פרק מספר:
משה האיש ואמונת הייחוד/ זיגמונד פרויד מגרמנית משה אטר( אטינגר)

 

 

אם היה משה איש מצרי…

 

במאמר שפרסמתי בכתב־עת זה בהזדמנות קודמת -נסיתי להביא נימוק חדש לחיזוק ההשערה, כי האיש משה, המשחרר והמחוקק של העם היהודי, היה לא יהודי אלא מצרי. כבר לפני עמדו על כך, שהשם ׳משה׳ בא מאוצר השפה המצרית, אם כי לא העריכו את זאת כראוי. אני הוספתי, כי פענוחו של מיתוס־הנטישה, הקשור במשה, מחייבנו להסיק, כי היה איש מצרי, שהעם ביקש לעשותו ליהודי. בסיום מאמרי כתבתי, כי מן ההנחה, שמשה היה מצרי, ניתן להסיק מסקנות חשובות ומרחיקות־לכת, אלא שאינני מוכן להגן עליהן בפומבי, משום שהן מיוסדות על הסתברויות פסיכולוגיות, שאין בצידן ראיה אוביקטיבית. דוקא משום רוב חשיבותן של ההכרות המדוברות, נזהרתי שלא לחשפן להתקפה בקורתית של הסביבה, כל עוד אין להן ביסוס בטוח, לבל תהיינה כמין צלם ברזל על כרעי חרש. גם ההסתברות המקסימה ביותר איננה תריס מפני טעות. אפילו כשנראה, שכל חלקי הבעיה משתבצים כמו פיסות של משחק הרכבה, עדיין יש לזכור, כי המסתבר איננו בהכרח האמיתי, וכי לא תמיד האמת היא מה שמתקבל על הדעת. לבסוף, אין זה משובב להימנות עם כת הפלפלנים והנקרנים, הנהנים בהפגינם את חריפותם, ולא איכפת להם, שדעותיהם רחוקות מן המציאות.

 

כוחם של שיקולים אלה חזק גם עתה, כפי שהיה לפני כן. אולם אחרי התלבטויות החלטתי להוסיף למאמרי הקודם את ההמשך המובא בזה. אלא שגם המשך זה איננו הדבר השלם, ואף לא חלקו החשוב ביותר.

 

א

 

אם אמנם היה משה איש מצרי, – הרי פריה הראשון של הנחה זו היא קושיה חדשה, שלא על נקלה נמצא את פתרונה. בשעה שעם או שבט2 נחלץ למבצע גדול, הרי ההגיון מחייב שמשתרר עליו כמנהיג, או נבחר לתפקיד זה, אחד מבניו. אבל, קשה לנחש, מה יכול היה להניע מצרי מיוחס – אולי נסיך או כוהן או פקיד גבוה – להעמיד את עצמו בראש קומץ זרים שנאחזו במצרים, אך היו מפגרים מבחינה תרבותית, ויחד עמהם לעזוב את ארצו. הדבר איננו מתקבל על הדעת במיוחד לנוכח העובדה, שהמצרים היו ידועים בבוז, שרחשו לכל יתר העמים. ואכן, נראה לי כי שיקול זה הוא שהניא אף הסטוריונים, שעמדו על מקורו המצרי של השם ׳משה׳, ושאמרו על משה כי היה בקיא בכל חכמת מצרים, מלעיין באפשרות הסבירה, כי היה איש מצרי.

 

ולקושי ראשון זה מצטרף עוד קושי נוסף. אל נא נשכח, כי משה היה לא רק מנהיגם הפוליטי של היהודים שישבו במצרים, אלא גם מחוקקם ומחנכם, כי הוא כפה אותם לקבל דת חדשה, המכונה על שמו עד היום ׳דת משה׳. אבל, כלום דבר קטן הוא, שאדם יחיד ייצור דת חדשה? ואם רוצה אדם להשפיע על דת זולתו, כלום לא יהא זה טבעי, שישדלו לקבל את דתו? אין ספק, כי ליהודים שישבו במצרים היתה דת כלשהי. ואם משה, שנתן להם דת חדשה, היה מצרי, קשה לדחות את ההשערה, כי דת חדשה זו היתה דת מצרית.

 

אבל, אפשרות זו נתקלת במכשול: בעובדה שהדת היהודית, הדת המתיחסת על משה, מנוגדת ניגוד חריף ביותר לדת המצרית. האחת היא דת מונותאיסטית מוחלטת ונוקשה; יש רק אל אחד, והוא יחיד, כל־יכול ׳ונבצר׳ מגשת אליו; אין אדם מסוגל להביט בו, אסור לעשות ממנו פסל או תמונה, אפילו להגות את שמו. ואילו בדת המצרית – המון אלוהויות, כמעט רבות מספור, והן שונות במוצאן ובמעמדן, קצתן האנשוֹת של כוחות־הטבע הגדולים, כגון ארץ ושמים, שמש וירח, ביניהן גם מושג מופשט כגון מאעת (אמת, צדק), או מפלצת כמו בֶּס הגמדי, אבל רובן אלים מקומיים מן התקופה שבה היתה מצרים מפוצלת לגלילים רבים, וצורתן צורת חיות, כאילו עדיין לא השלימו את התפתחותן מתוך החיות הטוטמיות הקדומות, ללא הבדל ברור בין אחת לאחת, וכמעט בלי שייוחדו להן תפקידים מסוימים. ההימנונים לכבוד האלים הללו אומרים כמעט אותם דברים על כל אחד מהם, ואף מזהים אותם זה עם זה באופן העשוי לבלבלנו לגמרי. גם שמות האלים עשויים להצטרף יחדיו, כך ששמו של האחד יכול לרדת לדרגת תארו של השם האחר. כן מכונה האל הראשי של העיר נוא בתקופת ׳הממלכה החדשה׳ אמון־רע, כשחלקו הראשון של צרוף זה מציין את האל המקומי, אשר לו ראש של איל, ואילו חלקו השני מציין את אֵלם של און, אשר לו ראש של נץ. בפולחני האלים האלה, וכן בחייהם היומיומיים של המצרים, שולטים מעשים מאגיים וטקסיים, נוסחאות קסמים וקמיעות.

 

לא יקשה לייחס אחדים מהבדלים אלה לניגוד העקרוני שבין מונותאיסם חמור לבין פוליתאיסם בלתי מוגבל. ברם, הבדלים אחרים נובעים, כנראה, מן ההבדל ברמה הרוחנית, באשר הדת האחת קרובה מאד לשלבים הפרימיטיביים, ואילו האחרת התעלתה לרומה של הפשטה עילאית. ונוכח הגורמים הללו מתקבל לעתים הרושם, כי הניגוד בין דת משה לבין הדת המצרית הוא ניגוד מכוּון, שהוחרף בצדיָה, למשל, כשהדת האחת מטילה איסור חמור על כל סוג של קסם וכישוף, כאותם הפורחים ומשגשגים בדת האחרת. או כשמול תאבונם של המצרים לגלם את אלוהיהם בחמר, באבן ובמתכת, תאבון שלא ידע שבעה, שממנו בא הרבה מעשרם של המוזיאונים שלנו, ניצב האיסור הקשוח לתאר דמות כלשהי של יצור חי ואף העולה במחשבה. אך יש בין שתי הדתות גם ניגוד אחר, שאינו נופל בתחום הפרושים שנסינו עד כה. שום עם מעמי הקדם לא הרבה לעשות כמו המצרים להכחשת המוות, לא טרח כמותם להכין את כל הדרוש כדי לאפשר את הקיום בעולם הבא. ואלוהי המתים, וסאר (אוסיריס), השליט באותו עולם אחר, היה, לפיכך, האל העממי והמקובל ביותר במצרים. לעומת זאת, הדת היהודית הקדומה ויתרה לחלוטין על האלמוות. בשום מקום ובשום הזדמנות אין בה זכר לאפשרות של המשכת הקיום אחרי המוות. והדבר מופלא במיוחד לנוכח ההתפתחות לאחר מכן, שהוכיחה כי האמונה בקיום לאחר המוות עשויה בהחלט לעלות בד בבד עם דת מונותאיסטית.

 

קווינו כי ההנחה בהיותו של משה איש מצרי תפתח לפנינו דרכים שונות להכרות חדשות. אבל, המסקנה הראשונה אשר הסקנו מהנחה זו, המסקנה כי הדת החדשה, שנתן משה ליהודים, הייתה דתו שלו, הדת המצרית, התנפצה מול ההכרה, כי שתי הדתות שונות מאד ואף מנוגדות.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים