סיפור: 
אַ מַ ל  וּפָ ארְ חָ ה / יפה גדעוני
(מתוך הספר "נשות חלב")



אמא שלי לא אהבה אותי.

אפשר להגיד אפילו שהיא תיעבה אותי.

לא מאמינים? אספר לכם מקרה שהיה.

אמא שלי באה ממשפחה ענייה שבה כל ילדי המשפחה היו בנות. אביה ספג מחבריו עלבונות וכינויים כמו "אבו אלבנאת", ונחשב לחלש שאין לו בנים שיעזרו לו. בחַלַבּ בכל פעם שאישה הייתה בהיריון התפללו לבן זכר, ואף היו שהעזו ואמרו שגבר שאין לו בנים נחשב כמת. או "יָווֵיל עַל דּאר אִלִי פִי בָּנָאת" אוי לבית שיש בו בנות.

סבתי, אמהּ של אימי חיכתה שבנותיה יגיעו לפרקן ויתחתנו מוקדם כדי שיגיעו הבעלים והנכדים, יצילו את כבוד המשפחה ויעזרו קצת בכלכלתהּ  כך קרה שאמי נישאה צעירה מאד כשהיא נחושה בדעתה להביא בנים לעולם ולעודד את אמהּ שכל ימיה הרגישה פחותה ונחותה ליד נשים שילדו בנים ונחשבו למכובדות וחשובות.

וכמו שאומרים האדם מתכנן תכניות ומהשמיים למעלה צוחקים עליו. לצערה הרב של אימי נולדו לה שתי בנות ראשונות. הבת הבכורה נאמר עליה: בת סימן לבנים, ואימי עדיין קיוותה והאמינה שיבואו הבנים. כשנולדה הבת השנייה היא בכתה בכי מר ורעדה בכל גופה כל פעם שכינו את בעלה בצחוק אבו אלבנאת. למרות זאת, לאבא שלי לא היה אכפת כלל. הוא אהב את בנותיו ונהג להשיב למקטרגים: "בנות כאלה ג'וֹהְרַא, יהלומים, אני מוכן לקבל עוד". אימי כעסה על תשובתו והאשימה אותו שבגללו באות עליהם הצרות הללו, הבנות.

אחיותיה של אמי כבר קיימו את ההבטחה לאימן וילדו בנים ובנות. לאכזבתה הקשה לא הייתה נחמה כשגם אני השלישית הגעתי לאוויר העולם. אז כבר אמא לא יכלה לשאת עוד את ה"קללה", כך קראה לי והזניחה אותי ולא רצתה לטפל בי. אבי שראה את התייחסותה אלי, קבע את שמי אַמַל, יעני תקווה לילדים שיבואו אחריה.

מחוסר ברירה, העבירו אותי לבית עמתִי, דודתי אחות אבי, ושם גדלתי. צערה ומבוכתה של אימי היו כל כך גדולים שחיפשה סיבות לכעוס על אחיותיה. כשאחותה ילדה את בנה הביאה לה אימי מתנה חליפה יפה לתינוק. כשהגיע זמן הברית אימי ראתה שאחותה לא הלבישה לבנה את הבגד שקנתה לו, וזו הייתה סיבה למריבה רבת מתרגשים ומתערבים בעלי דעה, והדמעות זרמו כמים. אמא טענה שאחותה חוששת ממנה שתעשה עין רעה לתינוק ועוד מיני טענות וכך נוצר סכסוך בין אמא לאחיותיה שניסו להרגיע וחטפו מאמא קיטונות של מילים קשות.

שמעתי פעם את דודתי בוליסה מתלחשת עם אחותה ומספרת שכשהייתי כבת שלוש חליתי וקדחתי מחום. קראתי מאמא, מאמא. דודתי שלחה את בנה לקרוא לאימי אך זו טענה שהיא עסוקה ואבי יגיע בערב. אני זוכרת את צקצוק השיניים ואת החראם שאמרו דודותיי.

כשהייתי מגיעה לביקור בבית משפחתי, אמא תמיד נעשתה כעוסה. היא נתנה לי את העבודות הכי קשות, ותמיד קראה לי כִּסְלאנה, עצלנית. היא מעולם לא חייכה אלי והתרחקה ממני כאילו אני האשמה בקללה שבאה עליה, כך שלא זכיתי מעולם לליטוף או לנשיקה או למילה טובה מאמא שלי, רק כעסים צעקות ותלונות היו מנת חלקי. אחיותיי קיבלו יחס הרבה יותר טוב ממני: בחגים היא תפרה להן שמלות חדשות, ולי נתנה את השמלות הישנות שלהן, והייתה לועגת לי על איך שהשמלות נראות עלי. הייתי מעט גבוהה וגדולת גוף, והיא תמיד ציינה שאני טווילה והבּילה, גבוהה וטיפשה. פעם אחת באתי לביקור בעיד אלג'אר חג האילנות.

ט"ו בשבט היה חג מאד אהוב על הילדים ועל הגדולים. כל משפחה הייתה מכינה קינוחים מתוקים: אָטָאיֶף, אַמַרְדִין, לֶדֵר, ריבות מפירות וסְלִיאָה, חיטה, עם דבש. הדודה הכינה לי ולילדיה שקיות בד גדולות ובתוכן פירות יבשים כפי שהיה מקובל. חיכינו לשקית המתוקה הזו כל השנה. נכנסתי לבית הורי והראיתי את השקית לאחיותיי. אמא כעסה עלי, לקחה את השקית ופיזרה את תכולתה על השטיח כדי שכולם יתכבדו וקראה לי אבּוּ כַּמוּנָה, קמצנית. אני זוכרת שבכיתי כמו שלא בכיתי מעולם והיא רק לעגה לי.

היה לה לב כבד עלי, אללה ירחמה. אבא שלי לא אמר כלום רק לקח אותי בחזרה לבית הדודה. הייתי זרה בביתי, ואמא התייחסה אלי כמו האם החורגת בסיפורי אלף לילה ולילה.

שנים לאחר מכן, דודתי סיפרה לי שהשם שנתן לי אבי, הוסיף לכעסה של אמא. בשכנותנו גרה אישה צעירה ויפה, שתמיד נראתה שמחה ורשרשה בצמידי הזהב העגולים שאזוקים על ידה. בעלה קנה לה צמיד לאחר לידת כל אחד משבעת בניה. קראו לה אמל. בכל שנה ילדה בן והברית התקיימה בחצר ביתם הסמוך אלינו. כל השכנים היו במוזמנים. אמא הייתה מסתכלת על סבו המאושר של התינוק, היושב על כיסא אליהו הנביא ומחזיק בתינוק על ברכיו במהלך הברית, ורואה איך הפך הסב למעין קדוש לאחר הברית וכולם התקהלו סביבו וביקשו ברכה מתוך אמונה שבזכות מצוות הברית בקשותיו יתקבלו, ותפקיד הסבתות: הסבתא האחת מגישה את התינוק והסבתא השנייה מקבלת את התינוק לאחר הברית. כל שנה היה הטקס גורם לאמא לחלות. היא הצטערה על שנגזלה ממנה ההזדמנות לתת להוריה את הכבוד להיות סנדקים. בכל פעם שקראו בשמי זה הזכיר לה את אמל, אם הבנים, ושמי היה עדות לכישלונה.

אומרים שיש מי שמשלם על דמעות של ילד. שנים לאחר מכן אימי קיבלה כגמולה. היא אזרה אומץ והרתה שוב בניסיון לזכות בבן, הלידה הסתבכה ולרוע המזל נפטרו היא והתינוק.

אבא החזיר אותי הביתה כשהייתי בת תשע. כל בוקר הלכו אבי ואחיותי הגדולות ממני לעבודה ועלי הוטלו עבודות הבית והבישול. בהתחלה עזרו לי השכנות, במיוחד עם הפְּתִילֶה והאש. הפְּתִילֶה הייתה כלי עשוי חימר שמעליו מניחים גחלים ועליהם התבשיל, אבל אחר כך למדתי להכין לבד. עד היום אני משתאה איך כולם סמכו על ילדה שתתעסק עם בישול ואש. יום אחד הכנתי תבשיל ירקות וחצילים ברוטב עגבניות. הכנתי סיר גדול שיספיק לכולם. האוכל היה טעים מאד, הייתי מרוצה וחיכיתי בגאווה לאחיותי ולאבי שיחזרו מהעבודה. באותו היום אחותי חזרה הביתה עם כאבי בטן ושכחה לקנות לחם. היינו רעבות והחלטנו לבקש פיתות מהשכנים עם הבטחה שמחר נחזיר להם.

כשאבא הגיע ושמע שביקשנו מהשכנים הוא כל כך כעס ואמר פָדַחְתוּנִי, עשיתם לי בושות, מה יגידו עלינו השכנים? הוא לקח את הסיר הגדול ושפך את כל תכולתו וקרא בקול "מא פי עַשָא אליום" אין ארוחת ערב היום.

בימים ההם אבא היה עצבני מאד, לא כמו שהיה כשאמא הייתה בחיים. הוא היה כועס עלינו ולפעמים אפילו קצת מרביץ. אבל אתי הוא נזהר כי ידע כמה סבלתי והתנהג אלי יפה.

יום אחד שמנו לב שהוא מתלבש יפה ונראה מחייך, ושמחנו מאד. מהר מאד התברר לנו שהוא מאוהב. אבא היה בשלהי שנות שלושים ונראה צעיר מגילו. באותו הזמן הוא עבד בחנות של דודו במכירת תכשיטי זהב ושם הוא פגש בחורה צעירה שבאה עם הוריה לקנות שרשרת. הוריה קנו לה תכשיטים כדי לשמח אותה ולהקטין את עצבותה ובושתה מהגירושין שנכפו עליה. הסיבה שנישואיה הסתיימו הייתה כי היא לא הביאה ילדים במשך עשר שנות נישואין. הורי בעלה, בהסכמת הרב, ביקשו שתשחרר את בעלה מהתחייבותו לה ותתגרש.

החתונה עם בעלה הייתה מאהבה ובין בני הזוג הייתה הבנה גדולה. בעלה התנגד תחילה לגירושין, אך נכנע להוריו וללחץ של רבני הקהילה, שהסבירו שהוא חייב לקיים זרע ועם האישה הזו לא יוכל לקיים מצוות פרו ורבו.

מאחר ויצא לה שם של עקרה החליטו הוריה לחתן אותה עם גבר זקן, כדי שלא תישאר רווקה שזה מקור לצרות. היא נחשבה לסחורה פגומה ורק גבר מבוגר, שאינו מעוניין בילדים יכול להתאים לה, והם חיפשו עבורה בעל מתאים. כשהכירה את אבי שהיה אלמן צעיר ויפה, וראתה את התעניינותו בה, הודיעה מיד להוריה שיבדקו אם זה מתאים. הוריה הסכימו לנישואין למרות הבדלי הגיל והמעמד.

פארחה הייתה בחורה נעימת הליכות כבת עשרים ושמונה. היא הורגלה לחיים נוחים בבית מרווח בג'אמיליה, אך כשהגיעה לביתנו הצנוע באחת מסמטאות בחסיתה התנהגה כאילו זכתה בגן עדן.

היא אהבה את אבי וגם אלינו התנהגה יפה. אני שמחתי במיוחד כי ירד ממני עול עבודות הבית והבישול.

לימים הרגשנו שפארחה הולכת ומשמינה, הבנו מהר מאד שהיא בהיריון. זה היה כמו נס עבור כולם. משפחתה החלה להשפיע עלינו מכל טוב וביקשה ממנה שתנוח ולא תתעייף, וכשנולד הבן הראשון לא הייתה שמחה גדולה מזו בכל ח'ארית אליהוד. אבא היה מאושר שסוף סוף זכה לבן והיא ומשפחתה היו בטוחים שזהו נס חד פעמי משמים. 

בשנים לאחר מכן, נולדו עוד שני בנים ובת. וחיי הפכו שוב לקשים. מאחר והייתי בקיאה בעבודות הבית העסיקה אותי פארחה בניקיון הבית ובבישול, והיא טיפלה בילדים. היא כבר לא הייתה האישה העדינה והנעימה שהגיעה אלינו אלא נעשתה קשה יותר, עצבנית וחסרת מנוח. לימים הבנתי את הסיבה.

יום אחד כשהלכתי לקטוף עלי חובזה בשכונה ראיתי אותה מתלחשת עם גבר צעיר. ברחתי מיד הביתה כדי שלא תראה אותי. פעמים אחרות עקבתי אחריה והבנתי שבעלה הקודם הגיע למפגשים נסתרים. הוא הביע את חרטתו על הגירושים וביקש את סליחתה. היה ברור לכולם שהוא היה העקר כי גם נישואיו השניים לא הצליחו להניב פירות.

בכל מפגש אתו הייתה לוקחת אתה ילד אחר כדי להכיר לו את ילדיה. וכשחזרה הייתה בוכה במשך שעות.

אני לא ידעתי מה לעשות. האם לספר לאבי או לשמור על הסוד?

 

yaffagid@walla.com

חפש באתר
טואול - בניית אתרים