מאמר:

הבטחות הדת אל מול העובדות / משה גרנות


 

 


 

אילו האמנתי שיש אלוהים, הייתי מגיע למסקנה שמכל העמים הוא שונא, ואפילו מתעב, רק את עם ישראל: האל הוא הרי לפי האמונה בורא העולם, מכוון את המהלכים ההיסטוריים, ומשגיח על ברואיו כדי לגמול לכל פרט ולכל ציבור על פי זכויות וחובות – איך ייתכן, אם כן, שהגמול הקבוע של עם ישראל לאורך ההיסטוריה הארוכה שלו הוא מסכת של סבל חסרת תכלה וקץ?

למרות הסכימה הקבועה של שכר לצדיק, ועונש לרשע, הרי המקרא מכיר ביוצא דופן בהיסטוריה העולמית – יחסו המיוחד של האל לעם ישראל - עם סגולה שהאל אוהב אותו במיוחד בשל זכות אבות: "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת ה' אתכם ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים" (דברים ז' 8-6, שמות י"ט 5; וראו מלכים א' י' 9, ירמיה ל"א 2-1, דברי הימים ט' 8 ועוד). רעיון הבחירה של עם ישראל המופיע במקרא, ומודגש בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך, וקירבתנו מלכנו לעבודתך, ושמך הגדול נקרא עלינו" (ברכת קדושת היום לשלוש רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים).

המסקנה המתבקשת הייתה שאם עם ישראל ישמור על המצוות, יזכה לחסות האוהבת של האל, ובאמת עד לפני מאתיים שנה כל בני ישראל שמרו קלה כחמורה במצוות, וכמעט שלא היה אפיקורוס בין היהודים – האם האל גמל להם על נאמנות אין קץ?

מסתבר שלעובדות ההיסטוריות אין תוקף בהגות הדתית – מה שקובע הוא הסכימה ההזויה על החסות הבלתי מעורערת של האל. בהגדה של פסח מופיעה הצהרה חסרת שחר בזו הלשון: "והיא (הבטחת האל) שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

מנותקים באופן מוחלט מהמציאות הם בחורי הישיבה במגזר החרדי המשוכנעים שלימוד התורה והתפילה שבפיהם דיין כדי להגן על עם ישראל, וכביכול ההגנה שלהם גדולה יותר מהגנתם של המתגייסים לצה"ל ולכוחות הביטחון.

הבה נבדוק מתי האל הציל אותנו מאלה שעמדו לכלותנו, וכיצד יוכיחו המאורעות ההיסטוריים שלימוד תורה ותפילה מגינים על עם ישראל.

אפשר להשתדל להסכים עם החשיבה האמונית כי בני ישראל הוגלו על ידי אשור בשנים 722-734 לפני הספירה, וכי חורבן ירושלים בידי נבוכדנצאר בשנת 586 לפני הספירה באו על עם ישראל באשמתם כי עבדו אלוהים אחרים וזבחו על הבמות; ובכל זאת ארשה לעצמי קצת תמיהות: הכתובים מאשימים על כך שעם ישראל נקט סינקרטיזם מימי שלמה ועד הרפורמה הדתית של יאשיהו (מלכים א י"א 13-1 – מלכים ב' כ"ב 3 ואילך). כלומר, בין שנת 950 לפני הספירה ועד שנת 620 לפני הספירה לא מילאו בני ישראל את מצוות התורה כנתינתן (בסוגריים: לא יכלו למלא את מצוות התורה כי התורה טרם באה לעולם, כפי שיובהר בהמשך), לכן היו אמורים להיענש, והנה במשך 330 שנה נהנה עם ישראל על שני פלגיו (יהודה וישראל) מעצמאות מדינית ודתית סבירה, ואילו לאחר הרפורמה של יאשיהו ועד החורבן בימי צדקיהו בשנת 586 לפני הספירה עברו 34 שנים בלבד, רובן תחת עול מעצמות זרות. מכאן שדווקא הישראלים "החוטאים" זכו לחסד ההיסטוריה, ואילו המאמינים "הנכונים" חוו חורבן.

מסתבר שהסכימה האמונית אינה מתיישבת עם הכתובים במקרא עצמו: על המלך מנשה נכתבו כל הגינויים האמוניים האפשריים: "ויעש הרע בעיני ה' כתועבות הגויים... ויקם מזבחות לבעל ויעש אשרה כאשר עשה אחאב... וישתחו לכל צבא השמיים... והעביר את בנו באש, ועונן וניחש ועשה אוב וידעונים... וישם את פסל האשרה..." (מלכים ב' כ"א 7-2). היית מצפה כי על פי הסכימה האמונית המלך הזה ייענש, והנה, הוא שלט 55 שנים, יותר מכל מלך אחר שמלכו לפניו ואחריו, וכשבא יומו - הוא שכב עם אבותיו ונקבר בגן ביתו, בגן עוזא (שם, 1, 18). לעומתו, יאשיהו, המלך "הצדיק", נהרג על ידי פרעה נכה במגידו (מלכים כ"ב 29).

דוגמה מאלפת עד כמה הסכימה האמונית היא חסרת שחר ניתן למצוא בתעודה מרתקת בספר ירמיהו. לא ניתן להטיל ספק בכך שירמיהו היה משוכנע שהוא מדבר בשליחות ה', ובשמו הוא מטיף מוסר לגולת היהודים במצרים. הוא מבקש להוכיח כי החורבן והגלות באו על העם משום שעבדו עבודה זרה. הנביא מאיים עליהם שאם ימשיכו במעשיהם, האל ישמיד אף את השארית שיצאה לגלות. על הטפתו זאת עונים "כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' – איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמיים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים, והסך לה נסכים – חסרנו כול, ובחרב וברעב תמנו" (ירמיה מ"ד 18-15).

מסתבר שעובדי האלילים יכולים להביא ראיות יותר טובות משל ירמיהו כדי להוכיח שהם לקו משום כעס האלילים, ולא משום כעס ה'. מסתבר שבעיניהם הרפורמה של יאשיהו היא שגרמה לכעס השמיים. הם לא היו מודעים לפרספקטיבה ההיסטורית המוכיחה כי התקופה הסינקטיסטית, בה עבדו בני ישראל גם לאלילים, הייתה ארוכה יותר ובטוחה יותר מהתקופה שאחרי הרפורמה המונותיאיסטית של יאשיהו, אבל חשו שהסכימה של האמונה באל אחד איננה הולמת למציאות.

וכעת נעבור לבחון אם באמת בכל דור ודור הקדוש ברוך הוא מצילנו מיד אויבינו-משמידינו, ואם באמת לימוד התורה והתפילה מגינות על עם ישראל...

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים