עם לדה ויסוצקי על דברים שמעל ומתחת/ מארי רוזנבלום

בדרכי לפגוש אותה ידעתי שלדה ויסוצקי היא ציירת.

חולפת על פני אנשים ישובים על ספסל אולי עייפים, אולי מחכים לפיצה שהזמינו או לסלט או..... למשהו אחר.

עוצרת ליד אישה מרשימה ביותר ושואלת אותה "סליחה את במקרה גברת לדה ויסוצקי?" מרימה עיניה ועונה "כן".

כך החל הרומן ביננו. השיחה, ההסברים, החיוכים וקשיי השפה נעלמו כלא היו. יש בה משהו מרגיע.

 אנחנו מנהלות את השיחה בין האומנות לאישי, בין הדיבור לחיוך.

רק לאחר שקראתי את "מכתביה", כך היא קוראת להסבריה על כל ציור, הבנתי ששלוותה באה מעולמות אחרים וראייתי הדלה לא תוכל לרדת לסוף מחשבותיה.

החלטתי להביא את דבריה כמו שהם, ללא כל ערעור. קבלה בלבד.

" נולדתי בטשקנט. אני תלמידה של האומן גנדי לטינסקי. בהמשך פיתחתי סגנון ייחודי משלי.

אני עובדת בטכניקות פרסקו, פיסול על קנווס וציור אקריליק. עבודותיי חושפות עולם פנימי. נעה בין ריאליזם לסוריאליזם לציור מופשט.

"האומנות שלי היא גשר בין הרמוניה פנימית שנשמרה לאורך כל השנים כנגד כל הסיכויים, לבין העולם החיצוני המכלה את עצמו."

מציירת נופים, פרחים, סמלים, ציורי ערום ועוד.

לכל ציור  מציוריה יש הסבר. לכל הסבר היא קוראת "מכתב."

הציור שבו ציירה "זריחה" היא מסבירה במכתבה:

"בשבילי האומנות היא דרך לחשוף את העולם הפנימי שלי על הקנבס. זה המקום היחיד שבו שום דבר לא מגביל את הדמיון שלי, שבו אני יכולה להיות לחלוטין אני עצמי בלי שום מוסכמות חברתיות שיגבילו אותי. אני פשוט צוללת לתוך עולם משלי ורואה שם סרט, ואחרי כמה זמן אני מתעוררת ורואה מה "דלף" לתוך המציאות בזמן הזה... זה הרגע האהוב עלי: קנבס ריק על קן הציור... כמו שהיה פעם בבתי הקולנוע... זוכרים? מסך לבן נקי, והנה תכף!.. תכף יסתיימו הפרסומות המטופשות האלה שעוסקות בחיי היומיום, ו... יתחיל הסרט! סרט על אהבה... או על שקיעות אינסופיות... או על... ואני יכולה להראות אותו לכל העולם! ובשבילי זה האושר הכי גדול, הדבר הכי נפלא!".

על הציור של האגרטל הכחול  עם הפרחים האדומים, שמו "סתו" היא מסבירה במכתבה:

 ....כדרך אגב ולפתע נבין שיש לנו מה לומר לעולם הזה. נצה לשיר כל צליל או תו שאנו שומעים בתוכנו. לבטא כל אות ואות מספר הנשמה שלנו. אנחנו נעצור ניקח נשימה, נחייך אל השמש ונרגיש בתוענו את היקום...פשוט תגידו את המילה.....המילה הזו היא "תודה".

היא ציירה שלישייה-טריפטיך בצבעים שונים . לכל ציור מהשלישייה יש צבע אחר.  לצבע האדום היא קוראת "זמן אדום" ומכתבה בנושא:

"אנחנו חיים בעולם הסמלים...אני רוצה להתבונן לאט יותר, לעומק, ולחפש משמעויות. לכן אני אוהבת את אומנות הפסנתר, ציור, צילום, חרוזים, מילים. הכישרון שלי הוא לפרום כאב, חוט אחרי חוט. אני כאילו רואה את זה- את האורך, את הצבע. ממששת אותו, מרגישה את עוביו, רכותו, חספוסו וכו'. אני אוהבת כל דבר אמיתי, חשוף, אצילי, רגיש, נדיר, מוכשר, טהור נוגע ללב. מה שפותח את הנשמה, את רגעי ההתלהבות והפליאה שאי אפשר לברוח מהם, אי אפשר להתאפק. הרגעים האלה הופכים לחיים שלמים"

לתמונה הכחולה שבה מצויר מעין גשם ודמות אשה פרפר. היא קראה לה "המימד האבוד".

במכתבה מסבירה:

"קיימת תיאוריה שיש רק ממד אחד. זהו צעד הזמן ומבנה של תנועת הזמן שמורכב מצעדים כאלה. כל שאר הממדים הם רק תהודה ורעשי רקע במהלכו של הזמן. אפילו המרחב עם שלושת הנקודות הבלעדיות לו- אינו קיים. זו רק אשליה. האומנם?

אז למה אני רואה עולמות אחרים? אלה שבהם צוחקים מכל הלב, בוכים בלי לפחד מהדמעות.....רוקדים את החיים. אני חושבת שמאחורי הדברים הפשוטים, מסתתרים עולמות אחרים, מימדים אחרים, צריך רק להסתכל עם הנשמה. "

האמצעות הציורים שלי אני מנסה ליצור קשר מיוחד עם הצופים והקשר הזה מהווה שער לאותם המימדים החדשים שאני רואה. התבוננו היטב ואולי גם אתם תראו את מה שאני רואה.

ומכתב אחרון למאמרי זה. ציור שאני כה אוהבת שנקרא  "גשם בסגול" :

"לילך הינו אחד הצבעים האהובים עלי....צבע שמשלב בתוכו ניגודים, משמיד ניגודים אלה ויוצר משהו חדש וקסום, משהו שכמותו עוד לא נראה. הצבע המיסטי של החולמים, הפילוסופים והרומנטיקנים. צבע של מנגינת הגשמים...הצבע הכי מקופח בגלגל הצבעים.

זהו צבעה של הכמיהה לאהבה...רוך....נאמנות....והסוף לבדידות...ובעיר הלילך יורד גשם! שלום לך גשם. אתה יודע, היום אתה נישא ברוח הלילך, בכלל לא מפריע לי. להיפך, אתה מעניק לי הזדמנות קסומה להביט בעיר דרך המעטה שלך, לשיר על אהבה....לשאוף את התערובת המדהימה של ניחוחות הגשם, האדמה הלחה, העלווה והבושם שלי. הודות לך מישהוא לא יצטרך לטאטא את החול ממרצפות השבילים החדשים...באופן קסום הפכת את האויר למעטה שקוף וחסר משקל. כל כך נפלא לצעוד על האספלט הרטוב תחת טיפות המים הזעירות.

שאלתי את ויסוצקי "איך נולד הרעיון לציור?

"את טרפטיך ויולט טיים - צבעתי את העץ  בצבע חול והזמן  אלו העלים. עם הזמן העלים הופכים לחומים ואחר כך לחום כהה ומסתובבים בשעון הזמן במחזוריות"

את טריפטיך האדום - אשה סורגת חיים והיא אומרת שאם צריך, אני אפרום את חיי וגם אתן לך אותם. באמצע ציירתי עץ עם יד.

את הטריפטיך השלישי  שהוא בעצם הראשון  - טיים טורקיז – בצד יש את הצבע השחור שהוא כמו לידה, ציירתי אישה שהיא נשאבת.

בציור הידיים – If you go away  - איש מבוגר נותן את מפתחות חייו לצאצא שלו. הצעיר מבקש שלא ילך.

משתמשת במודלינג פסטה עם חול הנותן השראה של פסול על קנווס. אוהבת לצייר על קנווס שחור. עבדה עם שפכטל וצבע אקריליק.

בציור אחר שלה הדגישה את בדידות האדם ברשתות החברתיות. בציור ישנם גבר ואישה. הם לא מכירים אחד את השני, אין קשר ביניהם. רצתה להדגיש את העובדה שלא יתכנו חיים ללא גבר ואישה. הרשת לוכדת. העיגול הוא הלוגו של האינטרנט. האנשים כלואים ברשת כמו במגיה.

עוד מוסיפה ואומרת: "בעולם הציור הכל טהור, אין מלחמה, רק אהבה, רגשות והרבה בדידות".

לדה ויסוצקי כותבת שירים. אני מצרפת שיר אחד ברוסית ומקווה שמישהו יתרגם אותו מקצועית לעברית.

Время бирюзы...

Уходит женщина. Напрасно

не плачь, не помни, не зови…

Уходит. Осторожно прячет

следы в осколках бирюзы.

Уходит женщина. Навечно

уносит жизнь за горизонт.

Так ночь колдует бесконечный

хрустально-бирюзовый сон.

Уходит женщина. Так странно...

Молитвой вспыхнут небеса...

Сквозь бирюзовые туманы

прольётся чистая слеза

И в солнечных дождях согреться

успеют отблески грозы…

Уходит женщина. И в сердце

уносит время бирюзы...