מאמר:
הקמעות שבלעתי בילדותי הפכו לשירים/ בלפור חקק


 

מאז ילדותי, אני יודע שיש קשר בין שירתי לבין הקמעות שניתנו לי בילדותי. אני מוּדע לכך, שזה ייראה לאדם מן החוץ כחשיבה מיסטית וכעיסוק במסתורין.

התפיסה היא שהקמֵע נושא בתוכו צירופי אותיות מיוחדים, שנועדו לפעול בעולמות העליונים. לא במקרה בקמֵעות יש שימוש בשֵמות של מלאכים ובצירופים שנחשבים קדושים. יש בכך מעין הסתייעות במלאכים של מעלה ובכוחם בעולמות העליונים.

 

נולדנו כתאומים- עטפו אותנו בסגולות שונות

 

כבר מלידתי אני זוכר, שמכיוון שנולדנו כתאומים, אמי סיפרה לנו שהמשפחה חשה צורך להגן עלינו מכוחות מזיקים. מיד לאחר הלידה היא שָׂמה מתחת לכּרית שלנו ספר 'רזיאל המלאך', שכולל בתוכו שמות המלאכים וצירופים המופיעים בקמעות (גם ציורים מיסטיים). לרגלינו קשרו מצילות פעמונים, שנחשבו חפצים המרחיקים את הרע, בכוח הצלצול שלהם (בערבית נקראים גְ'נִיגְ'ל). היה צורך לעטוף אותנו בסגולות שונות, גם משום שלידה של תאומים בבגדד באותם ימים (1948, סמוך להכרזת העצמאות בישראל) נתפסה כפֶלא. עקב העיתוי המיוחד של הלידה קיבלנו שמות ציוניים: הרצל ובלפור. תאומים בדרך כלל מתו בלידתם, כי לא היו אמצעים באותם ימים לשַמר וולדות שנולדו קטנים, הם לא טופלו ומתו. למזלנו, נולדנו כתאומים במשקל רגיל, וזה נתפס כנֵס. לכן, הייתה נהירה לביתנו לראות איך נראים תאומים. אמי אמרה "פתאום הפכתי להיות בית קולנוע". היא ראתה בכך סכָּנה. לדבריה, בעירק היו שֵדים ורוחות, והיא חשה צורך להצילנו מהם. הלידה שלנו נתפסה כלידה מיסטית, וכתבתי על כך את השיר "הולדתיים" (בספרי "משורר של חצות", 2010).

 הייתה לאמי דוֹדה בשם שׂמחה (אחות של אִמהּ תוּפָחה), שאָמרה לכולם שהיא "נביאה", שיש לה כוחות וסגולות, ויש לה קשר עם השֵדים, ויכולת לנטרל אותם.

לצווארֵנו קשרו קמע 'טַלְסַם' בצורת כף יד. הקמע עודנו שמור עימי.

הטלסם בצורת כף יד (חמסה) נושא את הצירוף: "צמרכד שדי". בהיותי ילד הייתי צמוד לטלסם זה, והיום הוא שמור בביתי. משמעות הביטוי נחשפה לי בשיחה עם סבי יצחק: "שדי" הוא שמו של האל. "צמרכד": אלה האותיות הסופיות של הפסוק הפותח של ספר בראשית. בכך מתחבר אדם לבריאה,  ונולד כל יום מחדש".

 

הקמע הוא השבעה לכוחות העליונים

 

השימוש בראשי תיבות ובנוסח מקוצר של תפילות מקודשות היה בו סוג של השבעה לכוחות עליונות לבוא ולסייע לאדם הנתון במצוקה. כותבי הקמעות השתמשו בספר "רזיאל המלאך", וכן בספר "שורשי השמות" של ר' משה זַכּוּת. שוחחתי בילדותי עם סבי ח' ציון חבשה (אבא של אמי), ולמדתי ממנו על הקמעות. אני מניח שהיו עוד מקורות וכתבי יד שעברו במסורת  במשפחות של רבנים "בעלי שם", קהילת יודעי הסוד שעסקו בקבלה מעשית, ראו בהם מקור לכתיבת הקמעות. תקופה מסוימת הייתי בקשר קרוב עם הרב יצחק כדורי ובנו, באמצעות ח"כ (לשעבר) אליהו גבאי. כך זכיתי להגיע לפעמים לחצר הפנימית של הרב כדורי בשכונת הבוכרים. לימים, כשאשתי תפארת הייתה עוזרת פרלמנטרית של ח"כ דויד מנע, היא קיבלה משימה לקשר אנשים שיוכלו להגיע אל הרב יצחק כדורי לקבל ברכה. הם פנו אז ללשכתו של חבר הכנסת. ככל שמצב בריאותו של הרב הידרדר, נכנס אז בנו ר' דויד כדורי למלא את התפקיד עוד בחיי האב. זכור לי ששוחחתי אִתו באירוע של תנועת "חיבה" (בראשותו של אליהו גבאי), והוא אמר לי שהוא בקיא בכתיבת קמעות,  ולמד את הרשימות השונות של אביו בהכנת הקמעות. למדתי מזה, שיש תורה שבעל פה ורשימות פנימיות, שלא כולם נחשפים להן. ואכן, במות הרב יצחק כדורי, הפך הבן חכם דויד כדורי, מבעל אטליז במחנה יהודה, למקובל כותב קמעות בחצר של אביו בשכונת הבוכרים.

 

הקמע נותן לאדם תקווה

 

המשיכה של אדם לשאת קמע עליו היא מובנת. העולם השׂכלתני והטכנולוגי אינו נותן מזור ברגע מצוקה ומשבר, ואדם חש מצבים של חוסר ודאות וחוסר שליטה על גורלו. הקמע נותן לאדם תחושה של תקווה, ושל יכולת לשלוט בגורלו. למה הוא מבקש מאדם במעמד של "חכם"/ "רב" קמע? התפיסה היא שאדם כזה בעצם המעמד שלו וקרבתו לאל, יש בכוחו לרפא: "לשון חכמים מרפא" (כתובות ק"ז ע"ב).

 

כשהקמע הוא דְיוֹ על נייר, האדם נושא אותו להגן עליו. אך המקרה, שעליו אני רוצה לספר אינו על קמע שאדם שומר בביתו או בכיס חולצתו. הסיפור שלי הוא על בליעת קמעות מגולגלים כמגילות.

מעניינת הקרבה בין השימוש בקמעות אצל היהודים מארצות האסלאם ובין השימוש הדומֶה בקמעות בקהילות החסידים. ידוע שה'בעל שם טוב' כתב מכתב לבתו אדֵל, וביקש ממנה לשלוח לו במסעותיו את ספר השמות הקדושים. הוא כנראה נעזר בו בכתיבת הקמעות. לכן גם זכה לשם "בעל שם". אנשים שהשתמשו בשמות הקדושים נקראו "בעל שם". המסורת היא שמי שיש לו הכוחות להשתמש בשמות הקדושים, צריך לעשות זאת בקדושה ובטהרה.

המֶלח נתפס גם הוא כמגן נגד מזיקים. אני זוכר מילדותי, שאִמי מפזרת לעברנו מֶלח, או שמה לנו מֶלח בכִּיסים. (היא ם ידעה גם לקיים את טקס האבץ: הרתחת אבץ על כף מתכת. אך לא אפרט כאן, כי זה לא נוגע לנושא הקמעות).

 

כילד נלקחתי למקובל שכתב לי קמעות שעליי לבלוע

 

כשהייתי ילד רך בשנים הייתי קם משנתי וצועק בלילות ואמי פֵּרשה זאת כרוח רעה. הובאתי על ידי אמי למקובל חכם שאול פתיא, בנו של גדול המקובלים חכם יהודה פתיא בעל הספרים "מנחת יהודה" ו"הרוחות מספרות". החכם קיבל אותנו בבית כנסת "מנחת יהודה", שנקרא על שם אביו המקובל. חכם פתיא כתב לי קמעות על גלילי נייר קטנים וציווה עליי לבלוע את הקמעות לפני השינה. מתברר שאכן הייתה זו פעולת קסם, והרוח הרעה סרה מעליי.

עם השנים התברר לי שבמעשה זה של בליעת קמעות חוויתי תהליך של הקדשה נבואית להיות משורר. בהיותי בוגר יותר קראתי על יחזקאל הנביא שבלע מגילה בהתגלות שחווה בעת ההקדשה שלו לנביא.

הנביא אומר (יחזקאל ג):

"וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, אֵת אֲשֶׁר-תִּמְצָא אֱכוֹל:  אֱכוֹל אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל.  ב וָאֶפְתַּח, אֶת-פִּי; וַיַּאֲכִילֵנִי, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת.  ג וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ; וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק."

 

נוכחתי לדעת, ככל שהתבגרתי, שאם הנביא יחזקאל בלע מגילות והפך לנביא, עליי נגזר לבלוע מגילות  ולהפוך למשורר.

שוחחתי כשהייתי בוגר יותר, נדמה לי לפני שירותי הצבאי, עם אִמי על הקמעות שבלעתי בילדותי, כיוון שהיא זו שהובילה אותי כילד לביכ"נ "מנחת יהודה" אל המקובל חכם שאול פתיא. היא סיפרה שאבי עזרא נטל את גלילי הנייר שהיו ארוזים כמגילות ודפדף בשורות העדינות שנכתבו בדיו. הוא אמר לה אז את הצירוף: 'אבג יתצ'. צירוף זה הכיר אבי בוודאי גם מ'מנורות שיויתי' שנמצאות בכל קירות בתי הכנסת. הצירוף הוא מתוך הפיוט 'אנא בכֹחַ', פיוט מיסטי שפותח שערי שמים. 'אבג יתצ' הוא צירוף מפתח בקמעות רבים וגם ב'מנורות שיויתי': משמעותו:  'אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה'. אבי אמר לאמי שצירוף זה בא להתיר אותי כילד מן הרוח הרעה שצרורה בי. הפסוק קורא לעולמות העליונים להתיר את ה'צרורה', לשחרר את הילד מן הרוח הרעה. אמי סיפרה לי שהיו בין השורות בקמעות שבלעתי גם ציורים  מיסטיים, בין השאר היא זיהתה שם את החותם המכונה "חותם שלמה".

המקובל פתיא נתן לי בְּצד המגילות הקטנות שנועדו לבליעה,  גם קמע שנגלל כמגילה ארוכה, שעליי לשֵׂאת כל חיי ולשמור אִתי בביתי. הקמע עודנו שמור אצלי, ולאחרונה הצגתי אותו באירוע זום.

לצורך מאמר זה, הבטתי בכתוב בדיו על קמע זה שניתן לי על מגילת קלף, שאשמור עמי תמיד. גם שם מופיע הצירוף "אבג יתצ". כל הקמעות שבלעתי היו ים של דיו. וגם אותיות נסתרות.

 

בליעה של מגילות קטנות ובהם צירופים מיסטיים השפיעה על השָׂפה שלי, וזה היה אירוע מכוֹנן  בהקדשה שלי להיות משורר. נראה לי שמאז בליעת המגילה בהיותי ילד רך בשנים,  הייתה השירה שלי למיסטית ומושפעת מתורת המסתורין ביהדות. תחושתי היא שהצירופים המיסטיים נטמעו בגופי, והאותיות האלה עדיין זורמות בי, זורמות בשיריי.

 

כתבתי על כך שיר בספרי "ואז בקץ היוחסין" (1987), והוא מופיע על העטיפה האחורית:

 

צְפוּנוֹת / בלפור חקק

 

יֶלֶד הָיִיתִי

וְצָעַקְתִּי קוֹלוֹת בִּשְׁנָתִי בַּלֵּילוֹת.

אִמִּי אָמְרָה אֵלֶּה הָרוּחוֹת הָרָעוֹת.

וְלָקְחָה אוֹתִי לְאִישׁ כּוֹתֵב אוֹתִיּוֹת

וְצוֹרֵר פְּתָקִים וְקוֹשֵׁר מִלִּים.

וּבַלֵּילוֹת הָיְתָה אִמִּי גּוֹלֶלֶת קְמֵעִים

וְנוֹתֶנֶת אֶל פִּי אוֹתִיּוֹת אוֹתִיּוֹת.

רַק אַתָּה מִסְתַּתֵּר רַק אַתָּה לְבַדְּךָ יוֹדֵעַ

כִּי צְפוּנוֹתֶיךָ אֵלֶּה

הָיוּ בִּי לְשִׁירוֹת.

 

לִפְנֵי שָׁנִים הָלַכְתִּי שׁוּב אֵלָיו.

לִפְנֵי שָׁנִים לֹא יָדַעְתִּי עוֹד

לִצְעֹק בַּלֵּילוֹת.

גַּם בְּשָּׁעוֹת הַבּוֹכוֹת הָיוּ שְׂפָתַי חֲתוּמוֹת.

לוּ יְלַמְּדֵנִי שִׁירוֹת וּזְמִירוֹת.

לוּ יְלַמְּדֵנִי קִינוֹת וּתְחִנּוֹת.

לוּ יְלַמְּדֵנִי צַעֲקוֹתַי אִלְּמוֹת.

 

יָצָאתִי מִשּׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה

וְהָלַכְתִּי לַמְּקֻבָּל בְּסִמְטַת בֵּית הַכְּנֶסֶת.

שֶׁיִּכְתֹּב לִי כְּתָב עַל גַּבֵּי קְלָף תְּעוּדָה

בִּכְתָב הַמַּלְאָכִים כָּךְ אָמַר

צֵרוּפֵי שֵׁמוֹת הָפוּךְ וְיָשָׁר

וְגַם צִיֵּר יָד פְּשׂוּקָה מְאַיֶּמֶת לִלְפֹּת

וּבָהּ טָשִׂים בַּעֲלֵי כָּנָף

וּבָהּ מְעוֹפְפִים עוֹפוֹת

שֶׁלֹּא רָאִיתִי אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹמוֹת.

וּבְשָׁרְשֵׁי הָאֶצְבָּעוֹת צִיֵּר שָׁרְשֵׁי מֶנְּתָה וְעִנְבָּר

וּבָא לְאַפִּי כְּרֵיחַ מְעַלֵּף מַר וּבָא אֱלֵי פִּי

כְּרֵיחַ שֵׁכַר

אוֹתִיּוֹת עָטְפוּ אוֹתִי פָּנִים קוֹרְנוֹת

אַדֶּרֶת תִּפְאֶרֶת אַדֶּרֶת הוֹד וָנֹגַהּ

אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה אוֹתִי

אַשְׁרֵי שֶׁרָאָה אוֹתִי

יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם

בְּלִי פֶּגַע

יוֹצֵא

 

וּמְשׁוֹרֵר אֶל שׁוּק הַהוֹדָיוֹת

 

 (מתוך הספר "ואז בקץ היוחסין", עטיפה אחורית,1987)

 

כתבתי בספריי עוד שירים על בליעת הקמעות בילדותי. הנה שיר שמתאר בצורה מדויקת את החוויה שלי כילד שנקרא לבלוע קמעות, ביודעו שרק הקמעות יביאו לו מרפא. השיר נכלל בספרי "רשות לתיקון עולם",  ספר שירֵי תיקון. הקמעות היה בהם תיקון, היה בהם מרפא:

 

את הקמעים הנסתרים בלעתי/  בלפור חקק

 

יֶלֶד הָיִיתִי

וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁיָּרַד הָאוֹר

הָיִיתִי צוֹעֵק בִּשְׁנָתִי

מִפַּחַד יָרֵחַ שָׁחוֹר

 

וְאָמְרָה אִמִּי אַל יֵהָפֵךְ

עָלֵינוּ אֹפֶל, אַל יִשָּפֵךְְ

עַל בֵּיתֵנוּ נַחְשׁוֹל שֶׁל יַם

וְלָקְחָה אוֹתִי

אֶל הֶחָכָם

 

כָּתַב הֶחָכָם קְמֵעִים, תְּפִלּוֹת

כָּתַב חָכָם שָׁאוּל פְּתַיָּא

סְגֻלּוֹת, הִשְׁפִּיעַ שֶׁפַע טוֹב נְהָרוֹת

מִלֵּא כָּל הָעוֹלָמוֹת וְהַמַּזָּרוֹת

ע"ב שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ הָאָהוּב

כָּתַב צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת טַל אוֹרוֹת

 

אֶת קְמֵעָיו הַנִּסְתָּרִים

יָצַקְתִי מִיָּדָיו מַיִם אֶל פִּי

פְּתָקִים מְגֻלְגַלִּים קְטַנִּים

מְגִלּוֹת  מְגִלּוֹת בָּלַעְתִּי צֵרוּפָיו

לְהַצִּילֵנִי מִלִּילִית וְסַמָּאֵל

לְהַצִּילֵנִי מֵהֶסְתֵּר פָּנִים.

אָסַף הֶחָכָם רֹאשִׁי אֶל חֵיקוֹ

אָסַף קְמֵעָיו תְּמִימִים

אָסַף עַרְפִלֵּי מִדַּת הַדִּין

נָתַן לִי מְגִלּוֹת רַחֲמִים

 

יֶלֶד הָיִיתִי

וּבַלַּיְלָה כְּשֶׁיָּרְדָה חֲשֵׁכָה

רָפָא לִי מִן הַיָּרֵחַ

רָפָא לִי מִן הַדִּינִים

וּמָצָאתִי מְנוּחָה.

קְמֵעִים בָּאוּ כִּדְבָשׁ לְמָתוֹק לְתוֹכִי

וְאָמַרְתִּי אֶל אִמִּי:

אִם כֵּן לָמָּה זֶה אָנוֹכִי

 

מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016


 

 

 

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים