על מרק בורשט וכל השאר עם סופי רחלנקו/ ראובן שבת
הסופרת והציירת סופי רחלנקו הוציאה לאחרונה קובץ סיפורים קסום ומיוחד בשם-"מרק בורשט". מרבית הסיפורים בקובץ נוגעים בהוויה העכשווית של השנה האחרונה שבה הקורונה הכתיבה לנו הרבה מהחיים. סגנון כתיבתה הוא קומניקטבי וסוחף. היא מצליחה היטב לשזור עלילה בדמויות עומק, ואהבת האדם, הספרות והאמנות ניכרת שם היטב.
ספרי על עצמך
אני ילידת לְבוֹב, (היום לְבִיב שבאוקראינה), שב1947, שנה בה נולדתי, הייתה שייכת לברית המועצות. יש לי זיכרונות יפים מאוד מילדותי בלבוב עד גיל 10. ב 1957, חל אבל מהפך בחיי המשפחה הקטנה שלי. במטרה להגיע לישראל, הורַי ואני, עזבנו את לבוב, שבה התגוררנו בבית מאוד יפה עם גינה מרהיבה, שעד היום זה גן העדן האבוד שלי, ועברנו לפולין. בגלל תאונת דרכים קשה שקרתה לי, עלייתנו לישראל התאפשרה רק בנובמבר 1960. בארץ, מנמל חיפה העבירו אותנו ישירות למעברת נוף ים, בה גרנו שש שנים. אבי האהוב והנערץ, למרבה הצער נשאר עם אמי ואיתי רק חמש שנים כי ב21 באוקטובר 1965 נפטר מהתקף לב.
על ילדותי המאושרת בלבוב, על תלאות הדרך לישראל ועל השנים המאוד לא פשוטות במעברה, כתבתי בספרי האוטוביוגרפי "משם ומכאן".
את בית הספר היסודי התחלתי בלבוב, המשכתי בפולין (בשני בתי ספר כי עברנו לעיר אחרת) וסיימתי בנוף ים. ארבעה בתי ספר, שלוש ארצות, שלוש שפות, שלוש תרבויות. האמת, המעבר מרוסית לפולנית היה עבורי קל ומהיר, אבל לקרוא ללא ניקוד ולכתוב פתאום מימין לשמאל היה מסובך הרבה יותר. בבית הספר בנוף ים על אף שנוכחתי בשיעורים פיזית, הרי בשבועות הראשונים לא הבנתי דבר, וזה היה מאוד מתסכל. הייתי מביאה לכיתה ספרים ברוסית ובפולנית, שמה אותם על הברכיים, מורידה את הראש, וכך מעבירה את השיעורים המתמשכים בשפה שהייתה זרה לי לחלוטין, והאמת לא ממש נעימה אז לאוזני.
למרות מצב כלכלי לא מזהיר בלשון המעטה, הורי לקחו לי מורה פרטית לעברית כי לא הייתה אז שום עזרה מטעם בית הספר או משרד הקליטה. הודות לשיעורים פרטיים אלה כעבור חודשים ספורים התגברתי על קשיי עברית, וכתבתי אפילו חיבור שהמורה הקריאה לפני כול ילדי בית הספר בחגיגות חג השבועות. עברתי גם בהצלחה את מבחני הסקר, שהעניק אז הנחה בשכר לימוד והווה גם כרטיס כניסה הכרחי לתיכון יוקרתי.
בחרתי בתיכון אליאנס שברמת אביב, בעיקר בגלל העובדה שבו נלמדה צרפתית כשפה זרה ראשונה ואנגלית כשניה. כך יצא שכול שנות הלימודים שלי בתיכון גרתי בנוף ים במעברה, והאמת, די התביישתי אז במקום מגורַי, ולפני הסנובים הצפוניים, ניסיתי, ללא הצלחה יתרה יש לומר, להסתיר עובדה זאת. היום, אני קצת מתביישת שאז התביישתי, וזה גם מה שבין היתר הניע אותי לתאר בהרחבה את החיים במעברה של שנות השישים בספרי "משם ומכאן".
אבל אחזור לצרפתית. מבלי להבין את משמעותן של המילים התאהבתי בצלליה עוד מילדותי, כי אבי, חובב האופרה, שר בצרפתית, על אף שלא היה דובר צרפתית. היו לנו גם תקליטים של איב מונטן ושארל אזנבור, ואת שיריו של אנריקו מסיאס הכרתי הודות לקיר האזבסט הדק והאקוּסטי שהפריד בין מחצית הצריף שלנו לזו של השכנה המרוקאית שלנו. אבל אין זה המקום להרחיב, וגם על כך כתבתי בספרי "משם ומכאן".
על אף שבתיכון סיימתי מגמה ביולוגית, באוניברסיטה הלכתי בעקבות נטיות לבי. יש לי תואר ראשון בתרבות צרפת, באמנות התיאטרון ובתולדות האמנות, ותואר שני בספרות צרפתית. את עבודת הגמר שלי כתבתי על היצירה של האחים Goncourt ,(גּוֹנְקוּר) שעל שמם מוענק עד היום הפרס הספרותי היוקרתי . במשך 34 שנים לימדתי בתיכון צרפתית, ותקופה מסוימת גם את תולדות האמנות. זכיתי בכמה מלגות מטעם ממשלת צרפת, והחשובה ביניהם בשנת הלימודים 1987-1988. השתלמתי אז בפריז ב-CREDIF, שהוא מרכז למחקר הוראת השפה הצרפתית והפצתה בעולם. את שני הספרים הראשונים שיצאו לאור כתבתי בצרפתית.
אני מאוד אוהבת גם איטלקית והודות לקורסים שלקחתי במכון איטלקי לתרבות, אני שולטת לא רע בשפה המֶלודית היפהפיה הזאת, מה שקירב אותי עוד יותר לתרבותה ואמנותה העשירה של ארץ המגף.
בבית הורַי ספגתי אהבה לספרות, בעיקר הקלאסיקה הרוסית, ולאמנות פלסטית, שזה היה יותר התחום של אמי. גם אני מציירת, ובמשך השנים היו לי שש תערוכות יחיד של אקוורלים וקולאז'ים בארץ ובצרפת.
הספר הראשון שכתבתי בעברית הוא "התכתבות בכיוון אחד" (הוצאת אוריון 2015). התחלתי לכתוב אותו לאחר פטירתה של אמי האהובה, ביום השביעי לשבעה. בנוסף למכתבים החד כיווניים שלי, שבהם אני מעלה זיכרונות משפחתיים שונים, וחושפת בפלשבקים את קורות חייה הלא פשוטים של אמי שכוללים את בריחתה מוורשה ב1939, צירפתי לספר 100 תצלומים של ציוריה ופסליה של אמי.
אחרי "התכתבות בכיוון אחד", עד היום כתבתי בעברית 5 ספרים נוספים, שניים מהם לילדים, שאותם גם איירתי.
מה מייחד את הספר החדש שלך?
זהו קובץ של סיפורים קצרים שכתבתי במהלך שנת קורונה הראשונה. הווירוס חלחל מן הסתם פה ושם לסיפורים אלה, אבל הוא איננה הנושא שמעסיק אותי במיוחד בספר זה. מדובר בו על היום-יום של אנשים שנהוג לכנותם פשוטים, על אף שלעיתים קרובות חייהם ממש לא פשוטים, ורצופים חוויות מכול הסוגים, משמחות יותר ומשמחות הרבה פחות. בסיפורים אלה כתבתי, בין היתר, על אהבות ופרידות, תקוות ואשליות, אובדן, אֵבֶל וגם בדידות. מה שמעניין אותי הם הרגשות, וכמובן רגש האהבה על גלגוליו השונים במהלך החיים. הדמויות שאני בוראה בגילים שונים, יש צעירים, מבוגרים וזקנים, אבל גם אם הגיבור מוצג בתחילת הסיפור כפנסיונר, תוך כדי פלשבקים מתגלים חייו הקודמים. אין אלה סיפורים אוטוביוגרפיים, גם אם פה ושם הם נובעים מחוויות שעברתי בעצמי. לא בכדי, אחדים מהגיבורים שלי הם אנשים של מילים ו/או של מכחולים.
רוב הסיפורים מתרחשים בארץ, בעיקר בתל אביב-יפו, שאף הן שינו את פניהן במהלך השנים, וכמה מהדמויות נזכרות בנוסטלגיה בעיר הלבנה של פעם, שהייתה עדיין ללא מגדלים רבי קומות.
בכמה מהסיפורים יש גם גיחות קטנות לחוּ"ל, לצרפת, לאיטליה , או לאודסה, ואף תוכנית טיול לדרום אמריקה, ששובשה בגלל הקורונה.
מי הם היוצרים האהובים עלייך?
בתחום האמנות הבולט הוא ואן גוך, שאני מעריצה בשל יצירתו הייחודית הנפלאה כמובן, אבל גם בעקבות קריאת המכתבים המרתקים שכתב לאחיו תאו. ב-1990 כשבכול העולם התרבותי חגגו 100 שנים למותו, בתחבולה של מכתבים שהנמען שלהם הוא כביכול וינסנט עצמו, כתבתי על מבחר תמונותיו שאהובות עלי ביותר, ועל העוול המשווע שעלה בגורלו. התרעמתי על כך שבעוד שבחייו הצליח למכור תמונה אחת בלבד, היצירות שלו לאחר מותו שוות מליוני דולרים, ומחירם אף הולך ועולה עם השנים. לכתב היד הזה קראתי "Cher Vincent" כלומר " וינסנט היקר", וכיוון ששהיתי באותה תקופה בפריז, מסרתי אותו אישית לנספחת התרבות של שגרירות הולנד בעיר האורות. היא מאוד אהבה את הרעיון ואת מה שכתבתי, ואני שומרת את מכתבה המרגש ששלחה לי בעקבות קריאתו של כתב היד. בהמשך היא העבירה אותו למוזיאון ואן גוך שבאמסטרדם. מאז לא שמעתי לא ממנה ולא מכתב היד, שכנראה נתקע באיזה משרד המוזיאון החשוב. נשאר לי העתק והוא שמור היום אצלי באחת המגירות שלי. אולי פעם אתרגם אותו לעברית ואנסה לחפש מו"ל שירצה להוציאו לאור.
יוצר אחר שאני מאוד אוהבת הוא המשורר , התסריטאי ואמן הקולאז'ים ז'אק פְּרֶוֶור. יצירתו של אומן רב תחומי זה מרתקת אותי זה שנים. בכתיבת שירים שלי בצרפתית, אני בהחלט הושפעתי ממנו.
ומבין האומנים הישראליים, אני מאוד אוהבת את נחום גוטמן, שהפליא לא רק בציוריו אלא גם בספרים המקסימים שלו לילדים."
איזה ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד?
אני חושבת שהייתי בוחרת בשני ספריו של רומן גארי, האחד "הבטחה עם שחר", והשני "כל החיים לפניו", שהסופר הוציא לאור בשם בדוי של אמיל אז'ר, שאפילו המומחים הגדולים של אקדמית גונקור לא זיהו מי עמד מאחוריו. הודות ל"תרגיל " מתוחכם זה, רומן גארי הוא הסופר היחיד של כול הזמנים שזכה פעמיים בפרס הספרותי היוקרתי גוֹנקוּר, כי לפי חוקי האקדמיה ניתן לזכות בו רק פעם אחת בחיים. מאוד אהבתי את שני הספרים, שלכאורה כה שונים בסגנונם, בשפתם. באי בודד הייתי קוראת שוב את שני הספרים המיוחדים האלה, השונים כל כך בקריאה ראשונה, ובוחנת דווקא את המשותף שביניהם, שמתבטא לפי דעתי בנושא האמהות ובמערכות יחסים שבין אם לבנה. הכתיבה בשניהם מפתיעה כול פעם מחדש, מרתקת ומרגשת לפעמים עד דמעות, אך הודות להומור הדק של גארי, אף פעם לא רגשנית או מלודרמתית.
והספר השלישי שהייתי לוקחת, הם שיריה של ויסלבה שימבורסקה. אני אוהבת את מבטה הישיר, החד והלא מתפשר על סביבתה הקרובה, את עומק שירתה למרות שפתה היומיומית לכאורה, את שנינותה, את האירוניה ואת חוש ההומור שלה. הרבה חן, אמיתות וחומר למחשבה ולהרהורים.
ובשורה תחתונה, אני מתארת לעצמי שחוץ מהקריאה, באי הבודד הייתי מקדישה את רוב הזמן לכתיבה. כפי שסיפרתי לעיל, מאז 2015 שפת הכתיבה העיקרית שלי היא עברית. למרות הנדידות הגאוגרפיות והלשוניות שלי, גם אם לקח לי זמן להכיר באופיה ויופיה הייחודי של עברית ואף להתאהב בה, מסתבר שיש גם אהבות מאוחרות מרתקות, מעשירות ומַשְרות."
