סיפור: 
מרד המשוגעים-הבריחה/ יונתן חי סיגל


כל פסיעה על הדשא היא כחלום. קודם עקב ואז הבהונות. קודם עקב ואז בהונות. קודם עקב ואז בהונות. זהו, בית המפלצות נשבר ונהרס. אליי מתקדמת הרוח. אהובתי. אני רוצה להתכרבל איתך ולעשות איתך ילדים. אני יודע שזאת הפגישה הראשונה שלנו אבל תני לי הזדמנות. אני אהיה אבא מושלם לילדינו הרוחניים. את מנשקת אותי. עוטפת את כל גופי. מלטפת אותי בכל הגוף. לא חשבתי שמגעך יהיה כה נעים. תמיד ראיתי איך שאת מתעלסת עם העצים והדשא והמטריות. היו  זמנים גם שעשית את זה במקלחת שלך. כשכולם חיפשו להתייבש ולברוח מהמקלחת את הזדיינת עם העולם. בעצם אנסת. העפת כובעים, ענפים בלי רצונם כי שברת אותם. עד עכשיו רק הסתכלתי עלייך מבעד לזכוכית ההצצה אל העולם. זה מה שהמפלצות סיפקו לנו. לא הרשו לנו לצאת. אבל עכשיו את איתי.                                                                                          במהירות שיא אנחנו מדלגים אל עבר הקדימה הלא נודע. רק נודע דבר אחד, זה לא אחורה. אסור לחזור אחורה, אסור לחזור אחורה, אסור לחזור אחורה. ואסור להסתכל אחורה, אחרת הופכים לנציב מלח! כתוב בספר השחור! לא להסתכל אחורה אל האסון והמורא. עכשיו אנחנו חופשיים. המפלצות הלבנות לא ישיגו אותנו לעולם. עכשיו נוכל לחיות באמת. עד עכשיו היינו מתים, היינו מתים, היינו מתים. גופות מהלכות לרצונותיהן של המפלצות בלבן. וכשהראינו סימני חיים הן היו מחזירות אותנו למוות בעזרת הקרן המשפריצה את הרעל המרדים. המפלצות עשו עלינו את כישוף השכחה. אני לא זוכר מה היה קודם למערה. נולדתי כמת לתוך המערה. המיתו אותי כבר שניכנסתי. מי יודע אילו חיים היו לי לפני. לא פעם ניסיתי לדמיין. לנסות להיזכר. וניזכרתי. כל יום נזכרתי במשהו אחר שהייתי. פעם הייתי כבאי, כיביתי שריפות והייתי גיבור. פעם הייתי מלח. שטתי לי בכל הימים והאוקיינוסים. פגשתי שודדים בדרך ויצורי ים ענקיים שפרצו מתוך המים. ופעם הייתי בכלל חתול. עברתי בין פח לפח בשביל אוכל.  הכי אני זוכר שהייתי מלך. אני הייתי אציל. מלכתי על יבשות שלמות. החרבתי אימפריות והקמתי חדשות. כל העולם כמעט היו הנתינים שלי. הכי אהבתי פרחים. היו לי את כל הפרחים בעולם וכשגיליתי שיש פרח בעולם שלא נמצא ברשותי ציוויתי שישיגו לי אותו מיד. למלך צריך שיהיה הכל. כל ארמונותיי היו מלאים בפרחים בכל הצבעים ומכל המינים. חמניות ורקפות וסחלבים וצבעונים וחצבים וכלניות וורדים. חגגתי כל יום חג לפרח אחר. כל הממלכה הייתה מלאה באותו פרח בכל יום. אני רוצה לתבוע בתוך כל הפרחים בעולם. שריחותיהם יהיו האוויר בשבילי. ים של פרחים.                                                                                                                          ואז הגיעו המפלצות בלבן. לא זוכר איך הגעתי למערה או למה השומרים לא עצרו אותן. בטח היפנטו אותם עם הרעל הזה שלהם. את השומרים שלי אף אחד לא היה עובר. אבל בן רגע הגעתי למערה הלבנה של המפלצות הלבנות. הן קשרו אותי בחבלים לבנים למיטת העינויים הלבנה שלהם והחדירו לי את הרעל הלבן במחט. ערפל לבן כיסה אותי. אור לבן מעליי תמיד. החושך לא הגיע. אז ידעתי שאני מת. התחננתי בשביל קצת חושך. אבל המפלצות הלבנות האירו את האור הלבן שלהן כל הזמן. כל הזמן. כל הזמן. הייתי כמת. הייתי מעדיף להיות מת באמת. שלוש פעמים ביום המפלצות הזכירו לנו שאנחנו חיים כדי שהסבל יספג יותר עמוק. הן הוציאו אותנו אל רחבת העינויים שלהן והם הכריחו אותנו ללכת בסיבובים בפניהם. הן עמדו בצד והביטו והבחינו בכל צעד ותנועה. ורשמו את זה במגילותיהם הלבנות. כל עווית של הגוף תועדה על ידי המפלצות בלבן. נשמע הפעמון הלבן וכולנו חזרנו אל המערה. תמיד הפעמון. הפעמון! הפעמון! למה הוא צורם כל כך? דאנג! דינג! דנג! דונג! טאנג! טינג! לכל אחד היה את התא שלו במערה. ארבעה קירות לבנים וריקים. המפלצות רצו למחוק לנו את המחשבות והנשמה אז כל התא היה ריק. ואני ידעתי שהן עוקבות אחרינו. בפינה העליונה של החדר הייתה מפלצת קטנה שלא זזה. היא גם הייתה לבנה והייתה לה עין אחת שחורה וגדולה. היא נראתה כמו זחל. זחל מזדחל וקפוא במקום, בעל הבעה יחידה ונצחית ואני בהשתקפות אישונו האחד. הזחל ירד מהתקרה. היו לילות שלא יכלתי לישון בגלל שהסתכלתי על הזחל הלבן מהתקרה. היו כמה ימים שהתפרצתי על הזחל ועל התא שלי. לא יכלתי להתמודד יותר שאני חי בתוך ריקנות לבנה. המפלצות הלבנות שהלכו על שתיים היו מגיעות מיד ונותנות לי עוד רעל מהמחט. הרעל הרדים אותי ושלח אותי לאפלה לבנה. לפעמים הן היו מכות אותי במטה הכשפים שלהם שהכאיב לי מאוד. אחרי מכה במטה לא יכולתי לזוז. עדיין הייתי במציאות ובחיים אבל לא יכלתי לזוז. נשכבתי משותק. ואז הן היו מחדירות את הרעל.                                                     בנוסף להליכות המפלצות הכריחו אותנו לקראו בספר 3 פעמים ביום. היה זה הספר השחור. הדבר היחיד בצבע שונה במציאות הלבנה הזאת. בטח כדי להבליט את זה יותר מכל. הספר הזה כנראה היה ממש חשוב. בספר היו סיפורים גדולים על מלחמות, ואהבות ואיך העולם נוצר. איך העולם נוצר. איך העולם נוצר. אבל ידעתי שזה לא נכון. מה שהיה כתוב בספר לא היה אמיתי. אני זכרתי איך העולם נוצר. אני הייתי שם. הוא נוצר... הוא נוצר... הוא נוצר... אני לא מאמין! שכחתי! זאת התוצאה של הספר. הוא גרם לנו לשכוח את כל מה שלמדנו. עליי הוא כנראה השפיע אבל העובדה שאני זוכר שזה לא נכון אומרת שהוא לא השפיע לגמרי. על כמה חברים במערה הוא כן השפיע לגמרי. הם שכחו את כל מה שידעו לפני ורק מה שהיה כתוב בספר היה אמיתי בשבילם. לא נתתי למפלצות לגנוב לי את המחשבות. כשרק נתנו לנו את הספר לא הסכמתי לקראו אבל הזחל שהגיח מהתקרה אמר למפלצות והן ישר הגיעו והכאיבו לי במטה הכשפים. לאחר כמה פעמים התחלתי לקראו. לאחר זמן מה רק עשיתי את עצמי קורא והמפלצות לא חשדו. הזמן הלך לאיבוד במערה. לא הצלחתי לעקוב כמה זמן אני שם. לא ידעתי מתי עבר יום, מתי עברה שעה. אבל יודע שזאת הייתה המציאות שלי להרבה מאוד זמן. מתתי הרבה מאוד זמן. המוות שלי היה סבל. אני לא מקווה לאף אחד מוות שכזה. אבל עכשיו יצאתי מבית הקברות הזה וחזרתי לחיים. זה קרה ביום אחד. חשבתי על היציאה מהמערה במשך ימים ולילות. לא דיברתי, לא הגבתי, לא עשיתי דברים חשודים. פשוט חשבתי. פשוט חשבתי. פשוט חשבתי. אני לא זוכר אם פעם חשבתי כל כך הרבה. בעזרת החשיבה המרובה הרגשתי לאט לאט שאני לא מת. במערה אמנם האישיות מתה אך לא המחשבה. כשאתה חושב אין לך זמן להתעסק בלמות. חשבתי והיבטתי. חשבתי והיבטתי. חשבתי והיבטתי. היבטתי על כל דרך במערה, על כל שער, על כל יציאה. למדתי את המערה אל תוך העיניים שלי. בבוקר החזרה לחיים לבשתי את מדי הכליאה של המפלצות בידיעה כי זאת הפעם האחרונה. לא היה לי ספק שאצא באותו יום. היו בקרים בהם היה לי ספק ולכן לא יצאתי, אך ידעתי שאם ארצה לצאת אסור לי להטיל ספק. בטוח שמעשה. אני אקום לתחיה היום. בחרתי את שעת היציאה בערב. ידעתי שבבוקר אהיה תשוש וחלש ולכן לא אצליח לבצע. בצהריים למפלצות יש כוח עזר מוגבר משום מה. בערב גם צבא המפלצות במיעוטו וגם הן עייפות אחרי יום ארוך. חוץ מזה, חשבתי שאם אוכל כרגיל ביום אהיה בעל כוחות לרוץ ולרוץ ולרוץ ולרוץ ולרוץ! היום בחוץ החשיך. ידעתי זאת מחלון ההצצה הקטן מחדרי. פתחתי את שער התא שכלא אותי ובשקט בשקט יצאתי. ובאיטיות יתרה סגרתי. ברגע שהשער חפף את הקיר. שמעתי ריצת עקבים כבדים. המפלצות ידעו שיצאתי. התחלתי לרוץ ולרוץ ולרוץ. זכרתי את כל השבילים והשערים עד השער הראשי. הדרך הרגישה כמו נצח. המערה שלא נגמרת וברקע, רעש הצעדים הכבדים. כל הזמן הסתכלתי לאחור לראות האם המפלצות בעקבותיי. רצתי. רצתי. רצתי. פתאום מלפניי הופיעה מפלצת עם מטה כשפים. היא רצה אליי. לא עצרתי. עצירה זו הטלת ספק. אסור להטיל ספק אחרת לא אא. רצתי במהירות אל עבר המפלצת. היא גם כן לא הפסיקה. היא הניפה את מטה הכשפים לעברי. עכשיו לא חשבתי. פשוט רצתי. כשאני והפלצת היינו במרחק הרגשת הנשימות  קפצתי עליה. לא חשבתי. נשכתי. נשכתי חזק את האף של המפלצת. הנוזל הפנימי שלה שהן וודאי היו קוראות לו דם יצא. הרגשתי את טעמו. מר ומגעיל. כזה רק של מפלצת. נשכתי ונשכתי ונשכתי. הצעדים הכבדים הגבירו את קצבם ודמויות מעורפלות הופיעו מאחורי. נחיל המפלצות. לקחת את מטה הכשפים העבה של המפלצת והמדכתי לרוץ אל עבר החיים. המשכתי לרוץ. לא הטלתי ספק. זכרתי את כל הדרכים. הרשתי שאני רץ שנים. הייתי רטוב וחלקלק. לאחר פניה ראיתי את שער היציאה. לא עצרתי. רצתי. רצתי. רצתי. השער היה יציב ולא נפתח. המכה חזקה עוד יותר. אל מול השער הרגשתי חלש. נשכבתי על הרצפה וכאב בכל גופי מההתנגשות. צעדי המפלצות היו חזקים. הכל מסביבי היה חזק ממני. הגעתי עד לכאן. לא יכלתי להטיל ספק עכשיו. הבנתי שכדי לצאת ממעורת המפלצות אל עבר החיים עליי להתנהג כמו מפלצת ואם רק לרגע. כמו המפלצת שאת טעם דמה עדיין מששתי בפי, הנפתי אץ המטה והכיתי בשער. הוא התנפץ. עוד מכה ועוד התנפצות. עוד מכה ועוד התנפצות. עוד מכה ועוד התנפצות. עוד מכה ועוד התנפצות עד שהחור ניהיה בשער. מספיק גדול כדי שאוכל לעבור. עברתי ויצאתי על הערב הקר של החיים. עמדתי. ראשי אל תקרת הכוכבים של העולם. אני בחיים! פסעתי עוד כמה צעדים אל תוך בועת החיים וסיפקתי מבט אחרון עבר מעורת המפלצות. מעל השער המנופץ נישא שם המעורה. הפעם הראשונה שהכרתי את שם המעורה. את שם המעורה של אשכח לעד. לא חשבתי שיש לה שם. אבל הרי זה רק הגיוני. גם ליצורים המתועבים ביותר כהמפלצות יש שמות. שמותיהם ניתלים על עורם הלבן. לאחר היכרותי עם שם המערה הסתובבתי לעבר החיים והמשכתי לרוץ. פסעתי על הדשא ופניי אל עבר אור חלומי. פסיעת הדשא כחלום. לא להסתכל לאחור. אסור להסתכל לאחור. ואסור לחזור אל המוות בשם "נפש בריאה".

 

בלי לבנים! כל מה שלבן צריך להיות מושמד, להיות מושמד, להיות מושמד! כל בית המפלצות היה לבן. המפלצות, כמובן, כל המערה שלהם, הרעל החמוץ בכפית, תאי הכליאה, הכל! זה מה שאעשה אשמיד כל מה שלבן! הצבע הלבן ימחק מהעולם ואני אדאג לזה. כל צבע לבן ובכל גווניו- לבן של חלב, לבן של ענן, לבן של עין, של שן.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים