פרק מספר:
לנץ/ גיאורג ביכנר מגרמנית אמיר פלג ומימון קרל מאור


בעשרים בינואר הלך לֶנץ דרך ההרים. הפסגות ומורדות ההרים מושלגים, העמקים משתפלים תלולי סלעים אפורים; שטחים ירוקים; צוקים ואשוחים.

 

קור לח חודר שרר שם; קילוחי מים זרמו מטה על גבי הסלעים וניתזו מעל הדרך. ענפי האשוחים נתכופפו כבדים אל תוך האוויר הלח. בשמים חלפו עננים אפורים, אבל הכול דחוס כל כך — ואז צף ועלה אֵד הערפל, מזדחל כבד ורטוב בין השיחים, כה עצל כה מגושם.

 

שווה נפש המשיך ללכת, ולא אכפת היה לו אם עולה הדרך או יורדת. עייפות לא הרגיש כלל, רק לרגעים הפריע לו שאינו יכול ללכת על הראש.

 

תחילה התכווץ במועקה בכל פעם שאחד הסלעים חלף על פניו ונעלם; היער האפור הסתחרר תחתיו, הערפל אפף אותו מכל עבר, פעם מבליע את המראות, ופעם חושף קטעי צורות אימתניות; המועקה דחקה בו, והוא תר אחר משהו, כמו אחרי חלומות אבודים, אך לא מצא דבר. הכול היה קטן וקרוב ורטוב כל כך; התחשק לו להושיב את הארץ בחיקו של תנור חם. הוא לא יכול היה לתפוס איך זה שנדרש לו זמן רב כל כך לרדת במדרון, להגיע לנקודה מרוחקת; נדמה לו שדי בצעדים ספורים כדי לצלוח כל מרחק שרק יחפוץ.

 

רק לפעמים, כשהגיחה הסערה והדפה בכוח את העננים אל תוך העמקים ואד לבן פשט ביער, ובין הסלעים ניעורו הקולות — רגע הרעיש הרעם במרחקים ונמוג, ורגע שב והרעיד בעוצמה כזו, כמבקש לחגוג את הארץ בהילולה פראית — והעננים הסתערו לקראתו בצהלת סוסי פרא דוהרים, והשמש, שהבליחה ביניהם, הניפה את חרבה המנצנצת על פני משטחי השלג הנרחבים, כך שקרן אור בהירה־מסנוורת הבריקה בחתך מעל הפסגות אל תוך העמקים; או כשהוליכה הסופה את העננים מטה במורדות, קורעת בשמים אגם כחול מבהיק, ואז הדהדה שריקת הרוח ונמוגה, ומעומק הנקיקים מכאן, מצמרות האשוחים מכאן, הזדמזם כמין מזמור בלול שיר ערש וצלצול פעמונים, ובמעמקי כחול הרקיע הפציעה האדמומית והתפשטה, ועננים קטנים כסופי כנפיים חלפו־עברו לאיטם, וכל הפסגות הבהיקו, נוקשות ומשוננות, מנצנצות למרחקים — או אז חש כאילו דבר מה נקרע בתוכו פנימה, הוא עמד מתנשף, גופו מכופף לפנים, ופיו ועיניו פעורים לרווחה; מוכרח היה לשאוב את הסערה אל קרבו, לחבוק את הכול בתוכו; חלה בו איזו התרחבות והוא נשכב על הארץ, חופר ומתגולל בהוויית הדברים כולם — העונג הזה הסב לו כאב; ואילו פעמים אחרות עמד סתם כך, בלא ניע, מניח את ראשו על כרי הטחב ועוצם את עיניו למחצה, והנה, לפתע, רחק ממנו הכול, האדמה נשמטה תחתיו, נסוגה ונעשתה קטנה כמו כוכב־נודד, וכבר היתה טובלת כולה בנהר השוצף, המזרים את מימיו הצלולים תחתיו. אבל כל אלה היו רק רגעים; ואז קם נחוש על רגליו, שליו ומפוכח היה, כאילו אך משחק־צללים הוא שחלף על פניו — שוב לא ידע על כך דבר.

 

גאורג ביכנר - מגדולי המחזאים הגרמנים, מחברם של המחזות וויצק ומות דנטון. הנובלה הבלתי־גמורה, לנץ, פורסמה לאחר מותו בגיל עשרים ושלוש..היא נחשבת לאחת היצירות החשובות בספרות הגרמנית וכנושאת בשורת המודרניזם האירופי בכלל.


חפש באתר
טואול - בניית אתרים