סיפור:
ממרח כבד/ קארל צ'אפק מצ'כית אפרים פרוינד


אז מה לקנות היום, שקל בלבו מר מיכל; שוב בשר מעושן… בשר מעושן גורם לפודגרה. ומה בדבר גבינה ובננות? אמת נכון, גבינה אכלתי אתמול; מזון חד גווני גם הוא לא עושה טוב. וגבינה מונחת בקיבה עד הבוקר. אל-אלוהים, כמה זה טיפשי שהבנאדם צריך לאכול.

 

“אדוני כבר הזמין?” שאל לפתע המוכר מאחורי הדלפק, בעוד הוא אורז עלי בשר קטלי חזיר ורודים. מר מיכל נבהל ובלע רוק. נכון, אני צריך להזמין משהו. “תן לי, נגיד…ממרח כבד,” הוא אמר ובפיו התאסף רוק. ממרח כבד, כן זה הדבר הנכון. “ממרח כבד,” הוא חזר בהחלטיות.

 

“ממרח כבד, בבקשה רבה,” צייץ המוכר. "תוצרת פראג עם כמהה, ממרח כבד, אווז, שטראסבורג – "

 

“שטראסבורג,” החליט מר מיכל.

 

“ומלפפונים?” "

 

“כ– כן, מלפפונים,” הסכים מר מיכל “וגם לחמנייה.” הוא העיף מבט נמרץ סביב החנות, כאילו מחפש מה עוד להזמין.

 

“ומה עוד, אדוני?” שאל המוכר מתוך צפייה. מר מיכל הניד קלות את ראשו, כרוצה לומר: לא, תודה, אין לכם פה עוד דבר עבורי, אל נא תטרח. “כלום,” אמר. “כמה זה עולה?”

 

הוא נבהל קצת מהמחיר שהמוכר נקב בגין קופסת הפח האדומה. אלוהים אדירים, איזה יוקר, הוא הרהר בדרכו הביתה; כנראה שזה ממרח אמתי משטראסבורג. חי נפשי, מימי עוד לא אכלתי את זה; הון תועפות הם לוקחים בעד זה! אבל מה לעשות; קורה שלבנאדם מתחשק ממרח כבד. אני הלא לא צריך לגמור את הכל בבת אחת, התנחם מר מיכל. אשאיר משהו למחר; בין כה וכה זה מכביד על הקיבה.

 

“תראה מה זה, אמן,” הודיע מר מיכל בפתחו את דלת ביתו, “זה מה שאני מביא לארוחת ערב.” החתול אמן הניד את זנבו ופלט יללת אושר. “אהה,” אמר מר מיכל, “גם אתה היית רוצה ממרח כבד, שובב שכמותך, מה? איפה, זה בלתי אפשרי. ממרח כבד הוא אוכל יקר, חבר, אני בעצמי עוד לא אכלתי את זה מימיי. ממרח שטראסבורג, חביבי זה רק בשביל אניני טעם; אבל שלא תגיד, אתן לך לרחרח.” מר מיכל הכין לעצמו צלחת ופתח, בקשיים מסוימים, את קופסת השימורים ובה הממרח; אחר כך שלף את עיתון הערב ובהרגשה חגיגית כלשהי התיישב לאכול את ארוחת הערב. החתול אמן קפץ, על פי מנהגו, על השולחן, קיפל בקפידה את זנבו מתחתיו ותקע ציפורני טלפיו הקדמיים במפת השולחן באי סבלנות של נהנתן.

 

“להריח אתן לך,” חזר מר מיכל על דבריו, בהעלותו קמצוץ מהממרח על מזלג, “שתדע איך זה מריח. נו, קח לך.” אמן הזקיף את שפמו וניגש בזהירות לרחרח את הממרח. מר מיכל הזקף: “מה, לא לטעמך? ממרח כזה יקר, טמבל שכמוך!” החתול העווה את פניו והמשיך לרחרח, כשקמטי אפו מכונסים.

 

מר מיכל נתקף קצת באי שקט והתכופף להריח את הממרח בעצמו. “הנה, הריח טוב, אמן! רק תריח! ריח נהדר בן-אדם.” אמן העביר את כובד משקל גופו מצד אל צד, ותקע את ציפורניו במפת השולחן. “אתה רוצה חתיכונת?” שאל מר מיכל. החתול הניד את זנבו בתנועה עצבנית ופלט רמז של יללה שקטה וצרודה.

