בכיוון של תומר - סקירת סינגלים חודש יוני/ תומר פישר

 

 

החודש קרה לי דבר מעניין כשבאתי לסקר. הפעם, האוזן שלי חיפשה במודע או לא במודע, גוון פופי יותר שיעביר בי איזשהו רגש. בשבתות שעברו, התחלתי להאזין ולחפש באדיקות, שירי פופ משנות השמונים והתשעים, סגנון שקצת פחות מאפיין אותי. מטבעי, אני בן אדם סקרן וחוקר, כמו שקרה לי עם חלק מהקורסים בתואר בתקשורת, כך גם קרה לי עם המוסיקה. פתאום התעניינתי בלהיטים, בקצב, במלודיה קצת יותר קופצנית ובתוך זה, עדיין חיפשתי עומק מסוים. כשהעברתי את מרכז הפוקוס, אל הסינגלים בארץ, נגלו לפניי שישה שירים, שבכל אחד מהם, מצאתי את המג'יק. זה כמובן לא פוסל בעיניי את השירים האחרים, אבל אלו שבחרתי, הפעם יותר דיברו אליי.

 

 

ועדיין, אני רוצה לתת ציון לשבח לכמה שירים שלא נכנסו לסקירה : אלון עדר ולהקה - בקול גדול, אסף שלם ונדב הופמן בגרסתו ל"לילה לי", רעות זורמן - שאר העולם, מירב הלינגר - ימים יעידו, עמית אמיתי- שעת שקיעה, שי צברי- מכור לאהבה ואביבית ישראלוף - ליבי חלל.

 

אליה רוסיליו - שר לבד (מילים : אליה רוסיליו, לחן : אליה רוסיליו, מתן דרור ואבי אוחיון, עיבוד והפקה מוסיקלית, תופים, קלידים ותכנותים: מתן דרור)

 

 

"ואני משתגע צועק חזק ואף אחד לא שומע / איך שוב בלילות, אני נשאר לבד, שר לבד / תמיד הכל או כלום זה רק לקום ולהמשיך ללכת". הצלילים הראשונים, כשהשיר מתחיל בשקט, עם צליל הגיטרה האקוסטית, אז זה מרגיש מוכר וידוע. האמת, ככל שצוללים עם אליה רוסיליו, אל עומק הטקסט והמלודיה, מתברר שזה אחד משירי הפופ הטובים שיצאו החודש. הכוח שלו טמון בכנות הסוחפת של אליה, לדבר על מיתוס הקריירה המוזיקלית. על הג'ונגל הפראי, על העובדה שכוח הצלחה של שיר, תלוי בכוחות שידחפו אותו קדימה: מפיק, יחצ"ן, אבל מה קורה בפועל? המוסיקאי מוצא את עצמו עובד בעבודה מזדמנת כדי לממן את החלום שלו. הפזמון צורח את הכאב החוצה. זה עד כדי כך, מורכב עד שזה מגיע לשיגעון. הרצון שישמעו אותך, גם אם אתה לא מגיע ישר למקום הראשון, גם אם אתה לא ישר משיג את המיליון. הפרדוקס בין החלום למציאות הוא דומה לסטירת לחי מצלצלת שבעקבותיה, מוסיקאים מתפכחים ומנסים להבין, עד כמה הם רוצים להצליח?

 



 

אלון אולארצ'יק - מה אכפת לי (מילים : אלון אולארצ'יק ודודו טסה, לחן : דודו טסה, עיבוד, הפקה מוסיקלית, בס, פסנתר, קלידים, תכנותים, כלי הקשה וקולות : דודו טסה

 

פעם שנייה בטור שלי שאני נותן מילה טובה לשיר שאותו עיבד, הפיק מוסיקלית, ניגן וגם השתתף בכתיבתו, דודו טסה. הפעם, הוא מפיק את אלון אולארצ'יק, אחד המוסיקאים המיוחדים שתמיד הייתה לו בעיניי טאץ' אישי ושפה שהיא רק שלו. אולארצ'יק יכול לגעת בדברים הכי פשוטים, בטקסטים שלו, בין אם הוא מדבר על אהבה או על ילדות, אבל יכול לעטוף אותה בסטייל ורסטילי ושאפתני מאוד. הפעם, השניים מחפשים את עמק השווה, אבל עדיין מרגישים את נגיעתו של כל אחד מהם. המרכיב הבולט הראשון בשיר הוא הקצב. הביט מגיע ממקצב התופים המסחרר והפסנתר המשמש כאלמנט מפתיע ששובר את הרצף. וכמובן גם הבס הקופצני והגיטרה החשמלית שלא מרפה לרגע. אהבתי את הניגוד בין הבית המונוטוני לפזמון הכביכול רגוע, אבל הוא עדיין שומר על יחידת הקצב ערה. וכן, זה עדיין שיר אהבה, אבל נטול ציניות ורוצה בפיו לשדר אמת.


 

תמר ליאונוב - דיברנו קשה (מילים, לחן וביצוע : תמר ליאונוב, הפקה מוסיקלית, מיקס ומאסטרינג : מרקו גורקן, תופים : ניר מנצור, בס : אביחי טוכמן, גיטרות : עוזי רמירז)

הניתוק, הפרידה שהולכת ובאה, הדקה שלא תחזור יותר, מפח הנפש- כל אלה נמצאים בשיר שכתבה, הלחינה וביצעה, תמר ליאונוב. רגע לפני שפרצה מגיפת הקורונה, היא מוצאת את עצמה עוברת תהליך גירושים לא פשוט, אחרי עשרים ושתיים שנה. רגע אחרי, היא כבר עוברת לדירה משלה כשהיא לבד. החלום ושברו, הוא אלמנט חזק בתוך "דיברנו קשה", סינגל ראשון מתוך אלבומה "שיקוי". אני אהבתי את המבנה הלא סטנדרטי של השיר : השירה שהיא כמעט כמו דיבור שחותך במקום הפוצע, באווירת הנסיעה הלא שגרתית, בהבזק הגיטרה החשמלית לקראת הסוף, שמנגנת משהו כמעט קלאסי. ויותר מכל, הבחירה בריף ווקאלי בפזמון. תמר שרה את מנגינת ליבה, כאבה וזה בעיניי, החלק הכי חזק בשיר שמשאיר אותך ללא מילים.

 

 

 


ראיתי ציפור לבנה (מילים : נתן זך, לחן וביצוע : עידו שדה, עיבוד והפקה מוסיקלית: נדב הולנדר, בס, גיטרה, קלידים, סינטי, כלי הקשה וקולות : נדב הולנדר, עיבוד כלי קשת וכינור : אבנר קלמר, כינור : קרן טננבאום, ויולה : גליה חי, צ'לו : יעל שפירא)

 

 

קודם כל, זה אתגר לא קטן להלחין שירי משוררים. הרבה פעמים, הסוד הוא למצוא את העוגנים הטקסטואליים החזקים בטקסט, שיקחו אותך ללב המנגינה. שאפו גדול לעידו שדה, שעמד באתגר והצליח ליצור מנגינה שיש בה קסם. הציפור הלבנה הזאת, של נתן זך, מופיעה גם בשירים נוספים שלו, "ראיתי ציפור רבת יופי/ הציפור ראתה אותי", "הציפור כבר לא מזמרת והירוק כבר לא ירוק". מעבר לתיאורי הנוף, השיר נוגע באי הוודאות, בסערה הגוברת של הנפש ובתחושת הבדידות.

 

 

האינטרפרטציה של עידו שדה, הצליחה לקחת את מילותיו של זך ולהפיח בהן חיים. הלחן מינורי, מתחיל בקצב קבוע, כשלאט לאט מצטרפים כלי מיתר וכלים נוספים. ככל שהשיר מתקדם והמילים חוזרות ומופיעות שוב ושוב, האווירה נהיית קודרת יותר ויותר. בסוף היא מגיעה לסחרור. ההגשה של עידו מתחילה להישמע מחוספסת וגסה, כלי המיתר מתחזקים, רעשים מגיחים. בשלב מסוים, האווירה המוסיקלית, התכתבה לי עם I want you של הביטלס. גם שם, השיר נמשך במשך שבע דקות רצופות, ולקראת הסוף, אפשר לשמוע רעש חזק של גנרטור בלתי פוסק. האבסורד קיים וישנו במילים, אבל הלחן, הביצוע והעיבוד הסוחף, גורמים לשיר להשמע גדול מהחיים. סנונית מבטיחה.

 



 

 

 

מקרמה בשישי - גאווה (מילים, לחן וביצוע : ניב סלוצקי ולידור רצון, עיבוד והפקה מוסיקלית : אודי תורג'מן, תופים : שרון פטרובר, בס : ליאור עוזרי)

 

"גאווה" הוא סינגל ראשון מתוך אי.פי. ראשון של צמד חדש בשם "מקרמה בשישי". מאחורי הצמד נמצאים, ניב וסלוצקי ולידור רצון, חברי ילדות שגדלו בראש העין. מגיל 13, הם התחילו ליצור ביחד מוסיקה משותפת. את הניצוץ של הביחד, אפשר לשמוע ישר כשמתחיל השיר. הפזמון סוחף והמנוני ולא משאיר מקום לספק. "כל הפצעים בסוף יגלידו / הגאווה לא לנצח תרדוף / נלמד לשתוק אפילו כשיש מה לצעוק / הלבנה עוד תאיר את דרכנו / כך נוכל להמשיך ולראות / את הצלקות שלנו.

 

 

בשיר הזה בולט מוטיב הזמן. הזמן שחולף, עובר ובורח מבין הידיים, השעון שמתקתק, הקצביות שלו ועל כל אלה, "מקרמה בשישי" בשיתוף עם אודי תורג'מן, מוסיפים, קצב תוסס, גיטרות חשמליות ואקוסטיות יפהפיות, וביחד אתם, ריף ים תיכוני. השילוב הזה יוצר את הישראליות, אבל הוא גם מעביר דרכו מסר אופטימי. מכל הפצעים והטעויות אפשר ללמוד, אם מוותרים קצת על הגאווה ואולי במובן מסוים קצת על האגו שלנו. אחרי השמעה ראשונה, היה לי ברור שאני לא יכול לוותר על השיר.

 

 

 

פיטר רוט - המחר שייך לצעירים (מילים, לחן, עיבוד וביצוע : פיטר רוט, הפקה מוסיקלית : פיטר רוט ואופיר קנר, תופים : תומר צדקיהו, קלידים : אופיר קנר, גיטרות וקולות : פיטר רוט)

 

פיטר רוט, הוא ללא ספק, אחד המוסיקאים המוכשרים והמופלאים שאני מכיר. בכל שיר שהוא מוציא, מרגישים שהאהבה שלו למוסיקה היא לא עוד סתם דבר, אלא היא ממש דרך חיים עבורו. אני התאהבתי בו כשהקשבתי ללא מעט אלבומים שבהם הוא היה שותף. בחלק מהם, הוא היה שותף לעיבוד ולהפקה מוסיקלית, לנגינה במגוון כלים וגם בשירת קולות חלומית. השיר החדש, "המחר שייך לצעירים", חוזר לכל אותם גיבורי הגיטרה, לכל אותם האנשים שחולמים בגדול.

 

בשיר של פיטר, אני מוצא את כל מה שאני אוהב במוסיקה: גיטרות סטייל ג'ורג האריסון, אווירת רוק'נרול סוחפת שלוקחת השראה מלהקת קווין ומלודיה מנצחת, שהזכירה לי קצת את פול מקרטני בגישה. המהלך המלודי בפזמון, גנב לי את הפוקוס בכל האזנה והעלה בי חיוך. השיר מתקדם כל הזמן, ואם מקשיבים היטב, שומעים צלילי פעמונים, מחיאות כפיים שמצטרפות ומעבר קולות סוחף במיוחד שפיטר יודע להעניק. הטוויסט המפתיע קורה לקראת סוף השיר, כשפיטר מעלה את קולו ועושה את זה כמו הגדולים. ספונטניות שובת לב ומסיים בסוף קלאסי ועוצר נשימה. השיר החדש שמעלה קצת ניחוחות של נוסטלגיה, מזכיר לי שאין כמו שיר פופ-רוק טוב שנכנס ויוצא מהנשמה. 

 



 
שחר כהן-עורך מדור מוזיקה:

http://www.scmusic.co.il/

חפש באתר
טואול - בניית אתרים