על סיפורי היום יום בקיבוץ עם אמנון ורנר/ נתנאל סמריק

אמנון ורנר: "הקיבוץ הוא אוסף של סיפורים קטנים ויום יומיים שבבסיסם יש עבודת כפיים קשה וחוויות שמצטברות"

בסדרת ראיונות עם נתנאל סמריק, המו"ל, מייסד בית ההוצאה לאור קונטנטו נאו משתף אמנון ורנר סופר, יוצר וחבר קיבוץ "כרמיה" על מהות החיים בקיבוץ וכיצד ערכיו נוגעים לסוגיות בנות זמננו.

שלום לאמנון ורנר חבר קיבוץ פעיל, סוציולוג וסופר המרכז את עשייתו סביב עולם התוכן הקיבוצי. מה הביא אותך לעסוק דווקא בעולם זה?

לקיבוץ "כרמיה" הגעתי מלב ליבה של העיר הלבנה. השנה הייתה 1954 ו"כרמיה" של היום המתהדרת ברפת מהטובות בעולם הייתה שונה לחלוטין. נסעתי בדרך עפר עלובה ופגשתי מקום שונה מכל מה שחלמתי עליו. חשתי קצת אכזבה אך משהו נצבט בליבי אך מההתחלה הבנתי שפה נחיה, נבנה ונקים משפחה. לתוך החזון העתידי הזה הגיעה גם ההכרה שזה הולך להיות קשה יותר ממה שיכולתי להעריך. אלו שיכלו לשאת בנטל העבודה הקשה נשארו, אחרים נטשו אך גם מסיבות אחרות.

כיצד נראו חיי החברה בקיבוץ בשנות ה-50?

חיי החברה התרכזו סביב עבודות המשק בקיבוץ, משש ועד ארבע אחה"צ, ואז 3-4 שעות קודש לילדים ובערב, כל השבוע פעילויות תרבותיות וחברתיות. שבת –קודש לשיחת הקיבוץ, שם מחליטים על הכל, ראשון וועדות, כל חבר פועל בכמה מהן, שני – חוגי דעת ואמנות, שלישי – סרט, בד"כ על הדשא, רביעי – ספורט, חמישי – וועדת משק שישי - קבלת שבת ואחר כך ערב תרבות.

זיכרון מיוחד מאותם ימים?

הגעתי לסרט שלוב זרוע עם רעייתי לעתיד... זאת הייתה "הכרזה" שווה לטקס אירוסין. אנו בני השומר הצעיר ועניין הזוגיות נלקח ברצינות רבה, יחד עם זאת רגע חשיפת הזוגיות חיבר בן צפונות הלב הפרטי למשפחה הקיבוצית המורחבת.

כיצד האווירה הביטחונית המתוחה השפיעה על ההווי הקיבוצי?

בעקבות פעולות התגמול הרבות יש שחששו שלא ישובו חזרה מן המערכה וזוגות חדשים החלו להופיע, רבים מהם נישאו תוך כדי שירותם הצבאי, כאשר החתונה כלל לא הייתה חשובה כי אם תחילת החיים בחדר משפחה אשר היה ממוקם בצריף.

מה מביא אדם צעיר, בן העיר תל אביב, אשר מגיע ממשפחה עמידה בעלת עסקים לעזוב הכל ולעבור לקיבוץ מרוחק בשנות ה-50?

תנועת הנוער נבנתה סביב "מרד הבן", וסביב הצעיר המחפש לדעת "מי אני" גם אם באופן טבעי יכולתי לבחור ולהמשיך את העסק המשפחתי. חיפשתי כמו חברי לגרעין אחר נתינת משמעות לחיים. גם היום אני רואה צעירים אשר עושים כפי שהם מבינים ומקשיבים לנטיות ליבם.

עד כמה אמיתיים סיפורי הקיבוץ הרבים שפרסמת?

הסיפורים דמיוניים לחלוטין על אף הרושם האותנטי, הם אינם סיפורי אמת, אך כל פרטיהם נאמנים להווי הקיבוצי. הנה לדוגמה סיפור הממחיש, באופן מוגזם, את אחת הסוגיות הבוערות ביותר בחיי הקיבוץ בן זממנו- הקונפליקט בין הצורך ברכוש פרטי, לבין הרצון לחיים שיתופיים, חיים בקומונה.

אחד מסיפורי מספר על קיבוצים בני זמננו אשר עוברים שינויים רבים בזכות משפחות חדשות שמגיעות ורוצות להיות מעורבות. אחת מההצעות שעלו הייתה להפריט את הרפת כך שלכל משפחה יהיו שתי פרות.

-"אנחנו רוצים את הרכוש על ידנו"!

-"למי יתנו את הפרות הטובות"?

לאחר דיונים אחרונים נופלת- החלטה להפריט את הרפת!

הזמן עובר, ואין מי שיחלוב וגם קיים קושי מהותי בשינוע התנובה.

-"הגיע הזמן לאחד בחזרה את הפרות ברפת".

מהות הסיפור היא ההבדל בין מה שרוצים- להיות בעלי רכוש למה שצריכים- חופש ובחירה, כאשר הפתרונות הקלים לא בהכרח מתגלים כמוצלחים. סיפור הרפת נועד להדגים את רעיון היחסים בין הקהילה לנכס ובין הנכסים לכל אדם. אין לאדם דבר או יש לו את כל הקיבוץ.

אבל אולי היום כשאנו חיים בעידן השפע ההפרטה דווקא מטיבה עם איכות החיים של האנשים ומוסיפה לאושר שלהם?

לא בהכרח, אם נניח לדוגמה שהשכלתם של צאצאים תלויה ברמת הכנסתם של הוריהם הרי שאם היד משגת הילדים יזכו להשכלה גבוהה ולהיפך. בקיבוץ השיתופי גם אם יש לך 10 ילדים, כולם יוכלו לזכות בחינוך גבוה. בקיבוץ שלנו כשמצבנו קצת הוטב הוחלט ערב ההפרטה לספק לכל חבר קיבוץ לימודים גבוהים שכן זה נקבע כצורך ממשי כבר בשנות ה-50 כל בן קיבוץ למד עד כיתה י"ב. לקולקטיב יש כח והוא קובע את סדרי העדיפויות.

ניכר כי הקיבוץ נותן תשובות אחרות בנוגע לעושר אישי והשאלה היא האם הפתרון הקיבוצי עונה לצרכים הנפשיים והרגשיים של האדם?

אנסה לענות על השאלה עם דוגמה נוספת. מתוך ספרי "זמן קיבוץ". מיהו צייר? בתל אביב, אדם שמצייר הוא צייר רק אם הוא מוכר ציורים אך אם הוא מצייר "למגירה" הוא אינו צייר. לעומת זאת בקיבוץ השיתופי, האדם המבקש יומיים בשבוע על מנת לצייר מגיש בקשה ולאחר בחינת בקשתו יוחלט לאשר לו או לא. האם זה טוב? אינני יודע, מה שמעניין הוא לראות כיצד חותרים למציאת פתרונות, כך שלמעשה קיבוץ הוא אחד מהארגונים היחידים שמחפש פתרונות אחרים שמנתקים את הקשר לשווי השוק שלו...

בימים אלו אנו מתמודדים עם מגפת הקורונה, והשיח החברתי נע סביב הצורך בערבות הדדית ולכידות החברתית, איזה סיפור יכול להיות רלוונטי לישראל של 2020 ?

הנה סיפור מתוך "עובר ושב" על קיבוץ גלויות וציוניות, לדעתי זהו סיפור שעשוי להתאים לימנו אנו.

"שמי חדווה," אמרה הנערה השחומה לכל העובדים אותו יום בפרדס. לקטיף התפוזים התבוריים שהקדימו השנה התגייסו כל חברי הקיבוץ והנספחים למיניהם.

"איך חדווה? זה השם שלך מתימן?" שאל מישקה. מישקה הוא אצלנו על תקן של אחד מארבעת הבנים, זה שתמיד שואל שאלות מיותרות.

"אני לא מתימן אלא מחלב שבסוריה... ומה אכפת לך משמי הקודם? התחלתי פה חיים חדשים ומה שעבר – עבר," ענתה חדווה בתקיפות מפתיעה.

כולנו הרמנו גבות, רק השבוע התקבצה אצלנו חברת נוער חדשה. הפעם קבוצה של בני 15 שנאספו מכול קצות הארץ. לאחר שהפסיקו את לימודיהם הסדירים - נשלחו אלינו, לשלוש שנות חינוך על ידי 'עלית הנוער'. רובם הגיעו נבוכים וחוששים במקרה הטוב ושחוחי קומה במקרה הרע.

חדווה הייתה שונה.

"כל הכבוד, חדווה, לא רציתי לפגוע בך בעניין תימן. אין מה לעשות, בעיני כל שחום עור הוא תימני... גם ג'ורג'ו שהגיע מגאנה שבאפריקה, כדי להשתלם אצלנו בלול, כולם קוראים לו כאן "התימני". הייתי מת להיות שחום כמוך, אם היית יודעת כמה אני משקיע בשיזוף... רק רציתי להכיר אותך, אני מאוד שמח שהגעתם אלינו לקיבוץ."

"למה? למה אתם צריכים 20 מופרעים?"

"רק כך מגשימים את הציונות," טען מישקה בלהט, מבלי שהתשובה תיתפס עם שמץ של פרזיולוגיה.", בהמשך כאשר המשפחות נפגשות... כמובן הסיפור מסתבך

____________________________________________________________

אמנון ורנר, חבר קיבוץ כרמיה (עוטף עזה) פעיל קיבוץ ובתנועה ובשנים האחרונות עוסק בסוציולוגיה וכתיבת ספרות העוסקת בחיי הקיבוץ. מאות מסיפוריו פורסמו בעיתונות הקיבוצית, באונטולוגיות, באתרים במרשתת ובשני ספריו- "זמן קיבוץ" (בהוצאת "חלונות") ו"קיבוץ עובר ושב" (בהוצאת "סטימצקי") בנוסף אמנון כתב מספר ספרי ילדים ("ניר לא מפחד מקרחת"), ("הקרב על עץ התות"), ("ניר נגד סאלים"), ("ניר של פרחים וכוכבים") ו"שומר פעם" תמצית מחקר הנוגע לתנועות הנוער. אמנון הקים את אתר "סיפורי הקיבוץ", בו קובצו 1500 סיפורים מעשרות רבות של קיבוצים, ומתנדב במספר עמותות לחינוך, דמוקרטיה ושלום.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים