סיפור:
עין בעין / עמיר תומר

הסיפור "עין בעין" מאת פרופסור  עמיר תומר זכה לאחרונה במקום השני בתחרות "שירת המדע" ע"ש פרופ' עופר לידר במכון וייצמן.

 

למרות הקיץ היה הלילה שחור וקודר, והדרך שהשתרעה לפנַי היתה חדגונית לאין שיעור. צמד הפנסים המסנוורים שהגיח ממול שעט לעומתי במהירות מטורפת. באינסטינקט בלתי שקול הסטתי את ההגה לימין, ומיד חשתי כיצד אני מתעופף בתוך המכונית, וכיצד היא מתגלגלת באוויר ועומדת לנחות על גבה בצד הכביש.

כשהתעוררתי בבית החולים היתה כבר שעת צהרים, לפי האור הבהיר שהציף את החדר. ראייתי היתה מטושטשת מאד, לבסוף הצלחתי לחלץ יד אחת מתחת לשמיכה. מיששתי את ראשי ופני, ונתקלתי בתחבושת הענקית שכיסתה את עיני הימנית. המראות הלכו והתחדדו, ומתוך הערפל צפה ועלתה דמותה של האחות העומדת ליד מיטתי.

"לפחות לא התעוורתי לחלוטין", ציינתי לעצמי בנחמה מסוימת.

האחות הבחינה שאני מתבונן בה. היא הניחה ידה רכה על מצחי ושאלה: "מה שלומך, עידו?"

"את בוודאי יודעת יותר טוב ממני", השבתי בחיוך.

גם היא חייכה. "היה לך מזל גדול. נשארת בחיים, אם כי יעבור די הרבה זמן עד שכל השברים שלך יתאחו".

"והעין?", הקשיתי. "למה יש לי עליה תחבושת, מה קרה?"

היא השתהתה רגע, ואז אמרה בצורה ישירה: "אתה איבדת את עינך הימנית. אני מצטערת מאוד".

השמחה על כך שלא איבדתי את ראייתי לחלוטין שככה באחת, וחשתי כיצד הדיכאון עולה ומציף אותי. אבל תשומת ליבי הופנתה פתאום למראה בלתי צפוי: על גופה של האחות הזדחלה שיירת נמלים גדולות.

כלומר, ברגע הראשון חשבתי שהחלוק שלה מוכתם, אך ככל שהתבהר המראה ראיתי שהכתמים לכאורה נעים – חלקם מימין לשמאל, וחלקם בכיוון ההפוך. כשהתמונה הפכה חדה לחלוטין הבחנתי שאלה נמלים, מעל לכל ספק. הנמלים הילכו על הקיר שממול, משם הן טיפסו על גופה של האחות, בנתיב החוסה בצל שדיה, והמשיכו על הקיר מהעבר השני. המראה הזה סיקרן אותי למדי, והמשכתי לבהות בה, מבלי לשים לב שלחדר נכנס מישהו נוסף. לבסוף הבחנתי ברופא העומד אף הוא ליד המיטה, והפניתי אליו את מבטי.

גם על גופו של הרופא – כפי שראיתי בעיני האחת – טיילה שיירת נמלים.

המראות הללו החלו להעיק עלי והפניתי את מבטי מהם לעבר כיור הרחצה שעמד בפינת החדר. שיירת נמלים חלפה על פני הכיור מצד לצד. המשכתי לשוטט במבטי, אבל הנמלים טיילו הלוך וחזור על פני כל דבר: על התמונה שבקיר ממולי, על אדן החלון, על שקית האינפוזיה של השכן במיטה שלצידי, וכן על גבו של החולה השרוע על בטנו באלונקה שחלפה במסדרון. התחלתי לחוש סחרחורת קלה. התנצלתי בפני האחות והרופא, ואמרתי שאני עייף ועצמתי את עיני. הנמלים המשיכו בתנועתן הבלתי נלאית עד ששקעתי שוב בתרדמה.

כשהתעוררתי, האפלולית לא היתה מוחלטת. מתוך הדמדומים הצלחתי להבחין במטושטש בשיירת הנמלים הרוחשת, אם כי כעת היא היתה חיוורת לאין שיעור משהיתה קודם. ציינתי לעצמי בסיפוק מסוים שאולי חזיון התעתועים הולך ונמוג, וכי עוד יום או יומיים הוא ייעלם כלא היה, אך שמחתי לא ארכה זמן רב: מרחוק הבחנתי פתאום בצללית ההולכת ומתקרבת, הולכת ומתבהרת. היתה זאת רגל שעירה, הרומסת את טור הנמלים,. ובעקבותיה הופיע מול עיני  פרצוף של חתול מנומר.

התובנה הכתה בי:

עיני הימנית, שאותה – כך בישרו לי – איבדתי בתאונה, חיה וקיימת! היא מונחת, מן הסתם, בצד הדרך שבה ארעה התאונה, ליד תלולית נמלים, ומשם, באורח פלא, היא ממשיכה ומעבירה למוחי את כל המראות! והמוח, כדרכו, מחבר זו לזו את שתי התמונות שמעבירות העיניים ויוצר מעין פוטו-מונטאז', שבו מורכבות דמויות משתלבות זו בזו, בעוד כל אחת מהן מגיעה ממקום אחר! פרצוף החתול הלך וגדל, פיו נפער, ולמרבה הבעתה נגלו לפנַי שני טורי שיניים חדות ולשון אדומה ומחוספסת. אמא'לה!!

מתוך בהלה וייאוש שקעתי שוב לתרדמה עמוקה.

את דמות האחות, שנכנסה לחדר עם שחר, ראיתי כשהיא מכוסה בעלי דשא עוטי טל, והצלחתי לזהות מאחוריהם קצה של קיר לבנים אדומות. ככל הנראה החתול איבד את העניין בעין, ונטש אותה אי שם. למרות הקושי שבמראה הכפול, שמחתי שהעין לא נפגעה ושהיא עדיין ממשיכה לתפקד כמקודם. ההחלטה גמלה בליבי מיד: היות שהרופא אמר כי התאונה אירעה בקרבת בית החולים, הרי שעיני האבודה נמצאת לא הרחק מכאן. עלי לצאת ולחפש אותה – ויהי מה.

חיכיתי שהאחות תצא מהחדר, נטלתי את החלוק וחמקתי החוצה, דואב בכל גופי, מדדה בקושי רב.

בחוץ שררה צינה. התכרבלתי בחלוק וניסיתי לגשש את דרכי. קשה לתפקד עם עין אחת, אך קשה שבעתיים עם שתי עיניים, שכל אחת מהן רואה תמונה אחרת. למזלי, תמונת הדשא וקיר הלבנים נותרה קבועה, וכך, בעודי פוסע בהיסוס בשביל היוצא מבית החולים התחלתי לאט לאט להתרגל לתמונת הרקע, עד שלאחר דקות ספורות עלה בידי להתעלם ממנה כמעט לחלוטין.

יצאתי מהשער אל הכביש והתחלתי פוסע לאורכו. לשמחתי הרבה, לאחר דקות ספורות, הבחנתי מרחוק בעיקול הדרך ושם במכונית הפוכה, גלגליה מזדקרים באוויר. השמש זרחה לא מכבר, ומשהתקרבתי שמתי לב לתלוליות הנמלים הרבות בתעלה שבתוכה היתה מוטלת מכוניתי. "אני בכיוון הנכון" – עלץ לבי בקרבי. אושרי גדל עוד יותר כשראיתי מעברו השני של הכביש בית נמוך ניצב בתוך חצר גדולה, מוקפת בגדר לבנים אדומות. הדרך לא היתה ארוכה, אך רגלי עדיין דאבו מהמכות היבשות שספגתי בעת התאונה. שברתי ענף גדול מהעץ שבשולי הדרך, וכשאני נעזר בו כבמקל הליכה חציתי את הכביש ושמתי פעמי לעבר הבית שממול.

ככל שהתקרבתי לגדר הלבנים האדומות חשתי יותר טוב, שכן שתי התמונות שבמוחי הלכו ודמו זו לזו. החלטתי להשתמש בעובדה זו כבסיס לתכנית הפעולה המפורטת: עלי להתקרב אל הגדר עד למרחק שבו הלבנים של תמונת עיני השמאלית יהיו בגודל זהה לזו של הימנית, ואז עלי לנוע לאט לרוחב הגדר, ולסרוק אותה, במקביל, כל הזמן למעלה ולמטה. במקום שבו שתי התמונות יתלכדו, כך ידעתי – שם נמצאת עיני האבודה.

