פרק מרומן:
לראותה בלבד/ אראלה תלמי


 

רק כשגגות הפח לא עמדו עוד בפרץ הרוחות ונתלשו ממקומם, מטחי גשם עזים שצפו אל תוך הצריפים והקרקע הפכה חלקלקה ומסוכנת, רק אז הבינו הנשים המבועתות כי אין ברירה אלא לנטוש.

״מהר, מהר! חייבים לצאת עכשיו!״ צעקה בלה, ״קחו רק מה שצריך ורוצו לחוֹמה.״

מלכה חטפה את תיק היד הקטן שלה שהכיל רק תעודות ותמונות ותיק עזרה ראשונה, שהקפידה לקחת איתה לכל מקום. היא האיצה בלאה שקפאה במקומה וּמיהרה לעבר הדלת שנחבטה שוב ושוב ברעש בצריף המתנודד. 

״מהר, מהר. סוזי, רוצי קדימה עם לאה.״

סוזי מיהרה לצאת. אהרון כבר לא היה איתה, הוא נמצא עם הגברים.

בבוקר החלו משבי רוח לטלטל את ענפי הצמחייה העשירה שעטפה את המחנה אבל במהלך היום התחזקו הרוחות במהירות, צלפו בצמרות העצים ובגגות הצריפים. עם רדת הלילה הייתה הרוח לסופה מחרישת אוזניים, ברקים קרעו את הרקיע הקודר בפרצי אור בוהקים, רעמים התגלגלו ללא הפוגה,  גושי עננים כבדים הורידו גשמי זעף, מבני המגורים השמיעו חריקות איומות וגגות הפח שנתלשו ממקומם התעופפו ונחבטו בקרקע.

עכשיו שררה חשיכה מוחלטת והגשם הוסיף לרדת בעוצמה, ענפים שבורים וחפצים בלתי מזוהים התעופפו לכל עבר, הרוח ליבתה את הסערה ללא הרף, ומכל עבר נשמעו צרחות, קריאות ובכי של נשים וילדים מהצריפים הסמוכים, כולם גיששו את דרכם אל החומה.

מלכה וחברותיה עזרו לילדים המבוהלים, ניסו להרגיע, לזרז. רק לא לעצור.

״מהר, מהר, עוד רגע נשקע בבוץ.״

״ הרוח האיומה הזאת...״

״תרדו על הברכיים. אין ברירה.״

״תיזהרו מענפים שבורים.״

״תשמרו על הראש.״

״אוי... אוי...״ דבורה החליקה, נתקלה בברטה שאחזה בכוח בידה של רחל, בתה בת השש, שלושתן מעדו היישר לתוך הבוץ הטובעני.

״חכו לי,״ צעקה ברטה, משכה את רחל, ניגבה את פניה בממחטה מטונפת ונאלצה לדחוף אותה קדימה.

מלכה התאמצה להתקדם מול הרוח העזה בברכיים ובידיים שקועות בבוץ. היא הדפה את השיער הרטוב שהצליף בעיניה והחליקה על חפץ מתכתי, בגדיה דבקו לגופה, ענפים שרטו את פניה. הנשים נאבקו, צעקו וקיללו ומסביב נשמעו גניחות, יבבות, קריאות לעזרה וקריאות עידוד. הכול נבלע בקולות הסערה ודמויות הנשים והילדים נבלעו באפלה. מעולם לא תיארה לעצמה שחושך יכול להיות סמיך כל כך. הוא עטף אותה כמו קיר אטום. רק ברקים הבזיקו להרף עין. כעיוורת גיששה את דרכה בכוחותיה האחרונים, והתקשתה להעריך את המרחק שנותר עד החומה. בחושך הזה הן יכלו להתנגש בה בעוצמה. אבל אולי בגלל הסערה הכבדה השומרים התרשלו. אולי הפעם השער לא ננעל.

 

                                                     

 

״מלכה?״ נשמע קול מהוסס לידה. את הצעקה שפרצה מפיה כשהסתובבה שמעו היטב האנשים הרבים שהתקהלו על הסיפון.

       ״רותי, רותי״, מלכה נפלה על צוואר חברתה בדמעות, בתדהמה אילמת וחיבוק ארוך. שתי הנשים התנתקו מחיבוקן ובחנו זו את זו.

״אני לא מאמינה... איך זה יכול להיות? אחרי כל כך הרבה שנים. מה את עושה כאן רותי?״, שאלה מלכה, ״ אני פשוט לא מאמינה.״

רותי, חברת ילדותה, הצעירה ממנה מעט, הייתה שכנתה בבית הדירות בדוֹלינה. שם עברו על שתיהן כל שנות ילדותן ונעוריהן, תחילה במשחקים ובלימודים בבית הספר ולימים בלילות ארוכים של שיחות נפש. ודווקא כאן, לאחר שנים ארוכות שלא התראו בשל נסיבות חייהן, מצאו זו את זו.

ה-14 באוקטובר 1940, היה היום השביעי להפלגתם האיטית. "אטלנטיק", ששימשה להובלת פחם לפני שמונים שנה, הייתה עתה לא יותר מאשר ספינה ממורטטת שעליה הצטופפו גברים, נשים, בני נוער וקשישים, חולים, אמהות עם ילדיהן ותינוקות – בצד פליטים שהגיעו ממחנות הריכוז בוכנוואלד ודכאו.

חודשים ארוכים חיכתה מלכה בווינה בשעה שעמיתיה למסע חיכו בפראג, בדנציג ובברלין. למרות הבטחות חוזרות ונשנות נדחתה יציאתם חודש אחר חודש. וכשכבר כמעט התייאשה והאמינה שלעולם לא תיחלץ מהמלכודת הנאצית ההולכת ופורשת זרועותיה על פני יבשת אירופה, היא, בדומה לכל מי שהצליחו לרכוש כרטיס להפלגה, קיבלה הוראה, להגיע במהירות אל רציפי הדנובה בווינה או בברטיסלבה ולעלות על ארבע ספינות הנהר של חברת הדנובה הגרמנית: "הליוֹס", "אוּרנוּס", "מֶלֶק" ו"שנברוּן". על ספינות טיולים קטנות אלה יצאו להפלגה במורד הדנובה ב־4 בספטמבר 1940, שלושת אלפים ושש מאות נוסעים בצפיפות קשה.

ב־12 בספטמבר נכנסה השיירה לנמל טוּלצ׳ה ברומניה, עיר מוקפת גבעות ירוקות, בתים ציוריים, צריחי מסגדים וכנסיות. בנמל סיימו ארבע הספינות הקטנות את תפקידן. מכאן, משפך הנהר אל הים השחור, היו הנוסעים אמורים להפליג לארץ ישראל בשלוש אוניות גדולות. מסלול השיט שהציגו בפני מלכה במשרד הנסיעות של ״הלשכה המרכזית להגירת יהודים״[1] נראה בעיניה נטול בעיות מיוחדות. מהים השחור ימשיכו דרך מצר בוספורוּס לימת מרמרה, משם דרך מצר הדרדנלים לים האגאי, והלאה לים התיכון עד נמל חיפה. 

 

ממקומה על סיפונה של "שנברון" הבחינה מלכה בשלוש ספינות עלובות שעגנו בנמל, שברי כלי מוזנחים ומלוכלכים. בעלי מלאכה טרחו על הסיפונים בקדחתנות, וניסו לשקם את הספינות.

למחרת בבוקר נראו  שלוש הספינות קרובות יותר, נושאות דגלים שלא הכירה ושמותיהן התנוססו בצבע טרי: "פסיפיק", "מילוּס", "אטלנטיק". יודעי דבר דיווחו כי שלוש אוניות המשא הקטנות והמוזנחות האלה, שנשאו את דגל פנמה, הן האוניות שעליהן יעבירו אלפי הפליטים שהגיעו על ספינות הנהר את המסע לארץ ישראל.

ב־14 בספטמבר ירדה מלכה מ"שנברון" בחברת כמה מכרים חדשים שהכירה בעת המסע על הדנובה, רובם וינאים כמוה. כשבידיה מזוודה קטנה, חיכתה עם כל הנוסעים שהמתינו לפיזורם בין שלוש האוניות.

 



[1] Zentralstelle für Juedische Auswanderung

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים