להקת המחול קמע במופע זעם במרכז סוזן דלל/ מארי רוזנבלום

להקת המחול קמע :

"זעם"

מאת הכוריאוגרף: תמיר גינץ

כוריאוגרפיה: תמיר גינץ

מוזיקה מקורית: אבי בללי

עיצוב תלבושות: ענבל בן זקן

עיצוב תאורה ובמה: "אורות" – שי יהודאי

ייעוץ דרמטורגי: יואב מיכאלי

וידאו ארט: פבל דיברוב

רקדני להקת המחול קמע:

איילת אלפו, מטילדה בונאני, שגיא בללי, אוטמר קליימן, דויד ואן דר וין, קארלי ודלבייני דונלי,

לארה ויליגס, גונזלו מויזס לופז סוטו, זואי בייליס נגר, ג'ורג'יה סקוקרה,

ולדיסלב פנסיוק, ג'וזף קודרה.

תמיר גינץ, המנהל האמנותי של הלהקה, יצר את "זעם", לצלילי מוזיקה מקורית של אבי בללי ("נקמת הטרקטור"). השניים ממשיכים בשיתוף הפעולה הפורה, בהמשך להצלחתם הקודמת עם היצירות "במדבר דברים", "לא נודע" ו"מנמוזין".

ב"זעם", יצירתו החדשה של גינץ מזה שלוש שנים, נוגע תמיר בפנים השונות של האלימות המסעירה את חיינו ובכוחות המניעים את ההתרחשות בין מציאות להזיה.

גינץ מספר כי הרעיון ליצירה נבע מתחושת חוסר אונים שהתעוררה אצלו נוכח ההרגשה שהחברה ירדה מנכסיה.

גינץ מדבר:

""יש לי הרגשה שהכול מתפורר וכל הערכים שגדלתי עליהם נעלמו ואת מקומם תופסת האלימות", בפוליטיקה שמזינה ומלבה את השסע בעם, בתקשורת המילולית, בשפה הפיזית, בכבוד ההדדי ובצמיחה של שנאה בתוך החברה שלנו, כשהמתחים מבחוץ רק מתסיסים יותר את השיח. במקום הזה נולדה אצלי צעקה בבטן שהולידה את היצירה. משבר הקורונה רק הקצין את המועקה כשנראה שלנוכח משחקי השלטון הציניים בעם, אנחנו נשחקים, מסוגרים ומפולגים".

" בתהליך היצירה, ההשראה בסטודיו היא קודם כל הרקדנים שמביאים את האישיות הייחודית שלהם לעיצוב הדמויות ושפת התנועה. גם הדרמטורג שאתו אני עובד יוצר השראה. כך ב'סטטוס' עבד איתי יוצר-שחקן-כותב מוכשר במיוחד, יואב ברתל, וביחד פתחנו את רעיונות היצירה. מוזיקה תמיד מובילה אותי, אני יכול להאזין לה ובלי לתכנן לראות את מהלך התנועות המדויק שארצה לעשות ביצירה בדמיוני, אפילו בזמן שאני נוהג או ישן.

אני גם בוחר חומרי השראה ייחודיים לכל יצירה ויצירה שלי על פי הנושא שלה: ב'סטטוס', ההשראה באה מגלישה בצ'אט ובפייסבוק, וכל אמצעי התקשורת בסייבר, ואפילו סרטים של פרדו אלמודובר שמשכו אותי לכיוון של צבעים עזים, מדמויות על הקצה וקינקיות לעומת רומנטיקה."

  יצירות הלהקה, המועלות עשרות פעמים בשנה בארץ ובעולם,  נותנות במה לווירטואוזיות עוצמתית לצד ביטוי אישי של הרקדנים ומזמינות את הצופים לחוויה מרתקת.

קמע הנה בית ל-16 רקדנים, ישראלים לצד רקדנים מרחבי העולם, התורמים מכישרונם לתהליך היצירתי ומביאים לבמה ביצוע מרגש וסוחף. קמע זכתה להצלחה בסיורי הופעות ובפסטיבלים יידועי שם ברחבי העולם. הלהקה מטפחת קהל צעיר של שוחרי מחול באמצעות מופעים לנוער. בלהקה מועלות עבודות של כוריאוגרפים אורחים מהמובילים בעולם, לצד יצירה מקורית של כוריאוגרפים ישראלים ויוצרים צעירים. רקדני הלהקה מקיימים פרויקטים חינוכיים של הוראה והסברה בבתי-ספר, מגמות ואולפנות מחול, סדנאות אמן, סדנאות רפרטואר ותכניות העשרה בכל רחבי הארץ.

בתחילת המופע ובסופו מושמע קטע קריאה רועד וקטוע , זה שמעביר בך צמרמורת, וכאילו מנבא את הבראשית של לאה גולדברג "מכורה שלי". בחירה מעולה.  אני טורחת להלאות אתכם במילות השיר המצמררות. נהוג לומר כי אם בתחילת המערכה יש אקדח הרי שבסופו הוא יירה......והוא יורה  !!!!!!!!!

מכורה שלי

מילים: לאה גולדברג

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה

למלכה אין בית, למלך אין כתר.

ושבעה ימים אביב בשנה

וסגריר וגשמים כל היתר.

אך שבעה ימים הורדים פורחים,

ושבעה ימים הטללים זורחים,

ושבעה ימים חלונות פתוחים,

וכל קבצנייך עומדים ברחוב

ונושאים חיוורונם אל האור הטוב,

וכל קבצנייך שמחים.

מכורה שלי, ארץ נוי אביונה,

למלכה אין בית למלך אין כתר.

רק שבעה ימים חגים בשנה

ועמל ורעב כל היתר.

אך שבעה ימים הנרות ברוכים

ושבעה ימים שולחנות ערוכים,

ושבעה ימים הלבבות פתוחים,

וכל קבצנייך עומדים בתפילה,

ובנייך בנותייך חתן כלה,

וכל קבצנייך אחים.

עלובה שלי, אביונה ומרה,

למלך אין בית, למלכה אין כתר

רק אחת בעולם את שבחך אמרה

וגנותך חרפתך כל היתר.

ועל כן אלך לכל רחוב ופינה,

לכל שוק וחצר וסמטה וגינה,

מחורבן חומתייך כל אבן קטנה

אלקט ואשמור למזכרת.

ומעיר לעיר, ממדינה למדינה

אנודה עם שיר ותיבת נגינה

לתנות דלותך הזוהרת.

במהלך הריקוד, בהתהוות  הרוע, מושמע שיר נוסף של   אותה אגדית, לאה גולדברג, בארץ אהבתי אהבתי

התנועה הייתה מושלמת ולעיתים הייתה לי תחושה שאין זה אדם שרוקד מולי אלא איזה יצור מעולם ביוני.

התאורה אף היא חברה למצוינות וככל שהשחקנים התקרבו לקיר- לחומה הם נעלמו ובאו אחרים במקומם.

.

"רכבת הרים רגשית" אמרו האנשים ואני מחרה אחריהם."…

". תנועות מושלמות.

יצאתי מההופעה. היה ברור לי שחוויתי אירוע נדיר אבל לא יכולתי להירגע. הלב דפק בחוזקה, העצב השתלט בכך תא בגופי, הפכתי אטומה לזמן רב גם בעלותי למשכבי לא נרגעתי וארוי האלימות והאונס במהלך הריקוד לוו אותי.

הצעקה, שהתאפקתי לא לפלוט אותה, במהלך האונס בעת הריקוד, הגופה המוטלת של הרקדנית, קרעו את בטני. בבואי הביתה שחררתי צעקה/יללה מתוכי.

נכנסתי לדממה. מעכלת.

ועדיין.