 

“מה? מה יש?” נדהם מר מיכל.“אתה רוצה לומר שהממרח לא טוב?” הריח בזהירות אבל לא הרגיש כלום. השד יודע, אולי יש לחתול שכזה אף יותר טוב ממני. אומרים שבממרחים האלה יש, איך קוראים לזה, בוטולין. רעל נורא, אדוני. לא מסריח ואין לו טעם רע, אבל מרעיל את הבנאדם. מר מיכל חש לחץ מכוער אי שם בסביבות הלב. השבח לאל שעוד לא הכנסתי את הממרח הזה לפה. שמא החתול הזה הבחין בחוש הריח או באינסטינקט שלו שמשהו בממרח הזה לא בסדר. מוטב לא אוכל את זה; אבל זה עלה סכום כסף נורא שכזה – –

 

“תסתכל, אמן,” אמר מר מיכל. “אני אתן לך לטעום מזה טיפה. זהו הממרח היקר ביותר לאניני טעם, ישר משטראסבורג, אבל שפעם יהיה לך משהו באמת טוב.” נטל בפינה את פנכתו של החתול ושם לתוכה חתיכת ממרח. “אז בוא הנה , אמן!”

 

אמן קפץ מעל השולחן עד שנשמעה מעין חבטה, ובכשכשו בזנבו התקרב לפנכה, התיישב לידה ורחרח בזהירות את הממרח. לא אוכל, אמר מר מיכל בלבו באימה. הוא מקולקל.

 

החתול אמן כשכש בזנבו והתחיל לאכול לאט ובקפידה מהממרח, כאילו נגעל ממנו. “אתה רואה,” נשם מר מיכל לרווחה, “שלא חסר בו דבר!”

 

החתול גמר את הממרח והתחיל לנקות את שפמו ואת ראשו בטלפו. מר מיכל התבונן בו בעין חקרנית. ראה גם ראה, לא הורעל, לא חסר לו כלום. “נו, ומה אתך,” הוא אמר כמי שמיטיב עם זולתו. “היה טעים, מה? אתה עושה חיים, אתה!” והוא התיישב ליד השולחן בנחת. איפה, בן-אדם, ממרח כזה יקר, זה לא יכול להיות מקולקל. הוא הריח תוך שהוא עוצם את עיניו למחצה, כנהנה הנאה רבה. ריח נפלא. אבל ייתכן שהרעלת בוטולין כזאת לא מתגלה מייד, עלה לפתע על דעתו. יכול להיות שיבואו עליו על אמן עוויתות – – –

 

מר מיכל דחף את צלחתו הצדה והלך לראות באנציקלופדיה, כרך ב – בוטוליזם, או אלאנטיאזיס… מתגלה לאחר עשרים וארבע עד שלושים ושש שעות (לכל הרוחות!)… וסימניו הם: שיתוק של שרירי העיניים, הפרעות ראייה, יובש בגרון, ריריות סמוקות, חוסר רוק בולט (מר מיכל בלע כלאחר יד את רוקו), צרידות, עצירת שתן ועצירות, במקרים קשים עוויתות, שיתוק ומוות ( תודה רבה!). מר מיכל איכשהו איבד את תיאבונו; את הממרח הוא נעל בארון ולעס לאטו את הלחמנייה ואת המלפפונים. מסכן, אמן, הוא אמר בלבו; חיה מטומטמת שכזאת תאכל ממרח מקולקל ותתפגר כמו כלב. בלב מלא צער הוא הרים את החתול והושיב אותו על ברכיו. אמן התחיל לנהום את נהימת החתולים האופיינית, תוך עצימת עיניים חלקית מתוך תחושת אושר; ומר מיכל ישב ללא ניע וליטף אותו שהוא ממצמץ בעצב לכיוון העיתון שלא קראו.

 

אותו לילה הכניס את אמן למיטתו. שמא הוא כבר לא יהא מחר; אז שייהנה בינתיים. כל אותו הלילה הוא לא ישן, התיישב פעם1 בפעם, לגעת בחתול בידו. לא, אין לו כלום. אפו קריר. בכל פעם התחיל החתול לנהום את נהימתו כמעט בקול רם.

 

“אתה רואה,” אמר מר מיכל בבוקר. “הממרח היה טוב, הלא כן? אבל בערב אוכל אותו לבד, שתדע. אל תחשוב שמכאן ואילך אאכיל אותך בממרח כבד.” החתול אמן פתח את פיו לילל יללה עדינה וצרודה. “שמע,” אמר מר מיכל בטון חריף, " האם אתה לא צרוד? תראה את העיניים!" החתול הביט בו בעיניו הזהובות והמקובעות. שמא זהו שיתוק שרירי העיניים, נרתע מר מיכל לאחור. צרידות ויובש בגרון – עוד מזל שלא נגעתי בממרח הזה. והוא הריח כל כך טוב.

 

בשוב מר מיכל אותו ערב הביתה, נחר אמן החתול נחירה ממושכת ונטפל ארוכות לרגלו. “שמע,” אמר מר מיכל, "אתה לא מרגיש כלום? תראה את העיניים! אמן כשכש בזנבו והראה את עיניו השחורות והזהובות. “הניצחון עוד לא שלך,” שח מר מיכל. “לפעמים זה לוקח שלושים ושש שעות, אתה מבין? ומה עצירות אין לך?” אמן החתול שוב נטפל לרגלו ופלט יללה צרודה ומתוקה. מר מיכל הניח על השולחן את הממרח ואת עיתון הערב. אמן קפץ על השולחן, החליף רגליים וקרע בציפורניו את המפה.

 

מר מיכל הריח את הממרח; ריחו טוב, אבל השד יודע, ריח קצת שונה מזה של אתמול. “תריח, אמן,” אמר, “האם הממרח טוב?” החתול קירב את אפו הקצר והריח בחשדנות. מר מיכל נבהל. אולי לזרוק את הממרח, הרהר בלבו. החתול הזה מרגיש שמשהו לא בסדר. לא אני לא אוכל את זה. ככה סתם ללקות בהרעלה? אני אזרוק אותו, ודי.

 

מר מיכל ניגש לחלון וחיפש מקום לאן לזרוק את הממרח. שם, לחצר השכן, ליד העץ. חבל על הממרח, חשב בלבו מר מיכל הוא היה כל כך יקר.. . אמיתי משטראסבורג. כזה עוד אף פעם לא אכלתי. ואולי בכלל לא מקולקל, אבל. .. אני לא אוכל את זה; אלא שהוצאתי עליו הון תועפות כזה… רציתי פעם לאכול את זה. לפחות פעם אחת בחיים. ממרח שטראסבורג, חביבי, זה מטעם עולמי. חבל, אל-אלוהים, חבל כל כך, אמר מר מיכל בלבו בצער. ככה סתם לזרוק את זה. ..

 

מר מיכל הפנה את פניו. אמן החתול ישב על השולחן ונהם. חברי היחיד, חש מר מיכל מתוך התרגשות. חי נפש2, לא הייתי רוצה לאבד אותו. אלא שחבל על הממרח, הוא עלה הון תועפות כזה. שטראסבורג אמיתי, בן-אדם: כך כתוב עליו: תסתכל.

 

אמן החתול ילל בעדינות.

 

מר מיכל תפס את קופסת השימורים האדומה והציב אותה דומם על הרצפה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה, נבלה. תאכל או תניח לו; רק שחבל לזרוק את זה. אני עצמי לא אכלתי את זה בימיי. מה שנוגע לי, אני מסתפק בלי דברים מיותרים שכאלה; תן לי ככר לחם, ואני לא רוצה יותר. בשביל מה שאוכל ממרח כבד כל כך יקר? אבל לזרוק את זה – זה ממש חטא. הון תועפות זה עולה, חבר. לזרוק – ככה לא עושים.

 

אמן החתול קפץ מעל השולחן והלך לרחרח את הממרח. הוא בדק אותו שעה ארוכה, ואחר כך בלע אותו בהיסוס.

 

“אז אתה רואה,” נהם מר מיכל. “לשום חתול בעולם לא שפר חלקו כמו לך. יש כאלה שיש להם מזל בחיים. מה שנוגע לי, אתה רואה, לי אין מזל שכזה.”

 

אותו לילה קם כחמש פעמים לגעת באמן. החתול נהם, עד שכמעט נשנק.

 

מאותו יום נהג מר מיכל לזעום על חתולו. “לך,” היה אומר מתוך טרוניה, “אתה זללת את הממרח שלי.”

 

3.5.1936

 

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים