על ההצגה יהודים רעים בתאטרון הספריה/ רונה נבון

במה עליה מעוצבת דירה שהייתי מוכנה לשלם עליה כדי להעביר שם את ליל הכלולות שלי מזמינה אותי להתארח בה כשעה וחצי ולהיות שם לפחות זבוב על הקיר.

מפגש בלתי  רצוני בין שלושה בני דודים בעקבות מות סבם מוכיח את העובדה שמשפחה לא בוחרים וגם מפרט לצופה את שלל ההשלכות של חוסר הבחירה הזו.

דפנה ,הלא היא בשמה הלועזי דיאנה, דומיננטית למכביר, דמות ראשית ללא כל ספק, מגלמת את הסטריאוטיפ הפטריוטי של יהודי התפוצות על חסרונותיו ויתרונותיו בעיטורים קומיים מלאי חן על אף הגרוטסקיות האלימה שבה.

דיאנה, המתעקשת על שמה העברי, ישראלי, על אף שחיה בארצות הברית מאז ומעולם, משקפת את המורכבות שבלהיות יהודייה שכזו. מחד- היא נכדה לניצול שואה שנושאת על ליבה את המספר על היד, ספרה אחר ספרה, את החורבן והתקומה, את השורשים ואת ההיסטוריה שאיימה לא פעם לעקר אותם מהזיכרון הקולקטיבי ומאידך אינה יהודייה של תורה ומצוות, ולא משלמת את מחיר היהודי הישראלי המתגורר במולדתו המסוכסכת, משאיל את חייו לצבא ההגנה וכל המשתמע מהיות יהודי בארצו.

היא מטיפנית בלתי נלאית כלפי סובביה, מנופפת בעקביות ביהדותה ה"כשרה", לעומת בני דודיה שמציינים את חג המולד, נמצאים במערכת יחסים עם "גויות\שיקסע", מסתירים את שמם העברי דוגמת 'שלמה' ומאחרים להגיע ללווית הסבא בשל חופשת הסקי.

השניים האחרים שאינם מבקשים להיות "היהודים" שאינם, נוכחים ללא שאלות בתוך זהותם היהודית -אמריקנית ויחד עם זאת מלאי הערכה וכבוד לסבם ולמורשתו משקפים דרך מבטה של דפנה נינוחות יתר בתוך הזהות הלא מובהקת של יהדותם המתפשרת נוכח נסיבות חייהם.

הדרמה סביבה נבחנת לכאורה יהדותם של בני הדודים היא סביב ירושת שרשרת ה-'חי' של סבו'ש בשפתם. מי ראוי לרשת שרשרת זהב לבן זו שהוחבאה מתחת ללשונו של סבא כל תקופת השואה?

האם הנכד הבכור האהוב זה שהמשיך את שושלת הסב נושא את שם המשפחה, וזכה להבטחה מצד הסבא בעודו בחיים אך סוטה מאורח חיים יהודי הן במנהגיו והן בנישואיו לאמריקאית ממוצא גרמני? או שמא הנכדה שמשמרת את החגים והמסורת היהודיים, משוועת לנישואין עם יהודי ישראלי לוחם צה"ל (הקיים רק בדמיונה בשם גלעד) אך חמדנית, מתנשאת, ביקורתית חסרת רגישות ובעיקר סובלנות כלפי מי שאינו יהודי או אינו מקיים אורח חיים שכזה?

בן הדוד הנוסף החרד מכל עימות אנושי ונמנע מלהיות צד בויכוח, מוותר מראש על זכותו בירושה, יהיה זה בסופו של דבר הנכד החושף משהו מפתיע שמשנה את מאזן הזכויות על הירושה בין בני הדודים.

במהלך ההצגה נשמעים טיעונים "נכונים" שכל אחד מצידי המתרס של הזהות היהודית יוכל למצוא את עצמו שם. כחילונית שצפתה בהצגה עם אישה מהמגזר החרדי אוכל להעיד כי דווקא טיעוניהם של בני הדודים ה"מתבוללים" קנו את ליבה של חברתי לא פחות; שמירת הנידה וכינויי הטומאה המתלווים לאישה בעת נידתה, תחושת העליונות של היהודי כעם נבחר ויתר רעיונות יהודיים הנתונים לשאלה.

לסיכום, הצגה שכייף לצפות בה, קומית, שנונה, מגולמת בידי שחקנית ראשית נפלאה, ובשחקני משנה מוכשרים לא פחות לבד מאמינותה של הארוסה האמריקאית שפחות יצרה הזדהות והתאפיינה בחוסר לכידות בדמותה. יחד עם זאת, ההצגה מיעטה במיזנסצנה שתאוורר את המלל הרב שאפיין אותה. לרגעים הצופה משווע לשקט ומרגיש כי נקלע לתכנית 'פופוליטיקה' של דן מרגלית בשעתו (רלוונטי לילידי 85' ומטה).

באותה נשימה יש לציין כי הטקסט מעורר מחשבה, כזה שעורר בי שאלות שנותרו ערות עד לרגע כתיבת שורות אלו ומעלה דיון חיוני לגבי לגיטימיות המושג: "יהודים רעים", האם יש דבר כזה? ואם כן אז מיהו יהודי טוב? שומר תרי"ג מצוות? או אולי רק אלה שבין אדם למקום? ומה עם אלה שבין אדם לחברו? והאם מותר להיות יהודי אתאיסט לא עלינו? או שהלאום איתו נולדנו מחייב אותנו כעם נבחר לבחור באלוהים שבחר בו?

יהודים רעים

מאת:  ג'ושוע הרמון

תרגום רבקה  משולח

בימוי  ארתור קוגן

תפאורה       במבי פרידמן

תלבושות      עדי ביבר

תאורה         : אורי רובינשטיין

בהשתתפות:

דפנה  עדן יששכר / נועה כדריה

ליאם  אוהד פונטה / קורן סולומון

מלודי  שני ורד / נוי קלימן

ג'ונה   ליאור משיח / רן רווח