פרק מספר:
זיכרונותיו של חתול נודד/ הירו אריקווה  מיפנית אירית ויינברג


אני חתול. עדיין אין לי שם. שמעתי שזה מה שאמר פעם חתול יפני דגול.1 אין לי מושג עד כמה הוא באמת היה דגול, אבל לפחות בעניין הזה יש לי יתרון על פניו, כי לי דווקא יש שם.

 

אם השם הזה מוצא חן בעיני או לא, זה כבר סיפור אחר, כי ברור כשמש שהוא לחלוטין לא תואם את המין שלי.

 

בערך חמש שנים חלפו מאז שקיבלתי את השם הזה. זה קרה בדיוק כשהגעתי לבגרות. דרך אגב, יש כל מיני תיאוריות בנוגע לחישוב שנות חייו של חתול לעומת חיי אדם, אבל נראה שבגדול נהוג להתייחס לחתול שהגיע לגיל שנה כבגיר במונחים אנושיים.

 

באותה תקופה מקום השינה האהוב עלי היה מכסה מנוע של מסחרית כסופה שחנתה מתחת לקבוצת בניינים.

 

ולמה דווקא המקום הזה? כי לא משנה כמה זמן ישנתי שם, אף אחד מעולם לא גירש אותי.

 

בני אדם הם בסך הכול קופים ענקיים המהלכים על שתיים, אבל הם סובלים מעודף חשיבות עצמית. אין להם בעיה להפקיר את המכוניות שלהם בחוץ, חשופות לגחמות האקלים, אבל אם חס וחלילה חתול ידרוך עליהן? זהו, על זה הם לא יכולים לעבור לסדר היום. רק תנסה להשאיר סימני כפות על מכסה המנוע היקר שלהם, ומיד הם יעוטו עליך.

 

בכל אופן, מכסה המנוע של המסחרית הכסופה היה מקום השינה המועדף עלי. זה היה החורף הראשון בחיי, וקרני השמש הפכו את מכסה המנוע שלה למרבץ חמים, נעים ושימושי ביותר לשנת צהריים.

 

לבסוף הגיע האביב, מה שאומר ששרדתי מחזור עונות שלם. לחתול זה מזל גדול להיוולד באביב, כי אומרים שחתולים שנולדים בסתיו בדרך כלל לא עוברים את החורף.

 

יום אחד, כשהצטנפתי בהנאה על מכסה המנוע החמים, הרגשתי שמישהו מסתכל עלי במבט חם ומעיק. פקחתי מעט את עיני והצצתי לראות במי מדובר. מולי עמד בחור גבוה ורזה והביט בי בעיניים מצומצמות, כאילו מצא איזה קסם בדמותי הישנה.

 

"תגיד, אתה תמיד ישן פה?"

 

כן, יש לך בעיה עם זה?

 

"איזה חמוד אתה."

 

אומרים לי את זה הרבה.

 

"מותר ללטף?"

 

בבקשה לא.

 

נופפתי קלות בכפותי הקדמיות כדי להרתיע אותו.

 

"מתקמצן, אה," אמר הבחור ועשה פרצוף.

 

נראה אותך לא מתעצבן אם מישהו היה בא ושולח אליך ידיים בזמן שאתה ישן.

 

"הבנתי, אני צריך להציע לך משהו בתמורה."

 

הו, עכשיו אנחנו מדברים. אם כבר מפריעים את שנת הצהריים שלי, לפחות שתהיה תמורה.

 

הרמתי בזריזות את ראשי לשמע רשרוש וראיתי שהבחור התחיל לפשפש בתוך שקית הקניות שלו.

 

"אין לי פה שום דבר שמתאים לחתולים."

 

אין בעיה, תביא מה שיש לך, אנחנו חתולי הרחוב לא בררניים. חטיפי הסקאלופ האלה נראים טוב.

 

רחרחתי את האריזה שהציצה מהשקית, והבחור צחקק וטפח קלות על ראשי.

 

היי, זה לא מה שסגרנו.

 

"זה לא בריא בשבילך, וזה גם חריף."

 

אולי לך זה לא בריא. אתה חושב שלחתול רחוב כמוני, שלא יודע אם בכלל יהיה פה מחר, יש פנאי לדאוג לבריאות? מה שחשוב לי זה למלא את הבטן כאן ועכשיו.

 

בסופו של דבר הבחור הוציא שניצל מתוך הסנדוויץ' שלו, הוריד מעליו את הציפוי והושיט לי את הבשר על כף ידו הימנית.

 

באמת נראה לך שאני אוכל את זה ישר מהיד שלך? ככה אתה מנסה להתיידד איתי? אני לא אפול בפח הזה. במחשבה שנייה, זה לא שיש לי הרבה הזדמנויות לאכול בשר כל כך טרי ועסיסי. אין מה לעשות, לפעמים צריך להתפשר.

 

בזמן שלעסתי את הבשר, הבחור העביר את אצבעותיו מהסנטר שלי אל מאחורי האוזניים והתחיל לגרד בעדינות. בדרך כלל אני מרשה לאנשים שמאכילים אותי לגעת בי לכמה שניות, אבל הבחור הזה ידע מה הוא עושה.

 

אם תיתן לי עוד משהו, אני ארשה לך גם לגרד לי את הצוואר. חיככתי את לחיי בכף ידו.

 

"זה בסך הכול סנדוויץ'," אמר הבחור וצחקק, אבל הוא הוציא את השניצל גם מהחצי השני של הסנדוויץ' והתחיל להוריד את הציפוי. אתה יכול להשאיר אותו, חשבתי, דווקא יש סיכוי שהציפוי הזה ימלא לי מצוין את הבטן.

 

הנחתי לבחור ללטף אותי כמה שרצה בתמורה למזון, אבל הרגשתי שהגיע הזמן לסגור את הבסטה. בדיוק כשעמדתי לנופף שוב בכפותי הקדמיות ולגרש אותו, הוא בעצמו משך את ידו, זרק לי, "נתראה" והלך לדרכו.

 

תזמון מדויק יש לך אתה.

 

זאת היתה הפעם הראשונה שנפגשנו. את השם שלי הוא נתן לי קצת יותר מאוחר.

 

 

 

 

 

ערימה של מזון חתולים יבש התחילה להופיע מדי לילה מתחת למסחרית הכסופה. מלוא החופן כופתיות פריכות, מספיק בדיוק לארוחה לחתול אחד, הונחו מאחורי הגלגל האחורי.

 

הבחור הזה, שראיתי אותו עולה במדרגות לבניין הסמוך, היה יוצא בכל ערב כדי להביא לי את האוכל. אם במקרה הייתי בסביבה הוא היה מרוויח כמה ליטופים, אבל גם אם לא הייתי שם הוא עדיין היה משאיר תרומה נדיבה.

 

היו ימים שחתול אחר היה אוכל לי את הכופתיות או שהבחור לא היה מגיע, והייתי מחכה לשווא עד הבוקר, אבל בסך הכול אפשר לומר שהיתה מובטחת לי ארוחה אחת ביום באופן די קבוע. מובן שבני אדם נוטים לגחמנות, ואי-אפשר לסמוך עליהם במאה אחוז. חתולי רחוב צריכים לטפח רשת רחבה של מקורות הזנה.

 

בהדרגה הפכנו למכרים שיודעים לשמור זה על המרחב האישי של זה, אבל בדיוק כשיחסינו התייצבו, הגורל התערב ושינה הכול.

 

ואיך שהגורל הזה כאב!

 

לילה אחד בזמן שחציתי כביש, הופיע פתאום אור פנסים משום מקום, ובדיוק כשעמדתי לזנק הצדה ולהתחמק ממנו שמעתי קול צופר מחריש אוזניים. זה לא היה סימן טוב.

 

היה לי מספיק זמן להתחמק, אבל התמהמהתי לשבריר שנייה ואיחרתי את המועד. לפני שהספקתי להבין מה קורה – בום! – המכונית התנגשה בי בעוצמה אדירה. מצאתי את עצמי בשיחים שלצד הכביש. הגוף כאב לי כמו ששום דבר לא כאב לי מעולם. אבל נשארתי בחיים.

 

יו, איזה חוסר מזל, חשבתי לעצמי וניסיתי לקום, אבל מיד צרחתי מכאב. אָיָה, איה, איה! הכאב ברגל הימנית האחורית היה בלתי נסבל.

 

צנחתי על הקרקע וניסיתי ללקק את הפצע, אבל ברגע שהתקפלתי אל הרגל נחרדתי למראה העצם שלי, שבלטה החוצה.

 

בדרך כלל היה מספיק ללקק את החבורות והחתכים כדי להיפטר מהם, אבל הפעם הבעיה היתה שונה לחלוטין. העצם הבולטת הכריזה על קיומה בכאב נורא עד שכמעט רציתי להגיד לה: בסדר, הבנתי, את פה.

 

מה לעשות, מה לעשות, מישהו…

 

איזה מין דבר זה לצפות שמישהו יציל אותך. אין שום מצב שלחתול רחוב יהיה מישהו שיציל אותו.

 

אבל באותו רגע בכל זאת נזכרתי בבחור שהגיע מדי ערב עם תרומת האוכל שלו. למה חשבתי שהוא יציל אותי? זה לא שהיתה בינינו היכרות עמוקה. הוא היה בסך הכול מישהו שהביא לי אוכל ואני בתמורה נתתי לו ללטף אותי.

 

התחלתי לצלוע וגררתי את רגלי האחורית עם העצם הבולטת. כל נגיעה בקרקע הדהדה בתוך העצם. כמה פעמים התמוטטתי ונפלתי. הרגשתי שזה הסוף, זהו זה, לא אוכל לעשות אפילו צעד אחד נוסף.

 

לא הייתי רחוק כל כך מהמקום הרגיל שלי, אבל כשהגעתי לבסוף אל המסחרית הכסופה שמי הלילה כבר התחילו להתבהר.

 

אני לא יכול יותר, זהו זה, הפעם זה באמת הסוף. כואאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאב!

 

ייללתי בקולי קולות. אבל בהדרגה היללות שלי נמוגו, כי גם בזה כבר לא יכולתי לעמוד.

 

בדיוק אז שמעתי מישהו יורד במדרגות הבניין. הרמתי את מבטי וראיתי את הבחור.

 

"ידעתי שזה אתה!" הוא התקרב אלי בריצה והבעתו היתה מלאת דאגה. "מה קרה לך? נדרסת?"

 

לא נעים להודות, אבל קצת פישלתי.

 

"כואב לך? זה בטח כואב."

 

תפסיק לשאול שאלות שאתה יודע את התשובה עליהן, זה ממש מכעיס. טפל בחתול פצוע!

 

"הקריאות הנואשות שלך העירו אותי. קראת לי, נכון?"

 

קראתי, קראתי, מה זה קראתי. אתה קצת אטי, אבל.

 

"חשבת שאני אוכל לעזור לך, נכון?"

 

התכוונתי לזרוק משהו סרקסטי, נגיד, "לא שבאמת היו לי ציפיות ממך", אבל הבחור התחיל פתאום למשוך באף.

 

מה יש לך לבכות?

 

"כל הכבוד לך שנזכרת בי."

 

חתולים לא בוכים כמו בני אדם. ובכל זאת, משום מה הרגשתי שאני מבין למה הוא בוכה.

 

אתה זה שנזכר בי, וכבר הייתי בטוח שאין לי סיכוי. קראתי לך כי חשבתי שכבר אין לי מה להפסיד.

 

אז אתה הולך לעזור לי, נכון? אני כבר לא יכול לעמוד בכאב הזה. אני מפחד. מה יהיה איתי?

 

"אל תדאג, הכול יהיה בסדר עכשיו."

 

הבחור הניח אותי על מגבת שפרש בתוך קופסת קרטון, ואת הקופסה הניח בתוך המסחרית הכסופה.

 

היעד שלנו היה מרפאה וטרינרית. בלי להכביר פרטים, מרפאה וטרינרית היא שערי הגיהינום. ידוע לכול שאין בעל חיים שיסכים לחזור למרפאה וטרינרית אחרי שביקר שם פעם אחת, אז אני לא רוצה להלאות אתכם בהתבכיינות לגבי המקרה הפרטי שלי.

 

בסוף נשארתי אצל הבחור עד שהפצע שלי החלים. הדירה שלו היתה מסודרת ונקייה והוא גר בה לבד. הוא הניח את ארגז הצרכים שלי ליד האמבטיה ואת קערות האוכל והשתייה במטבח.

 

אולי זה לא היה מובן ממה שסיפרתי לכם עד עכשיו, אבל אני דווקא חתול פיקח ומנומס. למדתי מיד איך להשתמש בארגז ואף פעם לא "פספסתי". גם לא שייפתי ציפורניים במקומות שנאמר לי בפירוש לא לשייף בהם. הבנתי שקירות ומשקופים הם מחוץ לתחום והחלטתי להשתמש במקום זה ברהיטים ובשטיח. בנוגע לרהיטים ולשטיח, הבחור אף פעם לא אמר לי שאסור (בהתחלה הוא אמנם עשה פרצוף עצוב, אבל אני חתול שיודע לקרוא בין השורות ואני יכול להריח מה אסור בפירוש ומה לא. רהיטים ושטיח לא היו אסורים "בפירוש").

 

נדמה לי שעברו בערך חודשיים עד שהעצם שלי התאחתה והוציאו לי את התפרים. במהלך התקופה הזאת גיליתי את שמו של הבחור. סָטורו מיאווקי.

 

סטורו קרא לי כל הזמן הזה "אתה", "חתול" או "אדוני החתול" – מה שנשמע לו מתאים באותו רגע. וזה לא מפתיע, כמובן, בהתחשב בכך שבאותה תקופה עוד לא היה לי שם.

 

וגם אם היה לי שם לא הייתי יכול להציג את עצמי, כי סטורו לא הבין חתולית. אם תשאלו אותי, מאוד לא נוח שבני אדם יכולים להבין רק את עצמם. בעלי חיים הם הרבה יותר רב-לשוניים, ידעתם את זה?

 

בכל פעם שרציתי לצאת החוצה, סטורו היה מביט בי בדאגה ופותח בנאום שנועד לשכנע אותי להימנע מכך.

 

"אם תצא עכשיו הרי אין סיכוי שתחזור, נכון? חכה עוד קצת עד שתחלים. בטח לא ימצא חן בעיניך אם התפרים יישארו ברגל שלך לנצח, מה אתה אומר?"

 

באותו שלב, אם נתעלם קצת מהכאב, כבר יכולתי ללכת. לא ראיתי שום בעיה בכך שהתפרים יישארו, אבל מתוך התחשבות בדאגתו של סטורו התאזרתי בסבלנות ונמנעתי מטיולים בחוץ במשך חודשיים. מה גם שהיה לי ברור שאני עלול להיקלע לאיזה סכסוך עם חתול יריב בזמן שאני עדיין צולע, ושזה לא יהיה רעיון כל כך טוב.

 

לבסוף הפצע החלים לגמרי.

 

קודם פניו המודאגות של סטורו מנעו ממני לעזוב, אבל עכשיו עמדתי ליד דלת הדירה וייללתי שיניח לי לצאת. תודה רבה על כל מה שעשית בשבילי, אני אסיר תודה על המסירות שלך. אני חוזר למסחרית הכסופה שלי ותוכל לבקר אותי שם, אם תרצה. מעכשיו ארשה לך תמיד ללטף אותי, גם אם לא אקבל ממך פירור.

 

הבעתו של סטורו לא היתה מודאגת אלא עצובה, כמו אז כשהתחלתי לשייף את הציפורניים על הרהיטים ועל השטיח. כלומר, לא היה בה איסור מפורש לעזוב, ובכל זאת…

 

"אז בסופו של דבר אתה מעדיף להיות בחוץ, אה?"

 

היי, אל תעשה פרצוף חמוץ כל כך. אחרת גם אני אתחיל להיות עצוב שאני צריך לעזוב.

 

"תגיד, תרצה אולי להיות החתול שלי?"

 

האמת היא שבכלל לא חשבתי על אפשרות כזאת. בהיותי חתול רחוב מבטן ומלידה מעולם לא עלה על דעתי שאני יכול להיות חיית מחמד של מישהו. תכננתי להישאר כל עוד אהיה זקוק לטיפול, אבל היו לי כל הכוונות לעזוב ברגע שהפצע יחלים. טוב, האמת היא שלא ניסחתי את זה נכון. הייתי בטוח שאני חייב לעזוב. ואם כבר חייבים, עדיף שזה יבוא ממני מאשר להישאר ולהגיע למצב שיגרשו אותי. לנו, החתולים, יש כבוד עצמי.

 

אם רצית שאהיה החתול שלך, למה לא אמרת קודם? עברתי בקלילות בדלת שסטורו פתח בחוסר רצון. ואז הסתובבתי אליו והשמעתי "מיאו."

 

בוא אחרי.

 

יחסית ליצור אנושי, לסטורו היה חוש טוב לשפת החתולים, ונראה שהוא הבין אותי. הוא היסס מעט אבל יצא אחרי.

 

ירח האיר את שמי הלילה. העיר היתה שוממת.

 

קפצתי על מכסה המנוע של המסחרית הכסופה והתפעמתי מהכוח שהיה בקפיצה שלי אחרי ההחלמה. אחר כך ירדתי למטה, התגלגלתי קצת על הקרקע והתענגתי על כל רגע.

 

מכונית חלפה בקרבת מקום והזנב שלי זינק למעלה. האימה שחוויתי כשמכונית פגעה בי בעוצמה והוציאה לי את העצם מהמקום נחקקה בגופי. מצאתי את עצמי מתחבא מאחורי סטורו וראיתי אותו מביט בי בחביבות מלמעלה ומחייך.

 

עשיתי עם סטורו סיבוב בשכונה ואז חזרנו לבניין שלו. נעמדתי ליד הדלת הראשונה בקומה השנייה והשמעתי "מיאו."

 

קדימה, לפתוח.

 

הבטתי למעלה. סטורו חייך, אבל שוב נראה על סף בכי.

 

"אז אתה חוזר אלי, אה?"

 

אכן. למה נראה לך שאני עומד כאן?

 

"ותהיה החתול שלי?"

 

אכן. אבל לפחות מדי פעם נצא לאיזה סיבוב, בסדר?

 

כך הפכתי לחתול של סטורו.

 

 

 

"כשהייתי ילד היה לי חתול שנראה בדיוק כמוך." סטורו הוציא אלבום תמונות ממגירה, "תראה."

 

האלבום היה מלא בתמונות של חתול. אני מכיר את זה. לאנשים כמוהו קוראים אוהבי חתולים.

 

החתול שבתמונות באמת היה דומה לי. שנינו היינו לבנים כמעט לגמרי, למעט שני כתמים על הפנים וזנב שחור מעוקל.

 

ההבדל היחיד בינינו היה כיוון העיקול של הזנב.

 

"קראתי לו האצ'י, שמונה, כי הכתמים על הפרצוף שלו היו בצורת הסימנית שמונה."

 

לגמרי חסר מעוף. התחלתי לדאוג קצת. אם זאת הדרך שלו לתת שמות, איך הוא מתכוון לקרוא לי?

 

המספר הבא אחרי שמונה הוא תשע, אז מה אתה אומר על קיוּ?

 

"מה דעתך על נָנָה?"

 

הא? שבע? מה פתאום אתה מחסיר? לזה לא ציפיתי.

 

"תראה בעצמך, העיקול אצלך הפוך מאצל האצ'י. אם מסתכלים מלמעלה הוא נראה כמו הספרה שבע."

 

הבנתי שהוא מדבר על הזנב שלי.

 

רגע, חכה שנייה. ננה זה לא שם של בת? אני חתול זכר גאה. נראה לך מתאים להדביק לי שם כזה?

 

"ננה נשמע טוב, מה אתה אומר? מספר מזל וכל זה."

 

אתה לא מקשיב לי!

 

ייללתי במחאה, וסטורו הסתכל עלי, חייך בשביעות רצון וגירד לי מתחת לסנטר.

 

"מוצא חן בעיניך?"

 

ממש לא! אבל שיהיה. זה לגמרי נגד הכללים לשאול אותי שאלות כאלה בזמן שאתה מגרד לי שם. בעל כורחי נפלט לי גרגור.

 

"אז אני מבין שכן, מעולה."

 

אמרתי לך – לא!

 

בסופו של דבר פספסתי את ההזדמנות לתקן את האי-הבנה (מה אני אעשה? התחמן הזה גירד לי שם בלי הפסקה), וכך הוחלט שיקראו לי ננה.

 

"נצטרך לעבור דירה, מה אתה אומר?"

 

בעל הבית של סטורו לא הרשה להחזיק בעלי חיים, והוא שכנע אותו לתת לי להישאר רק עד שהפצע שלי יחלים. עכשיו הוא מצא דירה אחרת באזור, ואני עברתי איתו לשם. אולי אני לא אמור להגיד את זה, הרי אני בכל זאת חתול, אבל לעבור דירה בגלל חתול, מה אני אגיד לכם, צריך להיות חולה חתולים על כל הראש בשביל לעשות דבר כזה.

 

כך התחילו החיים המשותפים שלנו. סטורו היה השותף האנושי המושלם לחתול, וגם אני הייתי השותף המושלם לבן אדם.

 

בחמש השנים שחלקנו את חיינו הסתדרנו מעולה.

 

 

 

 

 

אני הייתי חתול בוגר בשיא פריחתי, וסטורו היה בתחילת שנות השלושים לחייו.

 

"ננה, אני מצטער." סטורו ליטף את ראשי ונראה אכול רגשות אשם.

 

בסדר, בסדר, אל תדאג.

 

"אני ממש מצטער שזה קרה."

 

תפסיק, אל תגיד את זה. אני מבין איך הדברים עובדים.

 

"לא היתה לי שום כוונה לעזוב אותך."

 

חיי אדם הם לא תוכנית כבקשתך. חיי חתול במקרה שלי, כמובן.

 

אם לא אוכל להמשיך לחיות עם סטורו פשוט אחזור למצבי לפני חמש שנים. אם נדמיין שלא חלפו כל השנים האלה מאז שהפצע שלי החלים, אז אין פה שום עניין גדול. אמנם עשיתי הפסקה קצרה בקריירה, אבל אין לי בעיה לחזור למעגל חתולי הרחוב אפילו מחר. אני לא מאבד שום דבר. הדבר היחיד שהשגתי בחמש השנים שגרתי עם סטורו הוא רק השם שלי, ננה.

 

תפסיק עם הפרצוף המודאג הזה.

 

חתולים מקבלים את מה שמזמן להם הגורל בלי לעשות מזה עניין גדול. הפעם היחידה שחרגתי מהכלל הזה היתה כששברתי את הרגל ונזכרתי בסטורו.

 

"טוב, נצא לדרך."

 

סטורו פתח את הדלת של כלוב הנשיאה שלי, ואני פסעתי פנימה כמו חתול ממושמע. במשך כל חמש השנים המשותפות שלנו הייתי חתול ממושמע. אפילו כשהוא לקח אותי למרפאה הווטרינרית הנוראית לא התפרעתי ולא סירבתי להיכנס לכלוב.

 

אז קדימה, יוצאים לדרך. הייתי מושלם כשותף לדירה, ואין ספק שאהיה גם שותף נפלא למסע.

 

סטורו הרים את הכלוב ונשא אותי אל המסחרית הכסופה.

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים