על התערוכה מת לחיות באשכול תרבות  עפולה/ גבריאלה מורז

אשכול התערוכות 'מת לחיות' עומד על יצר החיים הפעיל נוכח המוות. כל תערוכה מציגה התמודדות של אמן עם פרץ-חיות המודע אל הסוף. הבזק אור המודע אל זמניותו ואל החושך הסובב, המוחלט.

התביעה לחיים ולמימוש נמצאת בשורש הקיום של האדם. היא נושא החוזר ומופיע אצל אמנים המבקשים להעמיק בתכני נפש, קיום וחברה, ולמעשה היא כח מניע לעצם יצירת האמנות עצמה- מימושו של רעיון באופן יצירתי, משפיע, אסתטי. בכל ילד, בכל אדם,  פעיל 'היצר לחולל דבר', מניסוחו של סיפור, עד קביעת עמדה, עד בניית בית, עד יצירה אמנותית. יש המכנים את הצורך הזה מחוייבות ל'השארת חותם'. מכלול התערוכה עומד על היצר עצמו, החי משך כל החיים.

ראשיתה של היצירה האמנותית באמן, מחולל הרעיון. מרגע יצירתה היא מתנתקת ממנו והופכת עצמאית -  מהרגשה ל"מורגשת", וממחשבה ל"נחשבת". תבוא אישה ותאמר :"אני לא הולכת לים". יבוא המשורר ויכתוב את מילותיה על הקיר. מרגע זה הפכו מילותיה התיאוריות ליצירה עצמאית בעלת משמעות סמלית ופואטית. 

ביצירה עצמה מפעמת שליחות למימוש סגולותיה הרוחניות: להשפעה, לריגוש, ליצירת עניין, לזריעתו של רעיון חדש באדם אחר.

בנוכחותו המודעת של הקהל בתערוכה הוא לוקח חלק במימוש חיותה של האמנות ותביעתה הפנימית.

 

*הפרויקט נתמך בידי משרד התרבות וקרן "בשביל האמנות" לתמיכה באמנות בפריפריה

----

אורה ראובן – מסיבה עם DJ מר-מוות

ביצירת הוידאו המוצגת בתערוכה זקנים רוקדים עם המוות. שלדים ונשים מחוללים יחד בקצב מתמשך מבלי להתעייף. המסיבה מתקיימת בחדרי סלון ריאליסטים וגם בעולם אחר, אולי העולם הבא, אולי המעבר בין עולמות, אולי חללי הנפש פנימה. בעבודה זו הזקנים ממש "מתים לחיות", חוגגים את החיים בשארית הכח, ומזמינים לריקוד זה את המוות עצמו, בהשלמה. האמנית מציגה בתערוכה זו דיאלוג ישיר וחסר פחד עם הוודאות של הסוף, עם הגיל ועם הגוף. היא חוגגת למעשה את התשוקה שבחיים ואת היותה סופית. עבודות הטקסטיל המופיעות בחלל נדמות כשילוב בין מלבושים אופנתיים לשקי אבלות. היא מזמינה אותנו ללבוש את הידיעה על המוות.  

הרעיון שמציגה ראובן שונה מהנחות יסוד בתרבות, בהן אנו מתעלמים ומפחדים מהמוות, בורחים מהזקנה, ממגבלות הגוף ומבלייה, מקדשים את הנעורים. ראובן חוגגת את הזקנים, את הגוף הבוגר ואת הרצון המבוגר בשמחה ובחגיגה ומצביעה על המוות ללא פחד. 

---

היחידה להצלת יצירות אבודות – טל כהן בכור

היחידה להצלת יצירות אבודות – פרויקט אמנות יחודי של האמנית טל כהן בכור, העוסק בתצוגה, חלוקה, הוראה ושימור אמנות מקומית של אמנים ידועים או אנונימיים, אשר נשכחו מתודעה ולב.

האמנית פועלת כחלק משגרת חייה באיסוף יצירות אמנות אשר הושלכו לסף רחוב, למכולות ופחים, בדגש על עזבונות של אמנים שנפטרו. היצירות נאספו, טופלו, צולמו וקורות האמן או האמנית נחקרו ועל ידי פעולה זו, קיבלו חיים ושם מחודשים. 

כהן בכור מקיימת "אירועי אימוץ" בהם הקהל מוזמן לאמץ ללא כסף יצירת אמנות בעבור למידה על האמן מתוך המחקר שערכה האמנית, וחתימה על כתב התחייבות שלא יעשה שום שימוש מסחרי ביצירה. בפעולה שכזו הקהל הופך לקהילה משמרת ומנציחה.

מתחילת פעולתה קולטת היחידה עבודות רבות שנתרמות על ידי יחידים מהקהל אשר בחרו לקחת חלק באיסוף, תרומה ודיווח על יצירות נטושות.

פעילות היחידה כוללת פעולה חינוכית הרואה בקהל המקומי קולקטיב מאחד שלו תפקיד פעיל ומעצב בתרבות. השתתפות הציבור הינה פעולה מחברת, משמרת ומצילה את התרבות מכליה.

---

פנימה – דפנה מרקמן סינמנס

הציירת דפנה מרקמן פועלת מזה כשנה בעפולה ב"שהות-אמן" הכוללת מפגש בין אישי לציור פורטרטים, תיעוד ביוגרפי, הנחיית סיורי אמנות בגלריה וליווי פרויקט פסיכו-סוציאלי שהתקיים במקום. כל זאת במהלך משבר קורונה ונוכח מגבלות והגבלות.

מרבית הפורטרטים צויירו כחלק משיתוף פעולה עם עמותת דור לדור אשר נותנת מענה וסיוע לאוכלוסיית גיל הזהב וקשישים בעיר. האמנית פגשה משתתפים בפעילויות, קיימה מפגשי בית וביקורים במקומות נבחרים על ידי המצויירים.  בציוריה היא כמו נותנת עדות עליהם ועל עברם המרכיב את המקום העפולאי- מצרף היסטורי של יישוב ותיק ושל הגירה ממקומות רחוקים, שונים.

במחקרה המקומי העצמאי חיפשה אתרים מעניינים ובעלי משמעות תרבותית והיסטורית, פגשה וציירה חבורות, בעלי עסקים ופעילים מקומיים.

פרויקט זה כולל דיאלוג מתמיד ומסור לאנשי המקום ולחוויות חיים שטרם תומללו ופורסמו של אוכ' התושבים, בהקפדה על מתן הזדמנות לביטוי ולנראות של מעמדות מוחלשים בחברה. במסגרת התערוכה ניתן לקרוא ביומן האמנית המודפס ומונגש למבקרים.

---

גיא מושיוב , אלסנדרה אצ'רנו – מוריה 13

אלסנדרה אצ'רנו וגיא מושיוב מציגים ציורים עזים זרועי דרמה ואימה, הנדמים כראשיתה של ההיסטוריה האנושית או כאחריתה. הקיום האנושי בהם נדמה פראי ומלא פחד ותשוקה.

מושיוב מציג ציורים שכמו מלווים את האדם הראשון, או האדם האחרון בתרבות האנושית, בהתמודדותו עם עצם קיומו ועם הטבע השופע. רגשותיו מקבלים ביטוי ארצי, גרפי, וביטוי מיסטי . אצ'רנו מציגה מכלול ציורי של פנטזיה כפרית, קודרת, עשירה, מאיימת, של יחידים מאוימים ומאיימים, ושל קבוצת אנשים רודפים ונרדפים, יראים מפני הנשגב והמופלא וסוגדים לו.

מהציורים עולה תמונה יוצאת דופן: קדמונית או עתידנית, דיסטופית או היסטורית, הקושרות את הרגש ההישרדותי של היחיד לרגש קולקטיבי, והדמויות הבודדות המופיעות בהם נדמות כניצבות אל מול גילויים מחרידים וחסרי פשר.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים