על שנינות של חצי עוגה ושירה עם דינה דלבר/ ראובן שבת

סיפורה האישי של המשוררת דינה דלבר נוגע היטב ביצירתה. למרות שיש לה לקות ראיה ושמיעה, עלה בידה להיות כותבת פורה מאוד. של שירים, מאמרים, כתבות עיתונאיות חשובות ועוד. היצירה שלה שזורה באופטימיות מטיבה וחכמה וזו בהחלט מהווה כלי ביטוי מהותי לגביה.

ספרי מעט על עצמך ומדוע בעצם בחרת בכתיבה

אני ילידת הארץ (1954), בת לזוג ניצולי שואה מפולין. גדלתי ברמת אביב הישנה.  בגיל שבע או שמונה אובחנה אצלי לקות שמיעה. בגיל 12 אובחנה גם לקות ראייה ואז הסתבר, ששתי הלקויות הן תוצאה של מחלה גנטית תורשתית. הוריי היו נשאים  שלה ללא ידיעתם. למדתי בחינוך הרגיל אך קשיי השמיעה גרמו לי לפגר בלימודים. בכיתה י' נשרתי מתיכון אליאנס ועברתי לתיכון עירוני י"א. שם היו לי שתי מורות מחוננות: אביבה קרינסקי (לימים ד"ר), מורתי לספרות, דקדוק ותחביר, שהבחינה בכישרון הכתיבה שלי, והאמנית בתיה  ז"ל עוזיאל ("הכינותי מראש"), מורתי לאמנות, שטיפחה את כשרון הציור שלי ומאוחר יותר גם נהפכה לידידתי הקרובה.

בשל מצבי הסתגרתי והספרים נהפכו לחבריי הקרובים. בלעתי אותם עם האוכל. בגיל 12 התחלתי לפרסם שירים ורשימות  בשבועון הארץ שלנו. התקרבתי לסופרת אסתר קל ז"ל,  שעבדה שם. היא נהפכה לידידתי הבוגרת והמנטורית הראשונה שלי. בגיל 14 הייתי ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון.

כך, למעשה, הכתיבה בחרה אותי ולא אני בחרתי בה.

בהמשך, פרסמתי שירים במעריב לנוער, רשימות בלאישה, באת, במעריב, בידיעות ועוד. מגיל  25-30 חייתי, עבדתי ולמדתי בארה"ב. סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה. בשנות השלושים שלי עבדתי וכתבתי בירחונים שונים כעורכת, מגיהה, מביאה לדפוס ומתרגמת.

בעשר השנים האחרונות איני עובדת, אך ממשיכה לכתוב ומפרסמת מדי פעם באתרים שונים.

במה עוסק ספרך החדש ומה מייחד אותו

הספר "חצי עוגה ושירה" הוא אוסף של חידודי לשון הומוריסטיים ושנונים בחרוזים. השירים הם מתקופות שונות בחיי.  חלקם עוסק בגיל ההתבגרות, חלקם בכלב הנחייה שלי. אחרים בילדות, בזיקנה ואף מעט בפוליטיקה. למעשה, הם נוגעים בכל אחד ואחת, ובמצבי חיים שונים. יחודיותו בסגנונו העוקצני והמושחז, המסתכל על החיים מנקודת מבט צינית. לכל שורה כמעט בכל שיר  יש כפל משמעות, ורמיזות לכיוונים שונים לחלוטין מאלו שניתן להבין מקריאה שטחית בטקסט.  איני מכירה עוד  חרזנים או משוררים שכותבים כך.

מי הם 3 היוצרים הספרותיים שאת אוהבת במיוחד ומדוע

איני יכולה להצביע על 3 יוצרים בלבד. קראתי כל כך הרבה ספרים כבר בילדותי, שחיסלתי את כל הספריות שהיו קיימות פעם בתל אביב. אני אוהבת בייחוד לקרוא ספרים  של סופרים ממדינות פחות מוכרות לקורא הישראלי, כמו פרו, סרי לנקה, וייטנאם וכד'. מובן, שקראתי גם את מרבית היצירות , הנחשבות כיצירות מופת.  בילדותי הייתי מכורה לספרי מתח, ובלעתי את ספריה של אגתה כריסטי ודומיה, כמו גם את כל סדרת ספרי חסמב"ה, השביעייה הסודית וכו'. אפשר לומר, שבשנים האחרונות נהניתי לקרוא את סביון ליברכט, מאיר שליו, ומחלק מספריה של מירה מגן , שסגנונה הספרותי דומה, לעתים, לסגנון כתיבתי בחרוזים.

איזה ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד ומדוע?

כיום אני יכולה לקרוא רק ספרים מוקלטים באמצעות הטלפון הנייד, אז אם איקלע לאי בודד כדאי מאוד שיהיה שם שקע חשמלי להטענת האייפון שלי, אחרת אמות משיעמום.  בכל מקרה, לבחור 3 ספרים מהררי הספרים היוצאים לאור מדי שנה זו משימה בלתי אפשרית. מן הסתם ארצה לקחת איתי מותחן פסיכולוגי אחד  (לא זוועתון), רומן  אהבה עב כרס אחד בנוסח אנקת גבהים,  וספר סאטירה אחד בנוסח אפרים קישון, אם כי טרם גיליתי מתחרה שישווה לו.