פייר פאולין פוטוסופיה תערוכה בבית ציוני אמריקה / מארי רוזנבלום
מפיקת התערוכה- מורן יעקובי.
איש גדול במבטא צרפתי עומד מול קהל שבא להודות לו, בבית ציוני אמריקה. הוא מדבר בשקט אבל, עם אש בנפשו על עבודותיו.
לאט אני מבינה שהאיש הזה הוא לא רק צלם מעולה, עבודותיו חובקות עולם והרעיונות שפורצות ממוחו הקודח רואים דברים אחרים, תפיסת חיים אחרת.
כוח שפורץ כמו מעיין מפאולין. כזה הוא פייר פאולין.
פאולין התחיל את דרכו כצלם-רחוב בשנת 1976 בצרפת, וחי את הצילום ואת הפילוסופיה כדרך חיים למעלה מ- 40 שנה.
בשנת 1986 עלה לארץ וייסד את ׳אקרופוליס החדשה׳, בית ספר לפילוסופיה, שפועל כעת בשמונה ערים בארץ.
פאולין הרצה והציג תערוכות יחיד בערים שונות ברחבי העולם, כגון פריז, ליסבון, מרסיי, בילבאו, מדריד, מומביי, תל אביב ועוד. הוא הוזמן לקנדה ולאקוודור בחסות משרד החוץ הישראלי, כדי לקדם דיאלוג תרבותי במדינות אלה, השתתף בתערוכת האמנות הבינלאומית המפורסמת "Salon d'Automne" בשנת 2019 בפריז ופרסם חמישה ספרים שעוסקים באמנות ובצילום מזווית ראיה פילוסופית.
כיום, פאולין עדיין מתמקד בצילום רחוב.
פאולין מספר :
״בשנים האחרונות פיתחתי את המושג ״פוטוסופיה״ שהינו שילוב של פילוסופיה וצילום. פילוסופיה עבורי היא מה שחושף את משמעות החיים והאמנות. עבורי, זו הדרך להתקרב למשמעות זו.
המצלמה היא האמצעי בה אני משתמש כדי לתפוס יופי סמוי מן העין שנוכח בחיים, בכל מקום סביבנו, והתצלומים מאפשרים לי לחשוף אותו ולהציע אותו לכולם כיופי נגלה.
ביצירות שבחרתי להציג, הדבר החשוב אינו נראה לעין, זהו רגש, סנטימנט, נוסטלגיה, הרמוניה.
אבל לא המצב הסובייקטיבי שלי כצלם, אלא רגע ייחודי שנבחר מפני שהיה ״הרגע המכריע״. במלים אחרות, הדבר החשוב בכל תמונה אינו הרגע המסוים והמקום המסוים, אלא המהות הייחודית שעוברת בתמונה, המנסה לבטא חיים, הרמוניה, יופי או כל סנטימנט נעלה אחר.
מאחורי כל צילום יש רעיון פילוסופי במטרה לחשוף את משמעות החיים, והטקסט הוא חלק בלתי נפרד ממנו. לא מדובר בטקסט שמסביר את הצילום או בצילום שמבטא את הטקסט. הם שניהם חלק מהיצירה ויוצרים את השלם, ללא כוונה להסביר האחד את השני.
השילוב בין הצילום לטקסט מאפשר להביא את השלם, את המתח, את החידתי, את הפרדוקס ואת סימן השאלה.
הצילומים מזמינים אתכם להיכנס אל חידת היצירה וחידת החיים.
בהקדמה לספר ׳פוטוסופיה׳ כתב אלכס ליבק, צלם ישראלי, המתעד את החברה הישראלית דרך צילום ישיר, שאינו מבוים.
״תמונותיו [של פייר] מספרות ומעלות בעיני המתבונן, עולמות מורכבים אשר דורשים הרבה יותר ממבט מרפרף. כמעט בכולן אני יכול לדמיין יותר מנרטיב אחד. האניגמטי והחידתי אצלו פותח עבורי הרבה מעבר לסיפור החד משמעי. תצלומיו הם אוניברסליים כיוון שאינם קשורים לזמן ולמקום מסוים״
אז אם הכל נשמע כחידה, כשמקשיבים לפאולין נפתח הפלונטר.
פאולין דורש מאתנו לעצור ולחשוב. לא רק לחלוף על פני תמונה שצילם.
"שאל שאלות, חפש את הרגע, את הבלתי נראה, את הניגוד או את הקשר, את ההומור או את הכאב ולפעמים שניהם יחדיו." - להפוך את הבלתי נראה לנראה.
פאולין רוצה להעביר לנו את משמעות החיים ובכך, הוא מציין, בני האדם שונים מהחיות.
תפקיד האומנות הוא להראות את משמעות החיים. פאולין מעביר הלאה את מה שהוא אוהב וכשמסתכלים על התמונה יש בה הרבה מעבר לצורה, משהו בלתי נראה.
"כשהמצלמה ביד קורה משהו. אני מצלם לא ברור לי למה צילמתי את מה צילמתי.
לאט נרקמים הדברים, לאט מתבהרת התמונה ומנציחה עצמה מול הזמן החולף. חיים מול מוות, זמן מול נצחיות. ניתן למצוא בהם פרדוקס, צחוק, כאב, תמיהה, אי נוחות ועוד.
חשוב לו להשאיר אי הבנה בצילום גם אם יש שאלות והציור לגמרי לא ברור. "טוב לצאת עם שאלה שהיא למעשה אי הנוחות. הדבר דומה לפתיחת דלת. ניתן להיכנס דרכה וכל השאר יכול לקרות. כך אני מביא את החיבור בין הצילום לפילוסופיה".
16 תמונותיו המוצגות בתערוכה זו, הינן בשחור לבן בלבד בגודל של 60/60
בתחתית כל צילום, על פני שטח נרחב, מודפסת תאוריה פילוסופית של פאולין.
אין חובה להסכים עימו, אבל, פאולין מזמין אותנו לחשוב ואולי, זה אף מתחייב מתוך העובדה שהכתוב מופיע.
זוהי גישה מאוד מעניינת, שונה לחלוטין מתערוכות צילום אחרות, שכמובן, כבודם במקומם.
