סיפור:
דרקונים/ תומר


 
 

"כמה נשאר לי?", שאלתי את אייל והרגשתי את השדים מתחילים לקפץ בין מיתרי הקול שלי כמו קופים בג׳ונגל.

"אני רוצה לדעת את האמת", הוספתי.

"שלושה חודשים", הוא אמר והמשיך להביט במסך המחשב שבטעות לא יפגוש את העיניים שלי, או אולי שהעיניים שלי לא יפגשו את העיניים שלו.

"אם יהיה לנו מזל אולי נצליח למשוך שנה",

. השריפה שפרצה לי בבטן כמה שעות לפני הפגישה התפשטה עכשיו לבית החזה ואיימה לכלות אזורים נוספים בגופי, מרחפת מעל גחלים לוחשות כאב. העשן הסמיך שהתחיל לעלות במעלה קנה הנשימה הפך לשיעול שהלך והתחזק. עוד רגע והאש תפרוץ מתוך גרוני. רק לא להפוך לדרקון שוב, התחננתי לעצמי. לא כאן.

פתחתי במהירות את בקבוק המים שהיה בידי והנמכתי רק במעט את הלהבות. מבטו עדיין היה תקוע בתוך המסך. רציתי להזיז לו את העכבר, שהיה לכוד תחת כף ידו הצנומה, רציתי להעיר אותו מנמנומו, להגיד משהו, אבל בדיוק אז הוא פתח את פיו. בהתחלה לא יצאו לו מילים ואחר כך הוא הסביר שבדרך כלל הם מפסיקים את הטיפול אחרי ארבע-חמש שנים ושעליי הם נלחמו הרבה יותר. שנכנסתי להם ללב. שהם הקדישו לי זמן לפנים משורת הדין.

אחר כך הוא חזר לשתוק.

כשהתעורר, הוסיף שהוא ממליץ להתחיל בתהליך פרידה.

 

מה פרידה עכשיו?

כל החיים אמורים להיות לפני.

רציתי לשאול אותו מה אני אמור לעשות עכשיו. רציתי לבקש שלא יוותרו עליי. שיתנו לי עוד קצת זמן. שאני אוכיח להם שהם טועים. שיש לי עוד סיכוי.

אבל כרגיל שתקתי.

גורלי נחרץ, והוא מר, ואני שותק.

אמרתי לו תודה על הכל וזחלתי החוצה מתחת לדלת חדרו הסגורה אל העולם הזמני שלי, שלא האט לזכרי לשנייה.

 

גם הביתה נכנסתי בזחילה ישירות אל המיטה ונשכבתי על הגב. ככה עם הבגדים והנעליים וזוהמת בית החולים עליי. פעם במצבים כאלה הייתי מתחיל לדבר עם אלוהים אחד, מבקש שישמור, שיתן לי סימני דרך. היום אני סתם בוהה בכתם הרטיבות שבתקרה, כמו בכוס קפה שחור משומשת, ומחפש בו תשובות. או סתם תוהה מתי כבר אצבע אותו.

 

השדים חזרו להתרוצץ שוב, מדליקים מדורות קטנות, הפעם בראשי, והמנהיג שלהם צורח עלי.

למה אמרת לו תודה, טיפש?

על מה בדיוק??

על זה שהוא ויתר עליך?

אידיוט.!

אולי על זה שהוא נכשל בתפקידו?

ואיך זה נראה לך הגיוני שהטיפול בך מוגבל בזמן? ויד לפנים משורת הדין? הוא רציני?

למה לא הפכת לו את השולחן, אה? למה לא הצמדת אותו לקיר בחניקה?

תודה?!

איזה אפס.

לא פלא שהמחלה הזאת לא משחררת אותך.

מגיע לך.

לא פלא שהם התייאשו ממך. אתה חסר תקנה.

 

ניסיתי להתעלם ממנו.

הבטתי שוב בטיח המתפורר ובבועות האוויר שנכלאו בינו לבין הצבע שפעם היה חיוור ממני, שפעם היה נקי ויפה, ופתאום בשנייה אחת הבנתי. הבנתי הכל. הוא כלוא בתוך עצמו.

הוא חולה. הוא מנסה לנשום, להתאוורר, והוא לא מצליח. ואני חשבתי לצבוע.

פאק.

התיישבתי על המיטה והשדים השתתקו מיד. הם לא ציפו שאקום עכשיו. לא יכולתי לשמוע את הבוז שלהם עוד שנייה אחת נוספת. ולא מעניין אותי אם הם צודקים.

 

קמתי ויצאתי מהחדר. במסדרון עצרתי מול מה שהיה אמור להיות חדר העבודה שלי, שהפך עם השנים למקום שאפשר למצוא בו הכול, ואי אפשר למצוא בו כלום. ובתקופה האחרונה גם אי אפשר לפתוח את הדלת מרוב שהוא עמוס. למעשה בזמן האחרון אני בעיקר דוחס לשם דברים. רק לעיתים נדירות אני יכול להוציא דברים, אם הם ממש קרובים לכניסה. אני אפילו לא יודע אם החלון בחדר הזה פתוח או סגור. כי אם הוא פתוח, משהו שם עוד עלול ליפול לאחד השכנים על הראש ולהרוג אותו.

 

גם הציוד מהמילואים האחרונים נמצא שם. עמוק בפינה הימנית והכי רחוקה של החדר. גם וסט מטול הרימונים השרוף שדניאל תפר במיוחד למידתי נמצא שם, גם חגורת הבי"ת והדיסקית המוכתמים בדם שם. המון דברים שאני לא רוצה לפגוש. לאט לאט קברתי בחדר הזה את הכול. את כל מי שהייתי, את כל מי שרציתי לשכוח, את מי שרציתי למחוק.

ועכשיו נשארו לי שלושה חודשים.

אולי אני יודע מה אני צריך לעשות. ואולי אפילו יש לי כבר תוכנית.

 

פתחתי בזהירות את הדלת, שמיד ניסתה להתנגד. לחצתי והיא איפשרה לי עכשיו רק חרך צר, ארבע-חמש אצבעות אולי. נשמתי עמוק ולחצתי עוד קצת. עכשיו כבר הייתה פתיחה של שמונה אצבעות לדעתי. אני חייב שהראש יעבור, חשבתי, חייב להציץ פנימה להבין מה הולך שם.

ריח קרטונים מעופשים שלא נפרקו מעולם ניצל את ההזדמנות להימלט ועבר דרך אפי. את שאר הריחות הלא נעימים שלא הצלחתי לזהות. סגרתי את הדלת.

אני עוד לא מוכן לזה, חשבתי.

אבל גם אין לי זמן.

עוד שלושה חודשים זה נגמר, אלא אם יקרה נס, ואני חייב להחליט אם אני מוותר כבר עכשיו או יוצא למלחמה. נזכרתי בסבא שיצא להילחם בנאצים אחרי שנפצע בבריחה ממחנה העבודה, אחרי שאיבד את כל משפחתו. והוא בחר להילחם. הוא הבין שאין ברירה.

חזרתי לדלת ובעטתי בה.

משהו נשבר שם בפנים. גם בחדר. פתאום הרגשתי מצוין.

אני מוכן לקרב.

אני נכנס.

 

דבר ראשון סידרתי לי כמה סנטימרים מרובעים של רצפה לעמוד עליה ומשם טיפסתי על גבעה שהשקיפה לעבר החלון. מהפסגה יכולתי לראות שהוא סגור. זו הייתה המשימה הבאה שלי. להכניס קצת אוויר טרי. בירידה מהגבעה הנחתי רגל אחת על כיסא הגלגלים השחור לוודא שהוא בפארקינג וממנו דילגתי באותו אופן לכיסא השירותים הירוק עם החור בתחת שעליו היה מונח ארגז תרופות, פדים, אלכוהול לחיטוי ותחבושות בלי סוף. כשעמדתי מעל החור של התחת נזכרתי כמה זה מבאס להתקלח בישיבה, או באופן כללי להסתכל על העולם מלמטה. אני לא חושב שתיארתי לעצמי אז שיום אחד אני אבעט בדלתות ואדלג על כיסאות גלגלים ואראה את העולם עוד יותר מלמטה. פתחתי את החלון והוצאתי את הראש החוצה. פרש אייר.

 

את רוב הדברים העפתי לפח. דברים שימושיים ותקינים כמו אופניים ישנים ומערכת רמקולים היקפית, הורדתי ושמתי מחוץ לבניין. את הציוד שחזר מהקרב שחשבתי בהתחלה גם לזרוק, הפקדתי בסופו של דבר לטווח ארוך אצל ההורים. כי אולי יום אחד אתחרט.

גם את כל המסמכים מבתי החולים העברתי אליהם. גם את הכתבות מהעיתון שמישהו אסף בשבילי וללא ידיעתי, כך גם עם הברכות שכתבו לי חברים וסתם אזרחים נחמדים שבאו לבקר. הכול אצלם עכשיו.

 

שלושה ימים לקח לי לפנות את החדר.

שלושה מתוך תשעים הימים שנשארו לי השקעתי בפינוי המפגע הזה שהתהווה לי בלב הבית. שלושה ימים של איוורור העבר. כשסיימתי לפנות את הכול, שפכתי על הרצפה בקבוק אקונומיקה שלם וחיכיתי מספיק זמן כדי שכל מה שחי שם עד עתה ימות. אחרי שגרפתי את שאריות העבר שמתי לב שגם הבלטות מתו קצת. לא היה לי אכפת. השארתי את החלון והדלת פתוחים ונתתי לטבע לסיים את העבודה.

כבר הרגשתי קצת יותר טוב.

 

בימים הבאים צבעתי את החדר המלוכלך בחזרה ללבן, תליתי תמונות והתקנתי מדפים על הקירות. התקנתי וילון חצי שקוף ואת הרצפה כיסיתי בשטיח בגוון תכלת ועליו הצבתי כורסה ירוקה עם רגלי עץ קצרות ושולחן עגול וקטן בצבע לבן. במרכז החדר הצבתי מנורת קריאה גבוהה ודקה שהשתחוותה בפני השולחן והכורסה. היה חסר לי רק עוד דבר אחד.

 

בינתיים עבר בדיוק שבוע מאז המפגש עם העובד הסוציאלי של משרד הביטחון ואני הייתי מוכן לצאת למלחמה שלי. אם הם החליטו שהטיפול הנפשי שלי עומד להסתיים בעוד פחות משלושה חודשים. עליי להילחם לבד על חיי.

 

למחרת הבאתי את הפריט האחרון שהיה חסר לי והנחתי אותו במרכז החדר מול הכורסה. הגפתי מעט את התריסים והתפשטתי. התיישבתי עירום על הכורסה ועיניי סירבו להיפקח. ניסיתי לכסות בידיי כמה שיותר צלקות ושתקתי. לא ידעתי מה אני אמור להגיד עכשיו.

כעבור דקה או שתיים הצגתי את עצמי בפני המראה. עדיין בעיניים עצומות.

"לא נעים לי מאוד, אני תומר", אמרתי נבוך.

"זה רק שנינו עכשיו"..

חפש באתר
טואול - בניית אתרים