זוהי בעיקרה אותה סצנה המצוירת שוב ושוב: ביתו הפשוט של שלמה, בית ריק חוץ מפריטים ספורים של ריהוט פשוט, הפתחים - בדרך כלל דלת פנימית, אך כאשר הבית נראה מבחוץ: שורות של דלתות וחלונות חשוכים - מדגישים את הריקנות.
זוהי בסופו של דבר ריקנות פנימית, של שלמה עצמו. הבדידות שלו היא טוטאלית. הוא חי בינו לבין עצמו - הוא אינו מתייחס לקיומם של אחרים. בני-אדם אחרים אינם נתפסים לו כישויות בפני עצמם. קיומו נמצא בשליטתו המלאה, אך קיומו מצומצם כל כך שהשליטה בו אינה מחייבת הרבה.
מה שחשוב בציוריה של מיכל צדקה-פרי הוא לא כל כך שלמה, אלא הצבע - צבע אגרסיבי, מתגרה ומלא רגש. דומה שדרך הצבע הסוער והאוהב הזה חותרת צדקה-פרי למצוא משמעות בדרך חייו המוזרה של שלמה. מעבר לקיומו הסטאטי יש דרמה אמוציונלית אדירה ודוחק רגשי חריף. הצבע שלה מאדיר את שלמה. הופך אדם הקטן-מהחיים לסמל הגדול-מהחיים.
הציוריות של צדקה-פרי מעבירה זאת בכל המורכבות. הצבע שלה חושף את מעמקי הייסורים והאמביוולנטיות של שלמה המסתתרים מאחורי המסכה הארעית שאותה הוא מציג לעולם.
היא מראה את פרצופו האמיתי בכל התייסרותו המעוצמת והמתוחה. רגשות חבולים מסעירים את החלל, ממלאים את האוויר בצורות ציוריות: משטח הבית של שלמה הוא פשוט מסך שעליו הם מושלכים, מבלי שיידע אפילו שהוא עושה זאת. ביתו של שלמה - יותר משהוא בית הוא מעין כלא או בית-מחסה, מחסה שהוא יכול לעשותו נוח, אך לא לברוח ממנו.
הדבר ניכר ביותר בציור "יושב ליד החלון הפתוח", שבו שלמה, בתחתית הפינה הימנית, יושב בשקט בקצה מיטתו, מאחוריו בחלון הפתוח הצבע פראי ואקספרסיבי. לבן מדברי צורב המודגש על ידי רצועות צבעי-אדמה חומים. כניגוד לכך שרטוט לירי רך של פרחים כתומים על רקע כחול-שמים מלבב שמכסה את הקיר. גם החלון וגם הקיר הם אקספרסיביים ואבסטרקטיים במידה שווה, אבל החלון מצטייר מאני ודפרסיבי בת ובעונה אחת, בעוד שלקיר חזות של גן-עדן.
הם מהווים בעצם שני קטבים של אותה מציאות רגשית. כאילו צדקה-פרי שתלה במכוון נווה מדבר רגשי בשממת חייו של שלמה, או אולי מצאה מעיין, נביעה רגשית חבויה בתוך מה שנראה כשממה, את החיות הבלתי-צפויה, התמוהה של עולמו הרגשי.
דרך הציוריות שלה היא נתנה מתנה של הבעה למישהו שהינו כה מודחק עד שכבר אינו יודע זאת. הוא חי כל כך הרבה זמן בהכחשה עצמית מתבדלת עד שאינו מכיר דרך אחרת. הצמיחה הרגשית שלו נעצרה, אבל היא עדיין פורחת באיזושהי צורה מוזרה. הציוריות של צדקה-פרי מספקת חומר למחשבה - כמו גם לתחושה - יותר מאשר חייו של שלמה.
הדינמיות שלה בצבע מגלה לנו את סיפור חייו הפנימיים. הציור שלה שווה-ערך לואן-גוך באמפתיה שבו ובכושרו להעלות את האדם הרגיל מעבר לתחומי גשמיותו והכרתו, בחיות הרגשית העמוקה המוענקת לאדם שלמראית-עין חסר כל עומק.
הציור "המאוורר" הוא סמל קולע למצבו של שלמה, הציור מראה את המאוורר הגורם לאוויר
המת-החם לנוע, מה שלא בדיוק משיב אותו לחיים או מצנן אותו - אך עם זאת יוצר המאוורר במידה רבה את האשליה שעוד ניתן לחיות באורח תקין ושפוי.
שלמה, אם כן, חי כנכה מפני שאינו יכול להירפא מסבל העבר. הוא מוצא לבסוף בבית מנוחה מפוקפקת שיש לה משמעות אמוציונלית אך לא ריאלית.
מרבית התמונות בתערוכה גודלן 2.00x2.00 מטר, כלומר, גבוה מזה של דמות ממוצעת, אך לא גבוה במידה כזו שתמנע התייחסות אל הדמות. הגודל הזה יוצר אינטימיות, אך גם ניכור מסוים - כמו ביתו של שלמה.
בציור "פנים החדר" המאוורר נושב על הצופה, בקבוק המיץ עומד על השולחן והכול נראה כמקדם את פניו של שלמה. מצוירים כאן הפרטים הריאליסטיים של קיומו. אין שום זעזוע בתמונה אך בכל זאת יש בה משהו מסתורי. הכול נראה עשוי מדי בהיקרותו, איש לא יעז לשנות כאן משהו - לשתות את המיץ, להפעיל את המאוורר בכיוון אחר. הזמן נעצר עם הצילום של שלמה הצעיר על הקיר.
בלב לבו הוא עדיין אותו איש צעיר, נועז הנושא פניו ללא חת אל העתיד, אלא שהעתיד לא פנה בכיוון המצופה.
ציוריה הבלתי-רגילים של צדקה-פרי המתארים את הבית מבחוץ מראים בבירור את התנוונות הבית והתפוררותו. אכן, כפי שצדקה-פרי אמרה לי, בולדוזרים יהרסו את הבית כאשר שלמה ימות.
המוות כבר מורגש בחללים הפנימיים, מפלס לו דרך לעבר המשטחים החיצוניים.
הצורה המרובעת נותנת תחושה של שפיות ושלמות, מסמלת את המוחלט את האלוהים הבילתי נראה המסתתר מאחורי הקלעים אשר בוחן ותומך את יום הדין שעומד לבוא ששמו "שלמה" זהו הריבוע של "מלביץ", אשר נותן לסצנה הריאליסטית של צדקה-פרי משמעות איקונית.
כמו שצדקה אומרת, המסגרת המרובעת והנוקשה של הציורים גורמת לתחושת מרחק מסויימת, זוהי התחושה של הניכור ובידוד המוקרנת מהבית.
ציוריה של צדקה-פרי באופן מפתיע, עם כל האקספרסיביות שבהם, מקרינים איכויות מינימליסטיות.
המסגרת המרובעת-הנוקשה של הציורים מהדהדת דרך הצורות המלבניות המצויירות שבהם: חלונות, דלתות, ארונות, שולחנות ועוד. דבר זה בולט במיוחד בציור של הבית מבחוץ שבו הצורות חוזרות על עצמן בשיטתיות בעיקר הפתחים ואבני הבזלת מונחות זו על גבי זו.
צדקה-פרי בתמציתיות מרכיבה כל פרט מהתמונה הכוללת ואז מפרקת את מה שבנתה לחלקים. לאחר מכן היא בונה מחדש את התמונה. מתקבלת התחושה שהכל הרבה יותר מורכב ממה שהיה בהתחלה ושנוצרים עוד ועוד פרטים יותר ממה שרק אפשר. מה שהופך אותה לציירת תלמודית וקרטסטית כאחד. 
