מונודרמה:
קול אחד ועוד. מונודרמה. 2 / זאב ליכטנזון
קול אחד: חדלתי מעצימת עיניים ושלפתי את עצמי משינה מגומגמת ומוכת כדור
תרדמה. כדי לנער את כולי ליום נוסף, יצאתי למרפסת הגג הגדולה.
התעוררתי עוד לפני שהשמש יצאה לעבודה. ראיתי איך היא מתאמצת להתעורר,
מושכת עצמה מעלה לקראת יום עבודה נוסף.
השמים הקיציים טאטאו מעצמם כל ענן ,מתערטלים לכבודה בחשיפת עורם הכחול .
וככל שהיום יותר חדש, כך אני נעשה יותר ישן.
אבל מי סופר?
אני ,כמובן.
קולות רחוב : סירנות משטרה, על משמר הוי.איי.פי במעלה הרחוב, זועקות, כי הגיע
דייר-על אל מאורת השרד שלו. האוטובוסים, מנסרים את האויר במנגינת הדיזל
שלהם, נהגים ליום עבודה, מתבטאים בנגיחות צופר וזבל.
עיר בהשכמה עצבנית וחפוזה.
קול אחד מדמה קריין חדשות בריטוני ובכיר:
ובידיעה שהתקבלה זה עתה, כלומר, התעוררה יחד אתי , ממשיכה לדווח
על המעוף המופלא מאתמול. נדמה לי, אני בטוח שכבר ספרתי, אבל כשאני שוכח מה
אני לא זוכר, אני קודם כול מאשים את הכרונולוגיה של שנותיי, אחר כך מחפש בדל
משהו שיחבר למשהו, אבל כאן הפרדוכס מתחיל לצחוק ועושה עלי סבוב: אם אזכר
במשהו ,איך אדע שזה בדיוק מה ששכחתי? [התחכמות סרק? טוב, נעזוב זה, ונמשיך
במה שנמשיך...
אז ככה, אם כבר מדברים על העיר הזאת, אז תדעו לכם, שאין, אין ירושלים של
מעלה. לפחות לא במסלול שמתחיל כאן, בירושלים של מטה ,בערך במסלול שמתחיל
ליד טחנת הרוח המונטפיורית ומשכנות שאננים [צילום חובה לכל תייר ] .
גם לא ברדיוס ,שמפסגת זאב, נווה סמואל, צור הדסה, גילה, מעלה אדומים,
יריחו. בערך, בערך, תבדקו את המפות בגוגל בעצמכם, אבל תבינו שזה כל המתחם
הגדול הזה, מהרי ירושלים ועד מדבר יהודה [ לא כולל תל-אביב, כמובן].
מלמעלה הכול נראה כמו נקודה אחת. אז במסלול הזה, אין!
מי שעומד על כך שיש, שיחפש מסלול אחר. אני לא מתווכח ואני לא וויז.
תחשבו בעצמכם את המסלול מחדש. אני מדווח רק על מה שאין, לא איפה יש.
ולא שחיפשתי. פשוט נזכרתי למעלה, שבדרך לא ראיתי ולא פגשתי שום ירושלים
עלית.[נכון, יש מודיעין עלית, בית"ר עלית, אבל ההתחכמות הזו עוד לא הגיעה
למעלה].
אז, בקיצור, ירושלים של מעלה – נאדה. רק אומר. אם זה עוזר למישהו, מה טוב,
יצאתי צדיק.
הישה א נוזפת קלות ,במאמץ ניכר לאיפוק ולהנמכת טון:
אל תשלה את עצמך, אל תחניף לעצמך. אתה כבר מזמן מזמן לא ילד, וגם
אני חגגתי בת מצווה כבר מזמן. זה דורבן הכעס, שתפס אצלי פינה כול השנים
האלה. באתי רק כדי להפטר ממנו. להעיף אותו מהחצר האחורית של הנשמה שלי.
באתי רק להגיד לך בפרצוף, ישר לאוזן, שאתה פחדן. פחדן עלוב שכמוך. ברחת בלי
להגיד מילה. ברחת לי וברחת לכמעט הבן הראשון שלך. מזלך, שנפלתי והפלתי.
אחרת הייתי רודפת אחריך עד קצה העולם. בעצם, בכלל לא. הייתי צריכה רק לשפוך
עליך את כל הכעס, האכזבה והכאב שהלבשת עלי. אבל בסך, תודה לך. לקח זמן עד
שהבנתי שאני לא צריכה לרצות אותך ובטח לא להיתקע אתך עד ש...וכולי..
באתי ,כשגילתי שאתה פה, ואני משאירה אצלך את ערימה האשפה ,שלכלכה לי
זיכרונות ישנים. אני כבר מרגישה יותר טוב, לקראת השנים שעוד לפני.
אפילו לא איכפת לי אם אתה מקשיב. מספיק שאתה פה, הרבה יותר טוב
מלשפוך זבל אצל הפסיכולוג שלי. מצחיק ,שזה קורה לא רחוק מהמקום שאנשים
מגיעים אליו כדי לדבר אל הקיר. מבינה אותם. אתה פיסת הקיר שהייתה חסרה לי.
די. ועכשיו זה נגמר מצדי. ואתה? שתיחנק עם הבעיות של עצמך.[הרי אחרת לא היית
חוזר דווקא לכאן. שבע דקות ממלונת הסטודנטים שלנו ברחוב כורש.]
קול אחד, תוקפני ,בצליל גבוה ,שחושש להישמע מתנצל בווידוי הקטלני שלו:
צודקת. ברחתי. אני פחדן. מלידה. כבר יכול להודות, ולא צריך שרינק בשביל
זה. גם שם יריתי וזרקתי רימונים כמו משוגע, רוצה לברוח הכי מהר מאלה שרוצים
להרוג אותי. וגם פחדתי על מה שיחשבו עלי החברים מהר הרצל, אם אני לא אגיע יחד
אתם. כמה שזה מטורף ,חשבתי גם על זה, וגם זה הפחיד אותי. המזל עבד אצלי
שעות נוספות. פחד מוות.
ובכול הלהרוג והלטהר ,המקוללים האלה, התברר לי גם שהשתנתי במכנסיים. לא
הרגשתי, כמובן. עד שזרקו אותי על האלונקה. עירוי לווריד מצד אחד, ועירוי שתן שלי
למכנסיים, מהצד השני. ברור היה לי ,שכמות כזו היא לא זיעה, ופחדתי מרוב בושה.
פצוע קשה, זה כן. אבל ,לא גבר? ועוד צנחן, אנה אני בא? טוב, אולי אלה היו הזיות
מורפיום. בכלל לא בטוח. מתאים לי. לא, לא טעיתי, הרטבתי את כל הרגל שנשארה
לי, אחרת עוד הייתי עלול להתנחם במכנס שנקרע לי יחד עם חלק ממני. נעזוב זה.
וגם מתהליך התאמת הפרוטזה והפיזיו, ברחתי כמה שיכולתי יותר מהר.
ברחתי מהמוני הנכים שממלאים את השיקום. מהצוותים בירוק, סגול ולבן, סגל
לוחמי רפואה, שפעלו להצלת הסגל הקרוע מהחאקי. אחים שלי, אבל...
הישה א חסרת סבלנות :
תשכח מזה. אני לא מתכוונת לרחם עליך אפילו לשנייה .את כול החארטה הזה
תשפוך על האחרות. אני את שלי אמרתי וגמרתי. לא תשמע ממני יותר.
ביי [מנומסת או לא?]
קול אחד מעוצבן, חותך :
וואללה, יופי, אני כבר שומע, עולה ובוקע המתלונן הבא.
ברקע חזן מבכיין אל אל מלא רחמים, ואחריו מישהו,[לא אני]מריץ מילים ומלמולים
של קדיש יתום, עם מקהלה של א-מ-ן מנומס ושקט.
קול אחד מופתע מאוד:
היי אבא, מה אתה עושה פה?! מתי הגעת פתאום? איך
ידעת ?מה אתה רוצה פה? הפתעה זה לא מילה בשביל זה. אבל גם לא שוק.
בכל זאת, ברוך הבא, תכנס, שב.
אבא, סבלני, מתון, אך עולה לאט בלהט המילים שניגרות מפיו:
חבר חזר מהגולה הדוויה וסיפר לי, כי נדמה לו שראה אותך בנתב"ג. לא יכול להיות,
אמרתי לו, הרי כבר שנים אתה לא פה, אפילו לא כתייר אל חוג המשפחה.
אבל הסקרנות. הרצון. שאלתי פה ושם חקרתי שם ופה. ייגעתי. מצאתי. הגעתי.
שלום, בן.
להלוויה שלי לא יצא לך לקפוץ. אז קפצת להלוויה שלך. שלא תדע.
אתה כבר נראה כמו בר מינן, מה עובר עליך, בן.
תאכל משהו, תשתה, תנוח כמו שצריך, כמו שאמא שלך הייתה אומרת לי. וצדקה
הצדקת.
הרי מהצלחה ומכסף אתה כבר נחנק. ממה הפחד בעיניים המסכנות שלך? ממה או
ממי אתה בורח? מעצמך ! אם תרשה לי לנחש, גם אחרי כל כך הרבה שנים .
דווקא רציתי מאוד שתצליח, ילד מוכשר שלי, אבל למה לא פה, למה כול כך רחוק
ולכול כך הרבה זמן? סחבתי את המשרד למעלה, הרבה יותר מדי שנים. לחץ דם, יזע
ומכות. הכנתי הכול בשבילך. חלמתי שתתן פוש אל צמרת שוק הארכיטקטים. בארץ
ואפילו בעולם.
אבל אתה תקוע לי עם האלגוריתמים שלך. כן, בטח אני מאד גאה בהצלחה
הפנומינלית שלך. אבל, כן אבל, אבל גדול ושמן. כמה זמן לא ראיתי אותך?
לא רוצה אפילו להגיד. מתבייש, מישהו עוד ישמע ואפילו ירחם, ירחם השם.
אין לך זמן. כל הזמן אין לך זמן. מזל שאמא עוד מבקרת פעם בחודש. שמה עלי את
הפרחים שאהבתי. נו. אבל ,[אבל אחר בהחלט], אני לא יכול להריח עם כובע השיש
הזה מעלי. בכל זאת שמח לדעת שהיא פה והפרחים גם. לך, כבר מזמן אני לא מחכה.
לפחות אני מקווה שיש לך זמן ללכת ולהגיד שלום לאמא. נסה שתזכור אותך, אתכם,
בפרצוף אמיתי ולא במסך זום או סקייפ וכאלה. וכמו שאני ראיתי אותך רק דרך המסך,
אתה יכול לראות אותי עכשיו רק דרך האבן. לה תראה , לשם שינוי, משהו חי ואמיתי.
קול אחד, רעוע, מבויש, איטי, מהורהר. משתעל שוב ושוב כדי לנקות את צינור הדבור:
אתה יודע, אבא, אתה עם כל בתי הכנסת והגבאות שלך, אני הרי ברחתי אל הלא דתי
[ופה אולי אכזבתי אותך אפילו יותר..] . אנחנו עומדים פה זה על יד זה כמו שני
פמוטים לשבת. [ בטח שאני זוכר].
תחשוב על זה. בעצם שנינו יהודים מאמינים –
אתה מאמין שיש ואני מאמין שאין.
את יהדות הפמוטים לא אנחנו בחרנו, כן בחרנו את האמונה, בלי צורך בשכנוע
ובהוכחה [ לזכותך, חסכת את זה ממני].ואולי, בכל זאת, כן בחרת בשבילי, כשבחרת
לי אמא יהודייה. וכך באחד מביקורי הבית התחתון אצלה, גרמת לה לייצר אותי. פלא
של דרווין, או של הבורא שלך. מה זה משנה. דפקת על הדלת של ביצית פיצית אחת
והופ, חיכיתי לכם שם, בפנים.
אגב בזיכרון של ילדון, קראת לה ציצי-פיצי. נכון, כאשה נראתה כמו קרש גיהוץ עם שני
כפתורי הצתה ,כמו בכיריים גז. זוכר עוד מהתקופה שאני הייתי פיצי פיצי, ברחצות
משותפות, רק רציתי ללחוץ על זה, פיפ-פיפ. ואיך צחקה. אהבה אותי. אהבתי אותה.
כן, כן, אני אבקר אותה. מבטיח. רוצה מאוד. יום-יומיים ואני אצלה.
קול של אין קול: שקט, הס, דממה. פסק זמן, הפוגה, אתנחתא, פאוזה..
מופר בשלושה צלצולים, שמציינים קץ ההפסקה וחזרה למקומות הישיבה.
עוד שלוש דקות המחזה מתחיל להמשיך.
קול אחד, קצת מפויס, ממשיך להסביר, במתינות רבה, אך ברצף. מתעלם [ אולי לא]
מהרוטור ההליקופטרי שמקציף את השמים בדציבלים קשים. [קצר. כבר עבר].
חובט על הברך החשופה במסע נקם אחר זבוב או יתוש שהתקיפו כל הלילה. [אז
אולי בכלל, נשמע זמזום מועצם פי אלף, ובכלל לא כלי טייס. [ אז אולי. לא חשוב]:
עכשיו, כשקפצת לבקר אותי .בדיוק לפני הביקור שאני מתכנן לבקר, אני מוצא את
עצמי תקוע בין הר הזיתים [זכות אבות, דורות של משפחת רבנים } לביו הר הרצל
[דורות של בנים אבודים].
ירושלים – הרים של מתים בה, וככל שירבו המתים , תרבה הקדושה .וכאן,
בלי עין הרע, יש שכבות על שכבות של עצמות. והררי שנים נדחפים לפה עוד מאמינים
כאלה ואחרים, וכולם רק רוצים למות פה.
המאמינים צריכים להידחף ולטקס על יד בתי יולדות, לא בתי קברות. הלידה היא פלא
,מוות - רק תוצאת לוואי. [ עובדה, לא כולן יולדות, אבל כולם מתים. ח ח ].
מזכיר לי קוהן זן שאני מחבב: יום חורף קר מאד. אחד מחפש מקלט במקדש, שגם בו
קפוא. לוקח פסל עץ של בודהא, מעלה אותו באש, ומתיישב להתחמם.
מתנפל עליו כוהן המקדש : מה אתה עושה, איך אתה מעז? כורע האיש על ארבע
ונובר במרץ באפר. שואל הכוהן: מה אתה עושה? עונה האיש: מחפש את העצמות
הקדושות. אוויל שכמוך, כך הכוהן, בפסל מעץ תמצא עצמות קדושות?! ...
לקח האיש עוד שני פסלים והציתם...
סתם, אסוציאציה...אבל מענין לעניין באותו.. אז מילה על קליפורניה. לשם באים כדי
לחיות, לא כדי למות.[אנשים אחרים עושים את זה במיאמי וחולמים על המתנה
סבלנית למשיח בהר הזיתים.]
אל קליפורניה נמלטתי מהמוות הירושלמי ,בגבעת התחמושת, ובעצם בכל מקום
שתתקע את באדמה. כבר כשאני מספר לך, וגם שעברו כל כך הרבה שנים, האותיות
דומעות לי עוד לפני שהדבקתי אותן למילת קינה.
חברים, זה כואב, ולא חשוב כמה שנים הם כבר מגדלים את ערוגת השיש העקרה
שלהם.
והשתחררתי מהפחד? מה פתאום, רק החלפתי אותו באחר, הפחד מכשלון.
מה יהיה אם? ומה לא, אם ? ה WHAT IF הזה היה מנוע בעירה ודלק טילים יעיל
ביותר אצלי .
וזה בעצם כל האלגוריתמים שלנו. החלטות במצבי כאוס, תמיד תמיד עקודות בשאלה
הקריטית הזו. מקור כל הספק, הפחד, ההיסוס, ההימנעות מהחלטות חדשות, נועזות
והכרחיות, לטובת פשרות ידועות גוססות ומובסות מראש.
קראנו לזה בחיבה WHAT THE FUCK IF , אבל כמובן, ההחלטה השיווקית הייתה לקצר
בשתי מילות האמצע. בכל זאת, פונים להנהלות הכי בכירות, לגנרלים הכי מכוכבים,
לתאגידי ענק ממשלות ומפלגות. בעצם מה ומי לא. הקטנים יותר יוכלו להתלות
בעציצים הגבוהים הללו ולצרוך, אף הם, את ה W.I שלנו. דאבליו איי. היום כבר
בגרסה שבע.
כך גם אני החלטתי, בשלב זה בחיי, להגיע לפה. לחיות אחרת. לא כמו שם. לא כמו
פה. כבר אמרתי, חוות בודדים בנגב ,זה מה שמתאים לי עכשיו. עובד על זה. קשרים
לא חסרים ומימון, וודאי שלא.[אחת שואלת את חברתה : בין להישאר עם בעלך ובין
לקבל המון כסף, מה היית עושה עם המיליון שקל? ח ח ח].למה נזכרתי ? כי בהרבה
מקרים זה סגנון ההחלטות של לוחמי השולחן והנייר ולא של מתמודדי השטח, כל
שטח.
קולות של אנשים רבים מדברים בבליל שפות. לא ברור מה הם אומרים, פה ושם
קופצת מילה, כי הכול רוכב על הכול. כנראה, בעקר עברית, ואולי אלה כמה קבוצות
תיירים שקבעו נקודת מפגש בדיוק כאן.
קול אחד בהרהור מקליש והולך:
מזכיר לעצמי. כשקבלנו ,ממי שקבלנו ואיך שקבלנו ,
את היכולת לדבר ,צמוד אליה ויחד אתה,קבלנו גם היכולת לשתוק.