אולם מהר מאד התברר לי ששכחתי פרט אחד: הדשא. כלומר, העין מונחת, ככל הנראה, על האדמה, וצופה בשורה התחתונה של הלבנים. משמע שעלי לרדת ולזחול על גחוני, ממש כך, כשראשי סמוך לקרקע. למרות גופי הדואב כבר הייתי מוכן לעשות זאת, אלא שאז שמתי לב שמצידה החיצונית של הגדר לא צומח דשא, וכי עלי לפיכך להיכנס אל תוך החצר. אזרתי כוחות והתחלתי לדדות בכיוון השער, שהיה כעשרים מטר ממני.

השער, למזלי, לא היה נעול. דחפתי קלות את כנפו האחת, הצצתי פנימה ועמדתי להיכנס, כאשר מקצה החצר נשמע פתאום רעש ההתנעה של מכסחת דשא. היא  החלה מתקרבת לכיווני, נדחפת על ידי גנן גדל מידות. הצטנפתי במקום, שלא יבחין בי, ונחרדתי: המכסחה האימתנית עלולה לשים קץ לתקוותי להשיב לי את ראייתי.

הייתי חסר אונים, וכאבַי הלכו וגברו. בצידו החיצוני של השער ניצב ספסל אבן קטן. התיישבתי להשליט סדר במחשבותי ולטכס עצה. לא עמדו בפני אפשרויות רבות. למעשה, האפשרות הסבירה היחידה היתה לשבת ולהמתין עד שיסתלק הגנן, בתקווה שלא יאונה לעיני כל רע, ואז להמשיך בחיפושים. הנחתי את ראשי על ברכי ועצמתי את עין שמאל, ממשיך בעל כורחי לבהות מבעד לעיני הימנית בלבנים האדומות.

פתאום החלה התמונה במוחי להיטשטש במהירות. "זה הסוף", אמרתי לעצמי, משתדל שלא לחשוב על המתחולל במקום. לפתע ראיתי למולי אף נשרי גדול מעל שפם רחב, ועיניים אדומות המעוטרות בגבינים עבותים וננעצות בי במבט חודר.

לרגע סברתי שהגנן גילה אותי וכי הוא ניצב מולי, אך מקץ רגע הבנתי שהוא כנראה מצא את העין, הרים אותה ועתה הוא בוחן את המציאה. על רקע הרעש הגדול שהקימה המכסחה נשמע מרחוק קול אישה קורא: "הרצל! ה-ר-צ-ל!". התמונה הימנית חשכה פתאום: מן הסתם תחב הגנן את העין לכיסו. הוא כיבה את המכסחה וקול האישה נשמע ברור כעת: "בוא, הרצל מותק, אין לנו הרבה זמן".

"הנה אני בא, יקירתי", השיב אותו הרצל.

פרצופו נגלה פתאום שוב לעיני כהרף עין ואז קלטתי שאני רואה את צידה הפנימית של החצר ואת השער שמעברו השני אני יושב. קמתי, פתחתי שוב את כנף השער והצצתי קדימה. שתי תמונות השתלבו כעת זו בזו לנגד עיניי: אחת שיקפה את גבו ההולך ומתרחק של הרצל הגנן, ידו האחת שמוטה כלפי מטה ואוחזת בחפץ כלשהו. בשנייה ראיתי את דמותי שלי, ענף בידי, תחבושת ענקית על עיני הימנית, עומד ומביט מבעד לשער הפתוח למחצה. זה היה מראה יוצא דופן מאין כמוהו, שהרי אדם רגיל לראות עצמו במראה, אך יש להודות שמעולם לא ראיתי את עצמי דרך עיני שלי!

הרצל נבלע בדלת, ואני התחלתי לדדות לכיוון הבית. מול עיני הימנית, הרחוקה ממני, חלפו במהירות מראות מטושטשים, ואז התייצבה התמונה והתבהרה. לא יכולתי, כמובן, לשמוע דבר מהמתרחש בתוך הבית, אבל לראות - ראיתי היטב: העין הונחה, ככל הנראה, על השידה שממול למיטה בחדר השינה. ראיתי את האישה קמה ממיטתה ומשילה מעל גופה את החלוק. תחתיו היא לא לבשה דבר. היא ניגשה להרצל, התירה את כפתורי חולצתו, את חגורתו ואת מכנסיו. את נעליו הוא כנראה חלץ בכניסה, כי מרגע שנשרו בגדיו לרצפה משכה אותו האישה לעבר המיטה, והם החלו להתעלס. מעולם לא חשבתי למצוא את עצמי מתבונן בזוג המתנה אהבים, אולם כרגע נכפה עלי הדבר, ולא יכולתי להסיר את התמונות מנגד עיני, גם לו רציתי. התמונות לא היו ברורות לגמרי, שכן הן נבלעו בתמונות עיני האחרת, שהמשיכה לשרת אותי במשימות הניווט של מסע ההצלה.

התחלתי להקיף את הבית מסביב, מנסה לאתר את חדר השינה. אחד החלונות היה פתוח מעט, כנף וילון התנפנפה ממנו החוצה, וכשהתקרבתי עוד יותר שמעתי גם את הגניחות ההולכות ומתגברות. הנחתי שתשומת ליבם המלאה של שני בני הזוג נתונה למעשיהם, ולכן אני יכול להמשיך בשלי. הסטתי מעט את הוילון והצצתי פנימה. במבט ראשון כמעט נרתעתי לאחור, במחשבה שבמקום מתנהלת אורגיה של ממש: היו אלה שני זוגות המתעלסים במיטה אחת. לא נזקקתי ליותר משניה נוספת כדי להבחין ששני הזוגות היו זהים לחלוטין. לאמיתו של דבר הם היו קרובים מאד זה לזה, כמעט חופפים. פתאום הבנתי את פשר הדבר: שתי עיני היו כעת קרובות זו לזו, כפי שלא היו מאז התאונה!

ברגע ההוא לא היה עוד מקום להיסוס, וידעתי כי עלי לפעול במהירות. ניצלתי את תשוקתם ההולכת וגוברת של בני הזוג, דחפתי את החלון, והחלון נענה לי. על השידה תחתיו היתה מונחת משאת נפשי. שלחתי במהירות את ידי פנימה, חטפתי את העין ונרתעתי בחטף לאחור, משתטח פרקדן על הארץ. עצרתי את נשימתי, חושש שמא נחשפתי, אך למזלי בלם הדשא הרך את נפילתי, ואיש לא שמע דבר.

חפנתי בכף ידי את המציאה היקרה והתחלתי מקרטע החוצה, בעזרת העין הרואה, שכעת לא היתה כל תמונה אחרת שהפריעה לה. משחציתי את השער, לא עמדתי בפיתוי. התיישבתי על ספסל האבן הקטן, נטלתי בזהירות בין אצבעותי את עין ימין האבודה וקירבתי אותה הישר אל מול עין שמאל הקבועה במקומה, מישיר אליה מבט חודר.

וכך, עין אחת מצאה את עצמה בוהה בחברתה,

שראתה אותה מביטה בראשונה,

המתבוננת בשניה,

שרואה את הראשונה,

המבחינה בשניה,

שננעצת בראשונה, ...

לאאאא!!!!!!!!

המהוֹד[1] שנוצר כך התעצם בבת אחת, באופן בלתי נסבל, וחשתי כאילו נחשול אור אדיר מפלח את ראשי במכה איומה. הכל חשך למולי. נפלתי מהספסל ואיבדתי את ההכרה.

*

התעוררתי במיטת בית-החולים כשראייתי עדיין מעורפלת. הוצאתי את ידי מתחת לשמיכה ומיששתי את פני. התחבושת הענקית על עיני הימנית היתה עדיין במקומה. מבעד לערפל המתפזר לאיטו התחלתי להבחין בפניה של האחות המוכרת, שניצבה ליד מיטתי, ועל ראשה חילזון גדול.



[1] מהוֹד אופטי (מלשון הד) היא התופעה הנמצאת בבסיס טכנולוגית הלייזר: האנרגיה של קרן אור מועצמת ע"י מיקודה תוך החזרות חוזרות ונשנות דרך שתי מראות הניצבות זו מול זו.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים