על היצירה הווקאלית באתי ראיתי בתאטרון קליפה/ מארי רוזנבלום 

תיאטרון קליפה שחוגג השנה 25 שנים, מעלה בבכורה בין ה 15 ביולי- 22 באוגוסט את 'באתי, ראיתי -'  יצירה ווקאלית כובשת.

 

מי הוא תיאטרון זה?

 

תיאטרון "קליפה" משנה את פניו תדיר, תוך בחינת מגמות חדשות והמצאתן. מופעי הקבוצה מתמקדים בחוויית הצופה, מרחיבים את גבולות המדיום לכדי התרחשות טוטאלית וקוראים לפעולה, על הבמה ומחוצה לה.

 

 תיאטרון קליפה נוסד ב-1995 ע"י השחקן והמוזיקאי דמיטרי טולפנוב (רוסיה), והרקדנית, בימאית וכוריאוגרפית עידית הרמן (ישראל).

 

המפגש בין השניים הוביל ליצירת שפה בימתית ייחודית המשלבת בין אמנויות התיאטרון, המחול, העיצוב והמוסיקה.

 

שפת התיאטרון הטוטאלי של הקבוצה גובשה במשך השנים ומזוהה עמה. שפה זו מאופיינת בשליטה מוחלטת בכל מרכיבי המופע ובעיקר בתנועה, סאונד ועיצוב, המהווים כלי ביטוי אומנותיים יסודיים לצד המופיע על הבמה.

 

 

 

מותו הטרגי של דמיטרי טולפנוב בפברואר 2015 העלה שאלות רבות בנוגע להמשך דרכו של התיאטרון, וחייב חשיבה מחודשת על עתידו. הרמן, המנהלת האמנותית של התיאטרון, נעזרה בדור היוצרים הצעיר שצמח בו לאורך השנים, וחברה ליוצר ולמחזאי אריאל ברונז, שהלך שותף ליצירתה בשנים האחרונות. יחד הם מתווים את הדרך האומנותית החדשה של הקבוצה.

 

 

 

כיום קליפה עוטפת מגוון של זהויות, יוצרים וחוויות תיאטרליות. כל אחד ממופעי הקבוצה הוא עולם ומלואו, אף מופע אינו דומה לשני והקשר ביניהם הוא הדגש הבלתי מתפשר על איכות. קליפה ממשיכה מסורות קנוניות בתחום אומנות המופע, תוך דחיקת הגבולות של האסתטיקה והשפה המוכרת ותוך תגובה תמידית למצב הפוליטי והחברתי בישראל.

 

 

 

תיאטרון קליפה נחשב למוביל בתחום אומנות המופע ויצירותיו תרמו רבות להתפתחות התיאטרון האלטרנטיבי בישראל. יצירות הקבוצה מוצגות בתיאטראות ובפסטיבלים בארץ ובעולם. במהלך שנות קיומה יצרה קליפה עשרות מופעים, שיתפה פעולה עם גורמי תרבות מרכזיים וזכתה בפרסים רבים על פועלה בתחום.

 

 

 

 

 

'באתי, ראיתי -'  שירה, גוף, טקס ופרפורמנס, במורד "מפל האור", באגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות.

 

 

 

קלישאות, סלנג, גסויות ופיוט, מתמזגים לכדי - 9 "שירים אסורים", המושרים בסגנון א-קפלה בליווי תנועה מסונכרנת, ומהדהדים ב - 7 זירות התרחשות שונות.

 

 

 

'באתי, ראיתי -'  עושה שימוש במבנה "מפל האור", שנחצב באדמה כבתיבת תהודה, ומזמינה אותנו להרהר בתפיסות המקובלות שלנו על ירידה לתוך בור.

 

הלחנים והעיבודים מהלכים על הגבולות בין הקלאסי לפופולרי ובין היצירה המוזיקלית לעבודת הסאונד. חזיון התעתועים הקולי מייצר אשליית ביטחון תרבותי-אסתטי

 

ומאפשר לערער על שיח התקינות הפוליטית ולהנגיש מסרים מעוררי מחלוקת.

 

 

 

דרך משחקים מופשטים של קשרי מבט, קול ותנועה שמאפשר המבנה הייחודי, הולך ומפלס הקהל את דרכו אל תחתית "מפל האור" של הישראליות החדשה, הנפרשת בפנינו כמכתב פרידה מהמציאות המקומית.

 

 

משך המופע כשעה והוא מתקיים תוך הובלת הקהל במוזיאון והליכה ממיקום אחד למשנהו.

 

 

 

קרדיטים:

 

שירים מאת: אריאל ברונז יוצרים: עידית הרמן, אריאל ברונז | לחנים ועיבודים: רועי בן-סירה | תנועה: אורין יוחנן |  בגדים: הד מיינר | סטיילינג: עידית הרמן | זמרים: רעות רבקה - סופרן, מיכל תמרי - קונטרה-אלט, אלקסנדר פיש - קונטרה-טנור, יואב וייס - בריטון, יואב איילון – בס

 

 

 

אז למדתי וסיפרתי לכם על תיאטרון קליפה. אך לא די בכך. החוויה, המיקום, השירה והאווירה הם הם האירוע.

 

בתחילה חשבתי שמדובר בהעתק המופע האמריקאי בצ'לסי . מופע מרשים ומעורר חילוקי דעות רבים ושמו:

 

"SLEEP NO MORE" -  אתאר את המופע בקצרה:

 

במבנה ישן הקרוי הוטל, בן 6 קומות, במלון דמיוני נפרש סיפור אפל של סקס, רצח ותככים. הצופים רצים אחרי סצנות שונות בכל הקומות במעלה ובמורד שש הקומות. המופע מבוסס על הטרגדיה "מקבת" של שקספיר. השחקנים הם למעשה רקדנים, ואינם מוציאים הגה במהלך כל שעות המרדף. העיצוב במקום והתפאורה מדהימים והאווירה מיוחדת מטורפת ואפילו מפחידה.

 

 

 

ועכשיו חזרה למופע "באתי ראיתי". חמישה שחקנים-זמרים-רקדנים מסתובבים בקומות המוזיאון. לבושים בבגדים צבעוניים (כפי שתראו בצילומים) עולים ויורדים בין הקומות, נעלמים, נשכבים במדרגות הנעות הלוך ושוב, שרים, ממלמלים מילים עם קשר וללא קשר. מדי פעם מעיפים פתקים אדומים כתובים במילה אחת או עם טקסט שלם פרי עטו של אריאל ברונז (האומן המוכשר ומעורר המהומות הידוע).

 

מדי פעם הם גם מחלקים דפים אדומים עם טקסט  :

 

"האדם הזה מרוח על כל המדרכה.

 

איזו סיבה יכולה להיות למישהו

 

לשפוך כל כך הרבה,

 

ועוד על המדרכה........"

 

 

 

ועוד

 

 

 

"אנטישמי בנשרמוטה,

 

אחותך פרוצה בטוטה

 

אבאש'ך חולה סרטן

 

ואתה חרא קטן......."

 

 

 

ואחרון שהעתקתי מחוברת שחולקה לקהל:

 

"יום זיכרון, יום צום, יום חג, יום אבל, יום שבתון, יום

 

שרב, יום יבש, יום מלחמה......

 

....יום רע, יום העצמאות, יום השואה.....

 

יום ירושלים, יום סוף העולם.

 

כל הימים-אותו יום

 

כל הימים ימי אבל

 

היום יום אבל"

 

 

 

 

 

שאלתי את היוצרת, עידית הרמן, שאלות הקשורות למופע.

 

להלן שאלותיי ותשובותיה.

 

 

 

-שאלה:  מדוע בחרתם דווקא במוזיאון. הרי יכולתם לחפש כל מבנה אחר (ואולי אף לחסוך עלויות).

 

-תשובה: ההפקה במקורה היא יזמה של מנהל תרבות (משרד התרבות) ליצירת פרפורמנס תלוי מקום במוזיאון תל אביב לאומנות. כך שהמבנה - היה מובנה(;

 

הבחירה כיצד להשתמש בו ובאילו חללים להופיע - היתה בחירה שלנו. אכן בחירה לא פשוטה מאחר והמופע חולש על כל האגף החדש במוזיאון וכל אירוע שמתקיים בו דחק אותנו מלקיים חזרות וכמובן דילל מאוד את כמות המופעים האפשרית. בכל מקרה, זה לא משהו שהייתי מוותרת עליו. בעיני אין מהלך אחר אפשרי אומנותית למופע הזה.

 

 

 

-שאלה:  מי הם הזמרים-שחקנים? מה אנחנו אמורים לדעת עליהם?

 

תשובתה: בעיני הצופה לא אמור לדעת דבר על משתתפי מופע כזה. פשוט להגיע ולחוות.

 

לא נראה לי שפרטים אישיים של היוצרים והמשתתפים קשורים ליצירה…כולם זמרים מקצועיים בעלי הכשרה קלאסית. תהליך הבחירה שלהם ארך שלושה חודשים.

 

 

 

-שאלה: מי קהל היעד? האם בתוכיותכם לפנות לבתי ספר או לגורמים אחרים?

 

תשובתה: קהל היעד - שאלה נהדרת וקצת עצובה. מי קהל היעד של אומנות בימינו? בעיני אם אין חינוך לתרבות אנשים יחיו חיים בלעדיה, מבלי להבין את חשיבותה. חיים ללא שאר רוח קבילים כאן לחלוטין. בידור נתפס כאן כתרבות. בכל זאת בקרב הקהל שכן צורך תרבות, יש געגוע  וגם רצון לראות מה נשתנה בה בעקבות ההפוגה הגדולה.

 

לעת עתה מספר המופעים שלנו במוזיאון מצומצם יחסית והכרטיסים לכל המופעים אזלו לפני עלית המופע.

 

שאלה: הכרוזים שאתם מפזרים (חלקם בצורה גאונית) איך נולד הרעיון? למה דווקא אדום?

 

תשובתה: הדפים במופע, אדומים כולם, מכילים טקסטים של חלק מהשירים והשימוש בהם נע בין דימויי עצור וחירום שונים. כרטיס אדום, מנשרים שנוחתים עליך מלמעלה כמו בעיתות מלחמה.

 

במופע יש שימוש מאוד מאוד מצומצם באביזרים והעיצוב שלו הרמטי בלי אלמנטים מיותרים. בעיני אין מקום לגודש ולראווה כרגע.

 

שאלתי: כמה מילים על החוברת היפהפיה והיוקרתית, הרעיון והבצוע.

 

תשובתה: . את החוברת על כל מרכיביה והדימוי הגראפי המרכזי של הדפים האדומים במעופם, עיצב מתן שליטא. אנו עובדים עם מתן בשש השנים האחרונות. הוא שותף לכל יצירות הקבוצה.

 

חשבנו הרבה מאוד מן הסתם על המהלך של חלוקת החומר המודפס, מהמעטפה הראשונית ועד לחוברת השירים שניתנת בסוף. בעיני, חלוקת דפי השירים בתחילת המופע הייתה פוגמת בחוויה של שמיעת הטקסים החדים של אריאל במהלך המופע, ללא הכנה מוקדמת.

 

 

 

תם ולא נשלם.......

חפש באתר
טואול - בניית אתרים