פרק מספר:
אהבות ללא אהבה/ לואיג'י פירנדלו מאיטלקית אורה אייל



ג׳וּליוֹ אָקוּרְצי היה, מה שנהוג לכנות בחברה, בחור כהלכה: בן שלושים ושלוש, אמיד, אלגנטי ולא חסר שנינות. נוסף על כך, לפי דעתם של חבריו, הוא חונן במומחיות מיוחדת: הוא נהג להתאהב באופן קבוע בדיירות שלו.

היה בבעלותו בית בן שתי קומות. הוא השכיר את הקומה הראשונה, אשר כללה מרפסת שהשקיפה על גינה קטנה וחיננית. אל הגינה היה אפשר לצאת רק מן הקומה השנייה, דרך גרם מדרגות פנימי צר. בקומה השנייה גר הוא עצמו עם אמו המשותקת, שהיתה מרותקת לכורסתה זה שנים.

מפעם לפעם היה נעלם מעיני חבריו, ואז היה אפשר להניח בביטחון שג'וליו אקורצי שוב התחיל לחזר אחרי בת השכנים מהקומה התחתונה.

הוא התייחס לאהבהבים אלה כאל אחת מטובות ההנאה שזימן לו רכושו. הדייר האב היה מציין לעצמו בקורת רוח את הנימוסים המעודנים ואת תשומת הלב שמעריף עליהם בעל הבית. הבת מעולם לא הצליחה לגמור בדעתה אם תשומת הלב הזאת אכן נובעת מנימוסים מעודנים, כפי שטען האב, או מאהבה, כפי שלפעמים היה נדמה לה שעליה להבין.

בעניין זה גילה אקורצי כישרון אמיתי.

בחודשי השכירות הראשונים הוא נהג לנהל את חיזוריו ממרפסתו שמעל המרפסת שבקומה הראשונה, וזה היה השלב הראשון, שכונה "אהבה מלמעלה למטה". אחר כך היה עובר לשלב השני, "אהבה מלמטה למעלה", כלומר מהגינה הקטנה אל המרפסת. מעבר זה היה מתרחש עם בוא האביב. אז היה שולח שוב ושוב זרי פרחים אל הקומה הראשונה בידי הגנן הזקן: סיגליות, גרניום, לילך... הגיע עד לכדי כך שהוא עצמו שילח, מתוך הגינה הקטנה ובחינניות רבה, אורכידיאה מרהיבה לעבר שתי כפות הידיים הוורדרדות שהושטו אליו מלמעלה בציפייה. ממרומים היתה הלבנה מסייעת למעמד זה, וג'וליו אקורצי היה רוכן בהיתול כדי ללטף את צִלה של הנערה שהוטל מהמרפסת על משטח החול המוזהב של הגינה. הנערה היתה צוחקת חרש מעבר למעקה השיש ומנענעת בראשה, או שהיתה נרתעת לאחור בפתאומיות כדי לחלץ את צלה מהלטיפה התמימה. אך בכך היה הכול חייב להסתיים, ואם לא, היתה דרך המילוט מוכנה: הוא היה מודיע בצער לאב שהוא נאלץ "להעלות את שכר הדירה בשנה הבאה". החוזים שחתם עם דייריו היו תמיד למשך שנה אחת בלבד.

לפני שתקפה את אמו מחלה אנושה כל כך, ג'וליו אקורצי מעולם לא חשב ברצינות לשאת אישה.

"אבל יכולת להיות מושא קנאתם של כל הבעלים!" נהגו לומר לו חבריו, "אתה שמחפש נוחיות באהבה. אתה צריך רק להפוך את שתי הקומות שלך לקומה אחת."

 

 

2

 

 

כאשר באו הגברת סַרְני ובתה לגור בקומה הראשונה, היתה אגאטה מאורסת זה שלוש שנים למריוֹ קוֹרוַויָה, ששהה באותה עת בגרמניה לצורך סיום לימודי הפילולוגיה שלו. אירוסים אלה עבר תהפוכות מעציבות, ונראה כי מועד הנישואים עדיין אפוף ערפילי אי-ודאות. מריו קורוויה היה צפוי אמנם לחזור מגרמניה בעוד זמן קצר, אך לא היתה כל דרך לדעת כמה זמן יהיה עלי לחכות עד שתתפנה משרה במחלקה לפילולוגיה באוניברסיטה.

ג'וליו אקורצי לא ידע על כך דבר, לא הצליח להבין את הסיבה לארשת המיוסרת שעל פניה של העלמה סרני. לעתים נדירות ראה אותה במרפסת בשעות הערב, חיוורת, על כתפיה רדיד ביתי בצבע ורדרד, לגופה שמלה שחורה.

מהמרפסת העליונה הוא בחן כל תנועה קלה שלה. היא נהגה לעצור כדי להביט בשתי קנריות בכלוב שהיה תלוי על אחד מעמודי המרפסת התחתונה, שני יצורים ששרו בעליזות במשך כל היום, או שהיתה עומדת מתבוננת בעציצי הפרחים שניצבו בשורה על מעקה השיש ושאִמה, דונה אמליה סרני, טיפלה בהם בתשומת לב מיוחדת. הנערה קטפה תמיד שתיים-שלוש סיגליות ואז נסוגה, כמו נתונה למחשבות אחרות, מבלי שהעיפה מעולם מבט על הגינה הקטנה שתחתיה מבלי שהרימה את עיניה, ולו בחטף, לעבר המרפסת העליונה, שם היה אקורצי מכחכח מפעם לפעם בגרונו או מזיז בכוונה את כיסא בעודו נאכל בכעסו ובתסכולו בשל אדישותה.

הסיגליות האלה נכלאו בתוך מכתב ונמחצו על ידי חותמות דואר לרוב. היה עליהן לעבור דרך ארוכה, לנסוע הרחק הרחק עד להיידלברג שעל נהר הריין בצפון... אך מה ידע על כך ג'וליו אקורצי?

הוא הוקסם מהשלווה הרוגעת כל כך ששררה בדירה זו שבקומה הראשונה, אשר שפעה פרחים רעננים ואור, שלווה שקט מנזריים כמעט. דונה אמליה רבת ההוד, פניה רגועות עדיין יפות למרות שישים שנותיה, שקדה על עבודות הבית בצעדים מדודים, לא איבדה את שלוותה מעולם. אחר כך, בערב, טיפלה בפרחים, ואילו הבוקר הוקדש לתפילה, שכן היתה אדוקה מאוד.

הבת ניהלה אורח חיים שונה. היא נהגה לקום ממיטתה בשעה מאוחרת ולנגן מעט בפסנתר, יותר מתוך היסח הדעת מאשר לשם הנאה. אחר כך, משסיימה את ארוחת הבוקר, נהגה לקרוא או לרקום. בערב היתה יוצאת לטיול קצר עם אמה או נשארת בבית וקוראת או מנגנת. לא כנסייה ולא עבודות בית. בכל זאת, בין האם והבת שררה תמיד תמימות דעים מלאה, הסכמה שבשתיקה.

מפעם לפעם היתה מופרת דממת הבית עם בואה של הבת האחרת של דונה אמליה, אשתו של צֶ׳זָרֶה קורוויה, אחיו של מריו. היא הביאה איתה תמיד את שתי ילדותיה, ודודתם קיבלה את פניהן בעליזות רבה.

רק אז, מבלי שידע מדוע, אחרי שהיה ספון בביתו כל היום, חש אקורצי שלבו מתרחב מרוב שמחה. מהמרפסת העליונה היה רואה את הילדות ואת העלמה סרני פורצות אל המרפסת התחתונה. הוא היה שומע את צחוקן ואת הצליל המלטף של קולה ורואה אותה רוכנת אל הילדות, הן היו נופלות על צווארה, שופעות להיטות וחיבובים. והוא היה מביט בהן מחייך, עליז ומאושר.

"איפה אבא, רוֹרוֹ?"

"רחוק... רחוק..." היתה רורו עונה ומצמצמת את עיניה, מושכת את שתי המילים ומותחת את הפרצופון שלה קדימה.

צ'זרה קורוויה היה המכונאי הראשי של ספינות "החברה האיטלקית הכללית לשיט", נהג לצאת למסעות לאמריקה.

"מה יביא לךְ אבא כשיחזור, מימי?"

"הרבה דברים..." היתה מימי משיבה בשלווה.

ובינתיים, בפנים, דיברו האם והבת הגדולה על אגאטה ועל השינוי שחל בה מאז האירוסים, ובעיקר מאז מחלתה האנושה, שהתגברה עליה, אם כי אך בקושי, הודות לטיפול שקיבלה מבני משפחתו של מריו קורוויה.

"עקשנית שכזאת!" נאנחה האם. "לא מוכנה לחשוב בהיגיון, לא מוכנה להבין... בכל זאת הרגישה שהוא כבר לא אוהב אותה! יש לילות שאני שומעת אותה בוכה בשקט... נשבר לי הלב, תאמיני לי, אבל אני לא מעיזה להגיד שום דבר. כל הזמן אני פוחדת שתחזור לה המחלה הנוראית ההיא..."

"איזה טירוף! איזה אסון!" קראה בתורה האחות, שמלכתחילה התנגדה לתוכנית הנישואים הזאת.

ומה ידע על כל זאת ג'וליו אקורצי, שעמד באותו זמן על המרפסת העליונה התרכז כל כולו בעונג ששאב מהליטופים שהעניקה אגאטה לילדות מהחיבובים שהרעיפו הן על דודתן?

חפש באתר
טואול - בניית אתרים