עגיל לבדו/ אורית כרמל רפאלי

וּכְשֶׁכָּבְדוּ הַיָּמִים וּמָשְׁכוּ מַטָּה

וְנִבְלְלוּ בָּם הַלֵּילוֹת וְהִתְאָרְכוּ

כִּתְנוּכֵי אָזְנֶיהָ שֶׁל סָבְתָא

שֶׁהַנֶּקֶב בָּהֶן הָלַךְ וְהִתְרַחֵב

נִמְתָּח בַּבָּשָׂר הָרַךְ

נִכְנַע לַעֲגִילֵי הַפֶּרַח הַגְּדוֹלִים

עֲשׂוּיֵי זָהָב

טָהוֹר כְּאַהֲבָתוֹ שֶׁל סַבָּא

נִגָּרִים כִּדְבַשׁ

בַּמִּשְׁקוֹלוֹת הַזְּמַן

הֻכְרַע דָּבָר -

וְהִתְפַּצְּלוּ הָעֲגִילִים וְהָיוּ לְתִלְיוֹנִים

אַבְנֵי הַטּוּרְקִיז זָהֲרוּ

עַל צַוְּארֵי בְּנוֹתֶיהָ

בִּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרָאוֹת זֶהוּת כּוֹמְסוֹת:

דְּעוּ מֵאֵין בָּאָתָן

אַךְ הַבְטָחָה לֹא מֻמְּשָׁה

הֲלָכָה וְנִטַּשְׁטְשָׁה

גַּם עָגִיל לְבַדּוֹ מְאַבֵּד מִכּוֹחוֹ.