עם שפינוזה על האושר הפילוסופי בהולצר ספרים/ דין לביא

 

בתאריך 15.7.21 התקיים ב"הולצר ספרים' ערב בנושא 'האושר הפילוסופי במשנתו של שפינוזה'.

המרצה, ד"ר צדוק עלון, הציג את תפיסתו בעניין והשיב לשאלות הקהל.

עלון אמר כי ביסוד הגותו של שפינוזה, כפי שהדבר אצל מרביתם המוחלט של הפילוסופים, מצויה השאיפה למצוא את האושר הנכסף, או את גאולת הנפש, וציטט את דברי שפינוזה בעניין: "... לבסוף לחקור אם יש איזה טוב ממשי אשר השגתו תביא אך אושר עליון ומתמיד".

עלון המשיך בציטוט נוסף "האושר אינו השכר על המעשה הטוב, אלא המעשה הטוב עצמו" והקביל אמירה זו לאמירת חז"ל ש"שכר מצווה – מצווה".

עלון אמר ששפינוזה מבקש ליתן מענה לשאלה הפילוסופית היסודית מכול: מה עלינו להסיק מן העובדה שאנו נמצאים (ולא לא-נמצאים) למען עשות לאושרנו?

כאן עלון ערך השוואה בין האושר הפילוסופי (המגולם במונח (beatitude לאושר הפסיכולוגי (happiness): האושר הפסיכולוגי תלוי בגורם שמביא את האושר ועל כן עם התפוגגות הגורם מתפוגג האושר; בעוד האושר הפילוסופי תלוי בגורם נצחי שאינו מתפוגג ועל כן הוא בעצמו נצחי. ברור מאליו כי שפינוזה מדבר על האושר הפילוסופי.

עלון אמר כי לדעתו יש אלמנטים מיסטיים במשנתו של שפינוזה וכאן הוא נשאל על ידי הקהל כיצד ניתן להגדיר מיסטיקה. עלון השיב כי המיסטיקה מתגלה הן בדברי שפינוזה על סוג מיוחד של  הכרה, הכרה מהסוג השלישי, שהיא אינה דיסקורסיבית אלא סינופטית ובלתי אמצעית, והן בדברי שפינוזה על אודות התאחדותו של האדם המושלם עם האלוהים, וציטט: "סוג זה של הכרה אינו נובע ממשהו אחר, אלא הוא מתהווה מתוך התגלות בלתי אמצעית של המושא עצמו לשכל. ואם המושא הזה הוא נהדר וטוב, כי אז בהכרח הנפש מתאחדת עמו".

עם זאת, ציין עלון, כי לשפינוזה יש אמירות על הקו הדק שבין הפילוסופיה והפסיכולוגיה והן מלוות את משנתו, כמו "יותר יאהב אדם את מעלותיו מאשר ישנא מגרעותיו", או המשפט מהלך הקסם "אין לך דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב בו כמו המוות, וחוכמתו אינה התבוננות במוות אלא התבוננות בחיים". הוא אמר שהרעיון של שפינוזה, שמטרתם היחידה של החיים היא להיות מי שאנחנו ולהיעשות מי שאנו מסוגלים להיעשות, שולט בהרבה תנועות בנות ימינו.

עלון ציין כי רבות נכתב ונאמר בשבחו של שפינוזה שכונה "הפילוסוף של הפילוסופים", וציטט את היינריך היינה: "כל הפילוסופים משקיפים על העולם מבעד לעדשות שליטש ברוך שפינוזה".

עלון ביקש להביא 2 נושאים – האחד בתחום הפוליטי-עולמי והשני בתחום הכלכלי, שמראים לנו עד כמה שפינוזה רלוונטי.

בתחום הפוליטי-עולמי: "... ראש סודותיו של משטר מונרכי, הוא לגנוב את דעת הבריות... כדי שיילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם, וכדי שיחשבו ככבוד נעלה, ולא כחרפה, להקריב את דמם ונפשם לשם התרברבותו של איש אחד...".

