על הסרט קרב עד הסוף/ ארמן אוונוב
בימוי: קיאנו ריבס 105 דקות.

על מה הסרט "קרב עד הסוף"

טייגר הו צ'ן הוא תלמיד טאי צ'י שמשתמש בטכניקות של הסגנון כדי להילחם בזירה תחרותית למרות התנגדות נחרצת של המורה שלו. פיתוח אדריכלי מודרני של העיירה מאיים על המקדש שבו הוא לומד מה שמוביל את הגיבור להשתתף בקרבות לא חוקיים כדי להשיג כסף שהמקדש זקוק לו לשיפוץ והשגת אישור על היותו אתר היסטורי. אולם במהרה טייגר מבין שלמעבידו דונאקה מארק (קיאנו ריבס ) יש מניעים אחרים.

 

כישורי משחק

טייגר – השחקן הראשי הדהים אתי ביכולתו לשמור על איפוק. במהלך הסרט, חוץ מהרגעים שהוא צועק מתוך כאב \ כעס \ אכזבה, שום אמוציה לא מצא ביטוי בפניו כאילו הרגע חזר מהזרקת בוטוקס. שום שריר לא מתקכוץ ואפילו מיצמוץ אחד לא היה. לדעתי, בכישורי המשחק שלו הוא מסוגל להתחרות במומיה. יתכן והוא נענה לדרישת המורה שלו לטאי צ'י לעשות מדיטציה אך שכח לצאת ממנה.

קיאנו ריבס – ידוע כשחקן טוב. הפעם בדמות שהוא גילם פשוט לא היה "בשר". אלה שעסקו או התעניינו במשחק יבינו אותי היטב.

יתר השחקנים – שייכים לקולנוע סיני זול ויודעים את מקומם, לכן לא מנסים לככב.

 

בימוי

זו הייתה הבכורה של קיאנו ריבס כבימאי. יאמר לזכותו שהוא כלוחם בנשמתו למד מטעויות ושיפר את עצמו בסרטים הבאים. בגדול אפשר להתייחס לבימוי בסרט זה כעבודת גמר שנה א' בבית ספר לקולנוע שבקושי חצה את סף הציון העובר. האם בימוי של סרטון ראשון של מתלמד בעלות של חמש אלף דולר יכול לספק מענה גם לסרט בהשקע של עשרים וחמש מיליון דולר?! ספק רב.

 

תסריט:

קיאנו חשף בראיון שלו את הפרטים הבאים: התסריט נכתב על ידי שני השחקנים הראשיים – הוא וטייגר, הם עבדו על התסריט במשך ארבע שנים. ובכל זאת מי שמוצהר כתסריטאי של הסרט הוא מייכל ג'. קוני. מה שמביא אותנו למסקנה שהגירסה המקורית הייתה אפילו יותר גרועה מהגירסה האחרונה.

אם מנתחים את הקריירה ההתסריטאית והבימאית של קיאנו ריבס אפשר באמת לייחס לתסריטו הראשון צניעות של טירון ופקפוק מוצדק ביכולתיו בתור אמן לחימה. אם בסרט "קרב עד הסוף" קיאנו צמא דם יחידים ובסוף הובס בסרטים היותר מאוחרים הוא כבר בר אלמוות ומסוגל לחסל אוכלוסיה של חצי יבשת תוך שעה וארבעים דקות לבדו.

בכדי ליצור אצל הצופה הזדהות כלשהי עם הדמויות והמצבים בהם נתקלות הדמויות המרכזיות של הסרט התסריטאי השתמש בכלים די פרימיטיביים.

איפיון הדמויות ב"שחור לבן" או טוב שנכנע לנסיבות מול הרוע בהתגלמותו. הרע הוא בעלי ההון, המערכת הביורוקרטית, המשטרה המושחתת ואפילו מקבלי השירות שמנסים לגמד את האדם הקטן בכל רגע נתון.

דיאלוגים פשוטים ושימוש חוזר במילות מפתח. למשל, כל פעם שהגיבור של הסרט נפגש עם המורה שלו הוא שומע "תעשה מדיטציה אחרת לא תוכל לשלוט בצ'י שלך" (האנרגיה הפנימית). בכל פעם התלמיד מסרב וטוען שלא מרגיש צורך. מה מדיטציה? איזו מדיטציה: אקטיבית, פסיבית, טרנסצדנטלית... ? לדעת התסריטאי ההסבר לא נחוץ מפני שכולנו מכירים את המילה ומתחברים אליה מפני שכל אחד חושב שהוא יודע לעשות מדיטציה.

השענות על מיטוס. ישנם אנשים  רבים שעד היום מאמינים ביכולת לפתח כוחות על ידי אימון באיזו שיטת לחימה אקזוטית. פעמיים במהלך הסרט מוצג השימוש בצ'י דרך מכה קטלנית ללא מגע. פעם המורה של הגיבור משתמש בה במהלך הקרב ביניהם כאשר מרגיש שהוא הולך להפסיד ובפעם השנייה טייגר משתמש בטכניקה זו בסיטואציה דומה מול קיאנו. אני רק שאלה: מאיפה קיבל הגיבור את היכולת לשלוט באנרגיה שלו, הרי הוא סירב לעשת מדיטציה? לטענת המורה שלו זו הדרך היחידה. אז מה, המורה שיקר?

אפשר להמשיך עוד, אך חבל על זמנכם וזמני. מי שמתעניין בתחום יכול לקבל מידה בחיפוש בגוגל לפי "איך כותבים תסריט" (עדיף באנגלית).

נקודה חיובית שחובה לציין היא שהתסריט דן בשאלה של שינוי פסיכולוגי, הוא מנסה להראות כיצד טייגר הופך בהדרגה מאדם טוב ללוחם נטול כל רחמים וחמלה. כיצד הוא נלחם בחיי שהתעוררה בתוכו וכיצד הוא מנסה לשלוט בה. הגיבור מסרב להלחם עד המוות עם לוחם כמוהו אך קורא לקרב לבעל הארוע. השאלה העקרית היא האם יוכל לחזור למה שהיה? היה מעניין לפתח את הנושא, אך ברור שמהלך שכזה לא יעשה בסרטים באיכות של "קרב עד הסוף".

 

סצינות קרב:

אם נקח כלל סרט סיני משנות השבעים של המאה הקודם ונשווה את סצינות הקרב שלו ל "קרב עד הסוף" נמצא כמה הבדלים לא משמעותיים לטובת הסרט החדש: שימוש מזערי בטכניקות קרקע, השחקנים פחות מתעופפים באוויר, לרוב נלחמים חברה בגילאי השלושים ולא שחקנים שמחופשים לזקנים עם גבות שיבה שיורדות עד הברכיים. כל השער זהה. אותן מכות עם ידיים שנשארות ישרות באוויר אחרי המכה, אותם בלימות שמבוצעות עוד לפני התוקף החל את תנועתו, תפיסת אגרופים בסוף המכה וכו'. בקיצור, אוסף של שטויות מלווה בכוראוגרפיה של חובבנים. האם זה כך בכל סרטי ה"מכות"? לא יש סרטים ששווה לראות ונעשת שם עבודה ממש טובה. אולי נדבר על אחד כזה בפעם הבאה.

 

כסף:

כמו שציינתי קודם, בסרט מושקע יותר מעשרים וחמש מיליון דולר והמכירות הסתיימו בהפסד של עשרים מיליון דולר. השאלה שצריך לשאול היא "מי מוכן להשקיע ב'סרט פח' שכזה"? ושאלה נוספת "איך מגיעים למשקיע מסוג זה"? אז כך, קיאנו פנה עם התסריט ללימור סיוון, מפיקה ידוע בהוליווד והיא החלה לדחוף את הפרויקט רק אחרי הוא הסכים לעשות את הסרט בשפה הסינית וגם לצלם אותו בסין והונג קונג. מי השקיעה בסרט זו ממשלת סין דרך הקרנות שלה לקידום התרבות הסינית בחו''ל. הם לא סופרים כסף. אם לא הקרנות הסיניים, אני משוכנע, שסרט מסוג זה לא היה רואה אור.

 

לסיכום:

אפילו אם יש לכם שעה וארבעים וחמש דקות מיותרים בחיים שווה לבזבז אותן על סרט יותר איכותי.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים