מסה:

על האדם החושב/ אבינועם חקלאי


״גוף מיוצר על ידי צורה…אין לנו קמצוץ ידע על הדרך שבה זה מתפקד. אנחנו תופסים אותו כצורה…בני האדם מעריצים את ההופעה של הגוף האנושי…הם מעריצים דימוי פשוט וטהור…מה שפרויד קורא לו "נרציזם״ (לאקאן)

פסל ״האדם החושב״ או ״האדם ההוגה״ שגירסתו הגדולה הוצגה לציבור ב 1904- , מייצג את שיאו של  הנרקיסיזם האנושי, ללא קשר לכשרונו של רודן ולנסיבות בהן נולד הפסל המרשים.

שיר הלל לגופו המפואר של האדם הנלכד בתנוחה של ריכוז עצמי, תפוס במחשבות עמוקות שאינן מעידות רק על קיומו, אלא הופכות אותו לנזר הבריאה, היצור היחיד המתאפיין בלוגוס העושה אותו לבּרוּא בצלם האל הנשגב, ומרוממו מעל לשארית הברואים.

זהו ״שקר הכרחי״ לחיים כדברי ניטשה; הנרקסיזם של היופי המפריד את האדם מן האימה, אליבא דלאקאן. הפסל הזה מייצג בדיוק את מה שלאקאן חושב שאינו הגוף ושאינה המחשבה.

את האמירה שהאדם חושב עם האובייקט שלו, לוקח לאקאן מאריסטו. האדם נתקל במשהו המעורר אירוע בגופו- אובייקט המנגן על גוף נגוע בשפה העושה אותו ממשי. לא מדובר בגוף היפה השייך למישור הדמיוני ואף לא לגוף כפי שמתאר אותו המדע-רפואה.

אפשר לומר שהוא נתקל במשהו החורג מהיכולת לייצג את העולם באמצעות הקטגוריות של קאנט. הגוף ה״תקוּל״ עצמו חורג מקטגוריות אלה.

כשאדם נתקל במשהו המחריד את קיומו, כל הלוגוס מתגייס כדי להבנות ולמקם את ההתקלות של הגוף עם משהו קשה. ״לא המוח חושב, אלא בעל המוח חושב…לפעמים״ (ישעיהו ליבוביץ׳)

נראה לכאורה, שהמחשבה אינה מעידה על הקיום, אם תרצו היא דווקא מעידה על האל כלוגוס, כמשהו הקודם להתוודעות לקיום, ושכאשר אדם נתקל במשהו המעיד על קיומו, הוא עושה בו שימוש כדי להבנות לעצמו ולנסח את שקורה לו  (בד״כ מבקשים מ״המומחה״ שהוא שליח האל, שיגיד לי מה איתי..)

אבל, לאקאן המאוחר, שהיה בוודאי מסכים בעברו המוקדם עם הנחה זו, אומר לנו בערוב ימיו, כי הגוף הוא שחושב. ״אדם אמור לחשוב עם נפשו. הנפש אמורה להיות הכלי של המחשבה. מה תהיה הנפש של כלי זה?

הנפש של הסימפטום היא משהו קשה כמו עצם. אנחנו מאמינים שאנחנו חושבים עם המוח שלנו. אני, אני חושב עם כף הרגל שלי, רק שם אני פוגש משהו קשה. כשאני נחבט במשהו, אני חושב עם העור של המצח. ראיתי כדי לדעת שאין צל של מחשבה שם״ ( לאקאן).

האדם החושב או ההוגה, חושב וחושב לתפארת המין האנושי. הוא יושב בשערי הגיהנום ומהרהר ביצירתו, אוגוסט רודן קרא לפסל ״דנטה ההוגה״ במחווה למשורר הדגול דנטה אליגיירי )הפסל היה אמור להיות חלק מפרוייקט שלא הושלם המוקדש ליצירתו של דנטה ״הקומדיה האלוהית

(אלא שההשראה האמנותית והיצירתית בכלל בוודאי במתמטיקה ובמדעים אינה תוצאה של מחשבה.)

תשובות אינן מגיעות ממחשבה מכוונת, אלא מרגע מסתורי כמו החלום. קולגה שלי כתב מאמר קצר: ״הגוף החולם״.

בפראפרזה על לאקאן אפשר לומר: לא המוח חולם, כי אם "הגוף״.

מרשים להשתתף ברגע בו ילד מתחיל לסבול מדחפי הגוף ,לא אינסטינקטים ולא צרכים  המתעוררים

ומעוררים אותו מחיי החלום בהם התקיים, ולא חולף אלא זמן קצר עד אשר הוא מתחיל לנסות לתפוס בהרהוריו, לשווא, את בעיית החיים והמוות.

אם כן, דנטה אינו יושב בשערי הגיהנום ומהרהר. ההרהור עצמו בא מן הגיהנום.


חפש באתר
טואול - בניית אתרים