עלון אמר כי רואים עד כמה תיאורו של שפינוזה מדוייק כאשר מביטים על המדינות שבהן שולט דיקטטור. הוא הוסיף כי הדבר עולה בקנה אחד עם דעתו של שפינוזה שאין זה כך שבשל שמישהו הוא ישר אנו אוהבים אותו, אלא להפך – בשל שאנו אוהבים אותו הוא ישר. כך הדבר גם לגבי המנהיג – אין זה שרוצים את המנהיג בשל יושרו; בשל שרוצים אותו – הרי כל מעשיו ישרים, ודיקטטורות בעולם מאופיינות כך.

הוא הוסיף ש"היפוך דומה" קיים גם בתפיסת שפינוזה את האושר הפילוסופי; אין זה כך שבשל שאתה עושה מעשים טובים אתה מאושר; להפך; בשל שאתה מאושר – אתה עושה מעשים טובים.

בתחום הכלכלי: כאן עלון ציין כי שפינוזה הקדים את אדם סמית (מי שנחשב כאבי הכלכלה המודרנית); סמית טען כי "כל פרט... באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה". עיקרון זה הוא עיקרון יסוד בקפיטליזם המערבי, אשר מניח כי האדם נוהג בצורה רציונאלית למען מיקסום רווחיו ותועלתו ('אגואיזם נאור'), וכי זו הדרך בה תועלת הכלל יוצאת נשכרת.

והנה שפינוזה אמר לפני אדם סמית: "יותר שכול אדם מבקש את תועלת עצמו, יותר בני האדם מביאים תועלת זה לזה", אלא שאצל שפינוזה יש להבין משפט זה בהקשר הרחב יותר של משנתו.

עלון ציין כי משנתו של שפינוזה בוחנת מתוך מטרה להגיע לחקר האמת
את כל רובדי מערכות היחסים בין האדם למדינתו (לקהילה, לחברה); בין האדם לזולתו; בין האדם לעצמו; ובין האדם לבוראו, והכול כאמור מתוך מטרה אחת – להגיע לגאולת נפש.

עלון ציין כי גם שפינוזה סבור שהפילוסופיה נועדה לשנות ולא רק לתאר; על הפילוסופיה להוביל – על ידי הגות – את בני האדם לחיות בשלום ובהרמוניה; לעזור לאנשים – על ידי איום – שלא להיגרר אחר ריגשותיהם; ולהראות כי ניתן להגיע לחירות ולאושר פילוסופי. עלון ציין כי שפינוזה הינו מפוכח (מה שמאפיין את הפילוסופיה בכלל) ועל כן סבור שפינוזה כי אצל אנשים רבים הרגש שולט על השכל ובהיותם "רודפים כבוד, ממון ותענוגות בשרים" הם עלולים לפעול באופן לא רצוי, ועל כן יש לעיתים לנקוט בשיטה של איומים על מנת למנוע פגיעה בזולת.

מכאן נפנה עלון ופירט יסודות מהותיים במשנת שפינוזה:

  1. ביטול הדיכוטומיה אלוהים/טבע; שפינוזה שולל את מושג הבריאה. אלוהים וטבע חד הם. בכך שולל שפינוזה ישות רוחנית אשר מתעלה על הטבע. העולם הוא סיבת עצמו והוא האלוהים – שכלתני וטבעי, והוא "סיבת עצמו".
    שפינוזה "מעלה" את הטבע לדרגת אלוהות ו"מוריד" את האלוהות לדרגה של הטבע, לכן אין תמה שהוא אומר ש"אלוהים הוא דבר חושב" ומייד מוסיף ש"אלוהים הוא דבר מתפשט".

מכאן אנו מבינים מדוע שפינוזה נחשב כופר ומדוע הוא בגדר "שערוריה" לדתות ההיסטוריות; הן מקדשות את מושג הבריאה ואת הדיכוטומיה בין אלוהים הקדוש, הטהור, בעל כוחות על-טבעיים ובין הטבע הגשמי החסר שלמות אלוהית.

  1. דטרמיניזם; שפינוזה סבור שהכול הכרחי ואין דבר מקרי. המציאות היא הכרחית. עלון הסביר כי שפינוזה מסיק זאת מעובדה אחת אווידנטית וברורה – קיים משהו ואין זה כך שאין כלום. לדידו של שפינוזה חייבים להסיק מכך שהמציאות היא הכרחית כי אחרת לא היה קיים כלום מכל וכול. עלון הסביר כי כשם שאין אור ללא חושך ובריאות ללא מחלה כך גם לא תיתכן מקריות ללא הכרחיות, ועל כן מהעובדה שקיים משהו לא נוכל להסיק כי מציאותו מקרית בלא לכלול בכך הכרחיות. בנקודה זו משתתפים אחדים הקשו וטענו שמאותה סיבה שחייבים לקבל את ההכרחיות כי אין מקריות ללא הכרחיות, הרי שחייבים לקבל גם את המקריות בצד ההכרחיות ועל כן נובע שלא הכול הכרחי.
    עלון הסביר כי אי אפשר להסיק את מציאות המקריות שכן ברגע שישנה הכרחיות הכול נמדד על הסקלה שלה. באותו אופן החושך הוא שלב בסקלת האור (הוא אינו היעדר מוחלט של חושך; כלומר אין חושך במובן מוחלט). הדבר דומה גם לדיכוטומיה "יישות / אינות"; ברגע שיש משהו אין צורך לדבר על האין כי מובן שיש רק סקלת היש. בהקשר הזה ציין עלון כי לדעת שפינוזה הטעות יסודה בראייה חלקית – הכול למעשה הוא על סקלת האמת כאשר הטעות נעוצה בראייה החלקית.
  2. זמן ונצח; הזמן אינו ממשי, ואנו חיים בנצח. אם הזמן היה ממשי היה אפשר או לחלקו לאינסוף פעמים או לחלקו למספר סופי של פעמים, אך שתי האפשרויות הללו מייצרות פרדוקסים (דוגמת אלו של זנון) והן אינן מתקבלות על הדעת. על כן הזמן איננו ממשי, אלא הוא כלי עזר של הדמיון. להתבונן על מציאותם של הדברים אך ורק מנקודת היותם בזמן היא התבוננות חלקית ומקוטעת. מי שנמצא – אין ליטול זאת ממנו, הגם שאינו נמצא "בכל הזמנים". יש הבדל מהותי בין מי שחי והלך לעולמו ובין מי שלא נולד כלל עיקר. על כן מי שיש לו מציאות "שאיננה בכל הזמנים" מציאותו נצחית, שכן הוא נמצא ולא לא-נמצא; הוא רשום ב"ספר הטבע". רק מי שאינו נמצא מכל וכל רק עליו ניתן לומר שהוא לא נצחי. למעשה אנו נצחיים על אף שאין אנו חיים בכל הזמנים – "הנפש היא נצחית, במידה שהיא משגת את הדברים בבחינת נצח".

עלון הסביר כי לדעת שפינוזה הדברים נובעים מאלוהים לא בזמן אלא בנצח; מהגדרת המשולש כמצולע בעל שלוש צלעות נובע כי סכום זוויותיו הוא 180 מעלות; נביעה זו איננה בזמן אלא היא גלומה בהגדרה וכך הדברים גלומים באלוהים ונובעים ממנו. בהקשר הזה הביא עלון ציטוט של הפילוסוף ויטגנשטיין: "אם נבין את הנצח לא כמשך זמן אינסופי אלא כאי-זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח".

  1. אין דיכוטומיה בין גוף ונפש; הנפש היא תודעת הגוף והגוף הוא ביטוי של הנפש –"נפש האדם היא הידיעה עצמה של גוף האדם".

מדובר בשני אספקטים של אותה יישות – פעם בבואה לידי ביטוי בתואר המחשבה ופעם בתואר ההתפשטות (כשם שיעקב וישראל הם שני אספקטים של אותו בן אנוש).

  1. אין בטבע טוב או רע; המציאות היא מעבר לטוב ולרע, הטוב והרע לא קיימים במציאות; הם בעיני המתבונן (כמו הזמן). זו גישה דטרמיניסטית, לפיה הכול הכרחי, והיא אינה מאפשרת קביעה מהו טוב ומהו רע (כשם שאי אפשר לומר על חוק טבע שהוא טוב או רע). ההתרחשויות בטבע הן נובעות לוגית מחוקי הטבע האלוהי ואי אפשר לומר עליהן שהן טובות או רעות (כשם שאי אפשר לומר שהעובדה שבמשולש יש 180 מעלות היא טובה או רעה).

בנקודה זו משתתפים אחדים הקשו ואמרו שאם אין טוב ורע קשה לראות כטובה את המלצתו של שפינוזה עצמו לפעול למען האושר הפילוסופי; ברור, כך אמרו, שהוא חייב לסבור שיש טוב. עלון הצדיק את השאלה אך אמר כי השימוש של שפינוזה במונח "טוב" הוא שימוש מיתודי וכי כוונתו לשלול טוב ורע כמונחים אבסולוטיים. למעשה ניתן להשתמש גם כאן בדוגמה של ויטגנשטיין וניתן לומר כי המונחים 'טוב' ו'רע' משמשים כסולם אשר ברגע בו נסיים לטפס עליו אנו יכולים להשליכו.  

  1. חופשי הוא מי שפועל על פי חוקי הכרח טבעו; הגדרת החופש של שפינוזה היא מאוד אניגמטית כי בעצם חופשי הוא לא זה שיכול לבחור כאוות נפשו בדרך זו או אחרת, אלא דווקא זה שמוכרח לבחור בדרך אחת, כי זה ממהותו. למעשה חופשי הוא מי שהוא "עבד" לעצמו, הוא זה שפועל על מנת לממש את חוקי הכרח טבעו. עלון ציין כי הגדרת שפינוזה דומה להגדרת רבי יהודה הלוי ש"עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁ".
  2. ידיעת האדם וידיעת האלוהים אחת היא; שפינוזה שולל את אמירתו של סוקרטס "אני יודע שאיני יודע" לדידו של שפינוזה – אם אני יודע משהו כי אז באופן עקרוני אני יכול לדעת הכול, בדיוק כפי שאלוהים יודע הכול. מכך שאני בכלל יודע משהו אחד – אני יודע שאני יכול לדעת הכול. ידיעת הימצאותי מלמדת אותי שמכך שאני יודע שאני נמצא אני יכול לדעת הכול. אם לא הייתי יכול לדעת הכול – לא הייתי יכול לדעת כלום. האדם אפוא יכול עקרונית לדעת הכול.
  3. "עצם, תואר ואופן" – האדם והאלוהים הם אותו "יש" מבחינת היישות; כשם שלאל ולאדם אותה ידיעה כך להם אותה יישות. כלומר, מציאות האדם כמציאות האל היא הכרחית. עלון הרחיב כאן על השלשה השפינוזיאית: האלוהים, הוא הטבע הוא העצם, הוא יחיד והוא נצחי ואינסופי, והוא בא ליד ביטוי באינסוף תארים שאנו מכירים שניים מהם – תואר המחשבה ותואר ההתפשטות, וכמו כן אלוהים מביא את עצמו לידי ביטוי באין סוף אופנים, כאשר כל דבר בעולם (אנשים, חפצים וכדומה) הוא אופן של העצם, ועל כן האופנים הם בגדר "יש" כפי שאלוהים הוא בגדר "יש".

מכאן עלון נפנה להסביר את תפיסת האושר הפילוסופי של שפינוזה.

תחילה ציין כי ישנן אסכולות שלמות אשר לדעתן לא ניתן להיות מאושר, שהרי המוות אורב לנו בכל רגע ובכל פינה. הוא ציטט את שופנהאואר: "לרצות בחיי נצח זה לרצות בהנצחה של שגיאה גדולה" ואמר שלשופנהאואר תפיסת "פסימיות קוסמית"; לדידו העולם הוא נטול אלוהים ונטול משמעות; נשלט על ידי גורמים עיוורים; מה שמאפיין את קיומנו הוא בדידות, שעמום, מחסור, סבל קיומי וחוסר אפשרות עקרונית להגיע לאושר – "האדם לעולם אינו מאושר, והוא מעביר את חייו בשאיפה לדבר מה שלדעתו יגרום לו לאושר".

שפינוזה כאמור שולל תפיסה פסימית כזו מכול וכול.

האושר הפילוסופי נתפס אצלו בשני רבדים: ברובד הראשון האושר טמון בידיעה שלנו שאני קיימים ולא לא-קיימים.

כאן חזר עלון ואמר ששפינוזה מבקש ליתן מענה לשאלה הפילוסופית הראשונית: מדוע מצב העניינים הוא כזה שיש בכלל איזה משהו ואין זה כך שאין כלום?

ניסוח שאלה זו אינו פשוט כלל; האנושות התפתחה מבחינה תרבותית ורוחנית בעיקר בשל יכולתה לשאול שאלות. אם בתחילה המין האנושי שאל את עצמו "מה קיים", ואחר כך "כיצד אנו יודעים מה קיים", ואחר כך "כיצד אנו יודעים שמה שאנו יודעים אמיתי הוא, שהרי ייתכן שאנו מכירים את הכרתנו ולא את העולם", ואחר כך "באיזה כלים אנו מתארים את הידיעה שלנו, ואם הכלי הוא השפה כי אז אולי השפה מגבילה אותנו וכך הופכות "גבולות שפתי לגבולות עולמי", כאמירתו של ויטגנשטיין", הנה הגיעה השאלה הפילוסופית אולי הגדולה מכול – "מדוע בכלל קיים משהו ואין זה כך שאין כלום".  למעשה העובדה שבכלל איזה דבר-מה קיים ואין זה כך שאין כלום מכול וכול היא עובדה מיסטית, שהרי מהי הסיבה לכך שבכלל קיימת ישות כלשהי? מבחינה לוגית צרופה, אולי לא היה צריך להיות קיים כלום.

והשאלה הבאה היא מתבקשת: מה באה ההתממשות שלנו כבני אנוש ללמדנו? האם יש משמעות לעובדה שאנו קיימים ולא קיימים, ואם כן, מהי?

וכאן שפינוזה טוען שאנו חייבים להבין שיש לכך יתרון שאנו קיימים ולא לא-קיימים; האושר קיים בידיעה שאנו קיימים ולא לא-קיימים. אנו דומים בכך לאלוהים או לטבע. עלינו לשמוח בהבנה שאנו נמצאים ולא לא-נמצאים ולאהוב את הטבע, או את אלוהים, שהביא אותנו לכלל מציאות, באהבת אלוהים שכלית. ההכרה ביש מושלם שאינו מתכלה, שהוא הטבע, ובכך שאנו אופני ביטוי שלו גורמת לנו אושר פילוסופי. האדם מכיר כי מציאותו איננה שרירותית אלא הכרחית מכוח היותו ביטוי של הטבע (אלוהים), ומכאן נולדת שמחה וקורת רוח, נולדת גאולת הנפש, שביטויה העליון ביחס אישי-לוגי-אמיתי שבין אדם ואלוהים.

שפינוזה משתמש במונח מיוחד "אהבת אלוהים השכלית" כדי להמחיש לנו את האושר הגלום בהכרה שיש לנו ייתרון בעצם מציאותנו על פני האפשרות שלא היינו נמצאים כלל-ועיקר. "מי שמבין את עצמו... באופן בהיר ומובחן אוהב את אלוהים, והוא מרבה יותר לאהוב אותו ככל שהוא מרבה יותר להבין את עצמו...". אהבת האלוהים השכלית היא אהבת עצם הקיום של עצמנו והיא אהבה שבה "אלוהים אוהב את עצמו ואותנו ואנו אוהבים את עצמנו ואותו". עלון ציין כי בייחס זה כמובן שרוייה אניגמטיות מיסטית.

מכאן עבר עלון לדבר ברובד השני של האושר פילוסופי.

אם ברובד הראשון גילינו שהאושר טמון בידיעה שאנו – כאלוהים עצמו – נמצאים ולא לא-נמצאים, הרי ברובד השני אנו מגלים שהאושר טמון בידיעה שאנו קיימים ככאלה ולא כאחרים.

ברור שכדי להגיע למצב של מימוש עצמי, עליי לדעת מה אני ומה מייחד אותי. כאן מחזיר אותנו שפינוזה להגדרת החופש שלו וטוען שמי שמגיב למעשי הזולת הוא אינו חופשי, כי הזולת בעצם מאלץ אותו לפעול.  על האדם לפעול לשם מימוש מה שגלום בו, ולא להגיב. חופשי הוא מי שפועל מתוך חוקי הכרח טבעו ומי שאינו מובל לפעולה על ידי זולתו; חופשי הוא מי שמממש באופן דטרמיניסטי את מה שגלום בו. כל אחד צריך להביא לידי ביטוי את עצמו כאופן של הטבע (כאופן של אלוהים) ולהיעשות מה שהוא.

כאן פירט עלון אודות המושג "חולשת הרצון", ואמר שיש פעולות שאדם עושה ביודעו בעת עשייתן כי יתחרט עליהן בעתיד אך הוא אינו יכול להימנע מעשותן. זו "חולשת הרצון" או  "הונאה העצמית". שפינוזה טוען כי כל אדם באינטואיציה יודע מתי הוא נפעל או מגיב; כל אדם יודע באינטואיציה מתי הוא עושה שקר בנפשו ופועל בניגוד למהותו. האדם צריך לנהוג ביושר כלפי עצמו; אסור לו להוליך שולל את עצמו. מכאן סבור שפינוזה כי יסוד מוסד באושר הוא התנהגות שאין עימה חרטה. מאושר הוא מי שיודע שלא יתחרט על מעשיו.

אך שפינוזה מפתיע וטוען כי "חרטה אינה מעלה טובה, או אינה נולדת מתוך תבונה. ומי שמתחרט על מעשיו הוא אומלל, או חסר אונים, פעמיים." כלומר, אם אדם נקלע למצב בו עשה שקר בנפשו – אל לו להתייסר ולהתחרט, כי אז הוא "ישגה פעמיים"; עליו לחנך את עצמו שלעתיד לבוא יימנע מלהיקלע למצב כזה.

כאן עלתה שאלה מן הקהל: אם אדם ניצב בפרשת דרכים ואינו יודע במה לבחור, והוא גם אינו יודע אם בעתיד יתחרט על בחירתו –כיצד ינהג?

עלון השיב כי למיטב הבנתו שפינוזה היה עונה כי מספר הפעמים הללו הוא מועט שכן  אדם יודע באינטואיציה כיצד עליו לנהוג, אך אם יקרה כזאת עליו להחליט באיזה דרך יבחר ובעת ובעונה אחת עליו להחליט כבר עתה שלא יתחרט על כך בעתיד.

עלון סיים באמירה שאושר פסיכולוגי עלול חלילה להשאיר אותנו במצב של "אדם לאדם זאב" בעוד האושר פילוסופי יוביל אותנו למצב של "אדם לאדם אלוהים". הוא חזר על האמירה שלדידו של שפינוזה אין זה כל שבשל עשותו מעשים טובים האדם הופך מאושר, אלא להפך: בשל היותו מאושר הוא עושה מעשים טובים. בהקשר הזה הוא סיים בציטוט: "הטוב שכל אדם, ההולך בעקבות המעלה הטובה, מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים."

הקהל הודה לעלון ונמשך שיח פורה בנושא האושר הפילוסופי.

חפש באתר
טואול - בניית אתרים