיים כדי להיות כמו כולם. "כמובן שלא הצלחתי, אבל זה חישל אותי כשהצלחתי לחפות על חוסר זה בדרכים שונות ומשונות. לא היו לי בעיות חברתיות, הייתי מקובל ועשיתי הרבה מעשי קונדס שאת חלקם אני מתאר בספר. למדתי על גופי שאם אין אני לי מי לי, ובאין תמיכה מאף אחד למדתי היטב לסמוך רק על עצמי. שיעורי בית, שמעולם לא הצלחתי להכין, העתקתי מחברים בהפסקות. כשנתבקשתי להראות להוריי את תוצאות המבחנים, זייפתי את חתימתם. כשהייתי צריך דחוף הפסקה מהלחץ בבית ספר, הייתי מודד חום ומעלה את הכספית באופן כזה שמיד השכיבו אותי בחדר החולים עד שאחלים".


ספר בבקשה על ילדותך ועל נעוריך.
"בתיכון הגיעו למסקנה שלא יצא ממני כלום, ושלחו אותי לעבוד בגידולי שדה, ושם פרחתי כמו הכותנה. נזפו בי, הענישו אותי, משכו באוזניי, העמידו אותי בפינה. יותר מכול שנאתי את שיעורי העזר בשעות אחרי הצוהריים, שבהם המורה פשוט התעללה בי, ללא כל עדות מפלילה. בסיום אחד משיעורים אלו, כשאוזני פצועה ומטפטפת דם, יצאתי בסערה מביתה, מחפש נחמה בבית אצל הוריי שהיו באספת חברים. תלשתי דף מהמחברת, כתבתי מה שכתבתי, שמתי בכיס מכנסיי ויצאתי לכיוון פסי הרכבת שבצומת במטרה אחת מצמררת (הקטע מסופר בספרי הראשון)".

גם בשירותו הצבאי בא לביטוי רצונו להיות כמו כולם: להתגייס ולהתנדב לצנחנים, להיות קרבי, לחזור לחופשות בקיבוץ בגב זקוף. "לא היה פשוט בשבילי להסתגל למסגרת. נפלתי וקמתי וטיפסתי בציפורניים. אפילו הלכתי לקורס קצינים, נכשלתי אך לא ויתרתי, ניגשתי שוב ואז עברתי. אני זוכר שכשנכנסתי לראשונה לקיבוץ עם דרגות סג"מ היו לי דמעות בעיניים. מאוחר יותר, כשהחלטתי ללמוד קורס טכנאות מחשבים, הבאתי תעודה עם ציון 95. הלכתי בגאווה לאימי, צחקתי ואמרתי לה בציניות: "היום את לא צריכה לחתום".

אף על פי שהבטיח לעצמו שאותן חוויות שעבר בבית הספר לא יחזרו על עצמן, הוא מצא את עצמו אומר לא אחת לילדיו: 'המורים צודקים, תשתדלו יותר'. "אבל תמיד פרגנו, אהבנו וחיבקנו כשלמורים היו הערות, ולא הכבדנו עליהם. שני בניי הגדולים זכו גם להיות בלינה משותפת ומשם יש לי זיכרונות טובים".

את ספרו הראשון "לא מבליג יותר" הקדיש לבנו דור שהתאבד בגיל 22. "נכנסתי לרגשי אשמה שעד היום אוכלים אותי. לכן החלטתי לשנות את המציאות ואת העבר בעזרת הדמיון, לגדול ולגדל הכול מחדש – אבל הפעם זה יהיה כמו שצריך. התעוררתי בלילות, אחזתי בעט, והמילים זרמו על הנייר. חייתי מחדש את ילדותי ואת בגרותי, וגם כיום אני חי מחדש את כל שלבי החיים, אך הפעם לא אכשל. בזמן הכתיבה הכול שונה, כי אני מצליח לשנות גורלות. לילות אלו משפיעים עליי במהלך כל שעות היום, וכך אני מתפקד באופן רגיל.

בספרו החדש "מאחורי מחסן שקים", שיצא לאור בקרוב בהוצאת אסיף, הוא שוב לוקח לעצמו את הפריבילגיה לשנות: לסיים את הסיפורים כפי שהיה רוצה שבאמת יקרו. טסלר אומר בכנות יוצאת דופן: "אני חושב שלאחר החשיפה הזאת, שקצת לא נוחה לי, הקוראים יקבלו פרספקטיבה שונה ומרגשת על ההתרחשויות שמאחורי המחסן, יפנימו וילמדו את הלקחים. עליי להודות שבלילות אלו ממש אני רושם, כותב, ומוחי סוער. אני רוקם וחי מחדש את התקופה המטלטלת ביותר שלי".

בדמיונו של טסלר המציאות הקשה משתנה. "אמנם כשאני מרים את הראש מהדף וחוזר להווה, אני מקבל זבנג, אבל אני מתעודד מכך שמאוחר יותר אני שוב חוזר לעולם שלי. היום, כשהטקסטים שכתבתי – ועדיין כותב – רוקמים עור וגידים ויוצא מהם ספר, מתחשק לי לעשות אצבע משולשת למורים שלי לטבע, לתנ"ך ולגיאוגרפיה, ולכולם: 'הנה, זה מה שיצא ממני'. באחד המשפטים בספרי החדש 'מאחורי מחסן שקים', כתבתי: 'אילו היו ההורים עוצרים לרגע את שגרת יומם ובוחנים את עקרונות הקיבוץ אל מול צורכיהם של ילדיהם, היו מסיקים מיד: 'ילד צריך הקשבה, לא רק השכבה!'.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים