סיפור:
לנטוש את הכפר/ חסן בלסים מערבית ראובן שבת



"חכה כאן. ניצור איתך קשר מאוחר יותר. אל תצא מגבולות הכפר. "

 

נראה היה שהכפר נטוש, אם כי עדיין היו מסתובבים פה ושם עזים. לא ידעתי כמה זמן אצטרך לחכות. כדי להעביר את הזמן.  הסתובבתי הלוך ושוב בין הבתים הנטושים. הרגשתי לאה ועייף, אבל לא הייתי בטוח אם לשינה יש מקום בחיים החדשים שלי. עליתי על גג אחד הבתים והבטתי על השכונה. עשן הקרב עלה מהעיירות הסמוכות, ושני מסוקים צבאיים טסו ברפרוף לאורך האופק. שדות כותנה הקיפו את הכפר מכל עבר. מעולם לא הייתה לי הזדמנות לראות פרחי כותנה. או שאולי ראיתי אותם בסרטים דוקומנטריים ובסרטים אחרים; אני לא בדיוק זוכר. ביליתי את חיי בעבודה במאפייה, אחר כך כנהג מונית, ולבסוף כשומר כלא. כשפרצה המהפכה הצטרפתי להתנגדות. נלחמתי עד נשימתי האחרונה. פרחי הכותנה נראו כמו פתיתי שלג, אך הם היו צריכים להיות מלאכותיים, אחרת קרני השמש העזות היו ממיסות את כולן.

 

שמתי לב לילדה שישבה על גג בית אחר. היא בהחלט לא יכלה לראות אותי. היא ישבה על ספסל עץ קטן והעבירה מסרק ירוק בשיערה הארוך. עורה היה צרוב מהשמש. אישה קראה מהחצר למטה. "הישארי בשמש - אל תזוז מהמקום שאת נמצאת בו. " הורתה לה.

 

הילדה נאנחה וכיסתה את פניה בידיה.

 

עיניה של האישה היו נפוחות. היא נראתה כאילו הייתה זקוקה לשינה דחופה. נראתה באמצע שנות השלושים לחייה. אשה כפרית, גופה נראה כמותאם למרץ העירני שלה. נכנסתי בלאט אל  תוך הבית והתיישבתי מולה על כיסא מכוסה צמר של כבשה. היא צפתה בשתיקה בחדשות בטלוויזיה. קרבות עדיין השתוללו בין כוחות המשטר ללוחמי ההתנגדות. היו מעשי טבח, אונס, הצתות ואנשים שגורשו מבתיהם. חלקם אפילו אכלו את כבדי המתים.

 

התחלתי לתהות מה מונע מהאישה והנערה לעזוב. רוב האחרים ברחו, כשהם מוצאים מקלט במדינות השכנות. מכל עבר הדהדו נביחות הכלבים. עברתי החוצה וראיתי יותר מעשרים מהם  קשורים מול הבית. האישה חזרה לחצר ושוב קראה לילדה. "סוסאן, תרדי. יש אורז ומרק במטבח. "

 

 

מן המעקה ראתה  סוואסן את האישה יוצאת מהבית. האישה נשאה חבל. הלכתי אחריה. רעש הארטילריה של  כוחות המשטר החל להגיע אלינו כשהוא מכה בעיירות הסמוכות. האישה נכנסה למתחם החיות של אחד הבתים הנטושים. החיה היחידה שהייתה שם הייתה כלב מבוהל שהסתובב בטירוף בכלאו.. האישה הוציאה מכיסה ירך עוף קרה וזרקה אותה מול הכלב. הכלב טרף אותו. האישה ליטפה את ראשו של הכלב, קשרה את החבל סביב צווארו ושחררה אותו משם.

 

חזרתי אל הילדה. היא הניחה את ראשה מתחת לברז שבחצר כדי להתקרר, ואז התיישבה בצל עץ תפוח והחלה בוכה. האישה קשרה את הכלב עם כלבים אחרים והביטה מסביב לכפר השקט. ישבתי מתחת עץ התפוח וחשבתי שאנשיי יחזרו לעזור לי לעבור לצד השני. קיוויתי  שזה לא יהיה זמן רב מדיי. הסתכלתי על הציפורים והתפוחים ועל השיער הרטוב של הילדה-רק קטעים מהחיים שחייתי במשך שלושים וארבע שנים. לא הרבה זמן. אבל לא התחרטתי. הייתי אמיץ, ושמי היה מהדהד בזיכרונות הדורות הבאים.

 

האישה חזרה לחצר ואמרה לסוואסן לאכול משהו. הילדה צעקה והציפורים התעופפו בדאגה. הילדה בכתה וסטרה ללחייה ואמרה שלא תאכל, שהיא מעדיפה להרעיב למוות מאשר למות ממכת שמש. "את אמא אכזרית ומשוגעת! אני רק רוצה למות ולגמור עם זה.  "אמרה.

 

האישה ניגשה לסוואסן ותפסה את זרועה אך אז התמוטטה בבכי והתיישבה לידה, נשענת על גזע העץ. סוסאסן זרקה את ראשה לחיקה של אמה והתייפחה. היא נראתה בערך בת חמש עשרה, רזה ויפה, עם מבט מוזר בעיניים, כאילו היא עומדת לצלול אל הלא נודע. לא הבנתי מה קורה.

 

 

טלפון סלולרי צלצל. האישה התחננה למתקשר לחפש את בעלה. רציתי לעבור למקום בו מתקשר ולברר מי הוא. זה היה קל לנוע, אבל הם אמרו לי לא ללכת מעבר לתחומי הכפר. לא יכולתי לעבור על החוקים.

 

הימים והשבועות חלפו באופן חדגוני. לא היה שום דבר שישעשע אותי מלבד סואסן ואמה. האם המשיכה לאלץ את סוואסן להישאר בשמש על הגג, ומדי פעם הייתה מתקשרת טלפונית כדי לנסות למצוא את בעלה. כוחות המשטר עשויים להסתער על הכפר בכל רגע, אך המלחמה והחיים בכלל אינם עוד.

* חסן בלסים-סופר עיראקי 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים