חגיגת "כח  משיכה" בהולצר ספרים ירושלים/ צדוק עלון

ליאור הולצר, הבעלים של החנות "הולצר ספרים" במרכז ירושלים, מקיים מידי ערב אירועי ספרות והגות מגוונים. הערב של יום חמישי 24 ביוני 2021  הוקדש ל "כֹּחַ מְשִׁיכָה" – ספרה החדש של המשוררת  חגית בת-אליעזר.

בערב התנהלה שיחה על שירה ותהליך כתיבתה בין אנשי הספרות שנכחו במקום. חגית, שהיא גם מתרגמת, מבקרת תרבות, עורכת שירה, ומנחה אירועי ספרות, העלתה שאלות ותהיות לגבי השפעתם של העיסוקים הנלווים האלה על כתיבת שירים. היא אמרה שתהליך תרגום ממושך של שירים קלאסיים בעלי חרוז ומשקל, שאף מכונסים בשער האחרון של "כֹּחַ מְשִׁיכָה", גרם לה לשהות ארוכות במחיצתם, ולכך הייתה השפעה "ממכרת": היא בעצמה כותבת לאחרונה שירים תבניתיים כאלה. היא אמרה שהאילוץ של חיפוש אחר חרוז, שבהקשר השיחה אפשר להגותו כ"חיפוז של חרוז", יכול להוביל את השיר אל מחוזות חדשים, בלתי מתוכננים, וכך להיטיב עימו.

האם מבנה קשיח של שיר מגביל את כושר הביטוי של משורר? רן יגיל, סופר ומבקר שירה נתן דוגמא של הסונטות של מאיר ויזלטיר, אשר מצליחות 'לשבור' את המבנה המסורתי תוך כדי השימוש בו.

המשורר אביחי קמחי הביע עמדה כנגד כל מגבלה לשונית או תבניתית; לפי דעתו השיר צריך להגיע מנפש המשורר ללא מחיצות, שאם לא כן השיר עלול חלילה להסתרס על ידי אילוצים כאל או אחרים.

המשורר שמואל כהן הביע עמדה ששיר טוב הוא כזה שהוא היה רוצה לכתוב בעצמו. חגית אמרה, שכמבקרת ספרי שירה, היא  מאוד שמחה לקרוא שיר טוב ללא צל של "קנאת משוררים", ולדעתה מוטב שמשורר יכתוב בסגנון ייחודי משלו, ועם זאת יקרא שירים בעלי סגנונות שונים, יהיה מסוגל להעריך אותם וליהנות מהם.

בנושא של שירים ארספואטיים, לפי דעתה של חגית כדאי להמעיט בכתיבתם מחוסר עניין לציבור קוראים רחב, כי הרי נגר מייצר רהיט, ולא את 'הוראות בנייתו', וקוסם כלל לא מעוניין לגלות את שיטות עבודתו. רן יגיל טען, שקהל קוראי שירה אינו כה רחב, אלא מורכב ברובו ממשוררים עצמם שכן מתעניינים במלאכת השירה, ועל כן יש עניין רב בקרב קבוצה מצומצמת זו להיחשף לתהליכים ארספואטיים.

בשאלת מידת החשיבה על הקורא בזמן הכתיבה, רן דיבר על הספקטרום של סוגות ספרותיות, הכולל גם סיפורת ומחזות, בו שירה נמצאת בקצה של חשיבה מזערית על הקורא. שפת שיר ייחודית, לא קלה להבנה, מחייבת מאמץ מצד הקורא. לדוגמא סיפוריו של ביאליק יותר קלים להבנה מאשר שיריו. ובהקשר הזה רן הזכיר את המסה המכוננת של ביאליק על גילוי וכיסוי בלשון.

שמואל כהן סיפר אנקדוטה מחייו של ביאליק: הוא עזר לתלמידת תיכון לכתוב על שירו "הבריכה", שנלמד בבית ספר. החיבור של התלמידה לא התקבל על דעתה של המורה, בטענה, שבכיתה נאמרו דברים אחרים אודות השיר.

לשאלת מה מתניע את כתיבת השיר – האם זהו הרעיון או המילים, שמואל כהן סיפר, שהוא קשוב למילים, וצירופי מילים, ולעיתים מילה אחת, אותה הוא שומע באקראי, מוציאים את השיר לדרכו.

אביחי קמחי ציין בסיפוק, שאינו מבקר שירה, אינו עורך שירי אחרים, אלא משורר, ששקוע כולו ביצירתו, ומשתדל להביע את עצמו בצורה אמיתית וכנה. הוא מונע מתחושות פנימיות שמתוכן באות מילים. הוא הוסיף שזיהה את החשיפה האישית האמיצה בשירי הספר "כֹּחַ מְשִׁיכָה", והדבר דיבר אל לבו.

רן יגיל, שהיה מו"ל-שותף של ספרה של חגית, קרא מתוך  רשימתו על הספר מסדרת "ארבעה שירים והערה", אותה פרסם בכתב העת המקוון "יקוד":

"כל הידידים כולם חברו לעשות יחדיו את הספר הזה: פרופ' גבריאל מוקד ערך אותו, ייעוץ באשר לשירים העניק המשורר יוסף שרון, על הניקוד ניצח רועי שניידר והעיצוב הוא של יקי חסיד. ישראל כרמל והחתום מטה תרמו את ניסיון המו"לות שלהם. אבל המעניין ביותר בעיניי הוא ציור העטיפה של נחום כהן הוותיק, מי שהיה אחראי מיתולוגית עם מקסים גילן להוצאה לאור של כתב העת החד פעמי בשנות השישים "קילטרטן". אפילו אותו בת-אליעזר ושירתה הצליחו לגייס."

צדוק עלון, משורר וסופר, סיפר שהוא מכיר את שירתה של חגית בת-אליעזר למן ספרה הראשון "השקת ספינת ציפייה". הוא העין לקראת האירוע רשימה השוואתית על ספריה. הנה היא כאן במלואה.

אינטואיציה והוויה נשית בשיריה של חגית בת-אליעזר / צדוק עלון

טרם דבריי על שיריה של חגית, יש טעם לצטט מדבריו של פרופסור גבריאל מוקד, עורך ספרה האחרון – 'כֹּחַ מְשִׁיכָה':

"ספרה הנוכחי מצטיין קודם כל בתכונה מקורית ומיוחדת, שמאפיינת כמעט את כל שיריה. אין ספק, שניתן לכנות תכונה זו התייחסות ישירה למצבי-חיים קיומיים, שלכאורה אינם מהלכים בגדולות, בממדים העצומים של קיום, אלא במצבים מוחשיים, שמתגלים בהתבוננות פואטית באירועים ובהתרחשויות – אך תמיד עם לקח מסוים". עד כאן דבריו של מוקד.

אני נצמד למונח "לקח" ורוצה לומר מהי, להבנתי, התובנה הנובעת מן השירים, אבל אני רוצה לדבר על התובנה הנפשית המתהווה והנובעת משירתה של חגית כפי שהיא נבנית בתהליך מדורג, מספרה הראשון ועד ספרה הרביעי.

אחת לארבע שנים חגית הוציאה ספר שירים ואולי לסדר הזה יש משמעות כלשהי.

בספרה הראשון "השקת ספינת ציפייה", שם מאוד אניגמטי, שמשיק את ההפיכה של ההגיגים מהתחום האישי לתחום הפומבי, חגית מטפלת ומתעמקת בהוויה הנשית, באינטואיציה הבראשיתית של האישה, והיא רואה בוויתור ובהקרבה תנאי הכרחי להמשך הקיום הפיזי; תחושת האישה היא תחושת בדידות: היא לבדה וכובד המשקל על כתפיה והיא צריכה להתמודד – היא ואלוהיה, ואין לה מנוס כי אם היא רוצה להשיג את מטרתה – שהוא המשך הקיום הפיזי, היא חייבת להכיר בתלותה בגבר והיא חייבת במובן מסויים להיהפך לקורבן.

אין להתפלא אפוא כי שם השיר הפותח את הספר הוא "תלוייה".

ספרה השני "התנסויות" ממשיך את הקו הזה, ובשיר "לכודים" חגית משווה בין מצב הקורבניות בו מצויה ההוויה הנשית למצב הקורבניות של העגל חסר האונים שנושל לעד מאמו; הנה ציטוט שורות ממנו:

אִם תִּרְצֶה לַדַעַת / אֶל מִי יָצְאָה חֶמְלָתִי / אוֹמַר לְךָ / אֶל עֵגֶל בֵּן שְׁלוֹשָׁה יָמִים / לְבָד בְּתָא סוֹרְגֵי מַתֶּכֶת / ... / מְנֻשָּׁל לָעַד מֵאִמּוֹ / הוֹזֶה אֶת לִטּוּף לְשׁוֹנָהּ / אֶת זִרְמֵי חֲלָבָהּ הַמְּחַיִּים / ... / מָה הָעֵגֶל הָרַךְ בְּעֵינַי? / הֲדַר הַבְּרִיאָה / הִתְגַּלְּמוּת כָּל הַהַתְחָלוֹת הַמְּפֹאֲרוֹת / שֶׁלֹא יִתָּכֵן לָהֶן סוֹף טוֹב / נָפַלְתִי עַל צַוָּארוֹ הַמִּשְׁיִי /פָּעִינוּ בְּדוּאֶט צוֹרְמָנִי / כָּל אֶחָד עַל שִׁבְרוֹנוֹ / בָּעוֹלָם הַמְּסֹרָג

שיר מעורר צמרמורת ומטלטל את הנפש ומחייב הרהור מעמיק על מצב הברואים בטבע.

אבל בספר הזה חגית אינה רואה את המסגרת של התלותיות והקורבניות כאבסולוטית והיא מגששת לעבר משהו חדש, היא מובילה אותנו צעד אחד קדימה – התנסות חדשה ממש כשם הספר.

בספר הזה אנו נמצא יותר את ההרהורים על התלות וההקרבה – האם הן מוצדקות, האם הן ראויות, האם אין בהן פוטנציאל לפגיעה מהותית במרקם החיים, האם אין מקורן בחולשה קיומית, האם אין הן כניעה. ואני חושב שכאן היא מבליטה יותר את העובדה כי ההחלטה כי מימושה העצמי הנעוץ בתלות ובהקרבה היא החלטה מודעת, הנעשית מתוך חופש בחירה ועוצמה מטאפיזית ואין היא ביטוי לחולשה פיזית.

בספר השלישי "בעזרת חברים" חגית ממש מנפצת מיתוסים בעניין תפקוד האישה במסגרת המשפחתית. המושגים "יצירה עצמית" ואמנות" מקבלים משמעות של תכלית ולא של אמצעים, ושם הספר "בעזרת חברים" מלמד על הפתיחות והנכונות לבדוק אם ניתן לקבל עזרה מהחברים (מובן שהקונוטציה המיידית היא שלילת 'בעזרת השם'). אומנם האימהות נמצאת במלוא עוצמתה אך הפעם לא צד הוויתור והקורבניות מודגש אלא להפך – הרצון לצאת לחירות בעזרת חברים ובעזרת האמנות, ואף אפשר לדייק – בעזרת חברים שמסייעים לה למצוא את האמנות. וכשהיא כותבת "עכשיו כשילדיי גדלו אחזור להיות אישה רעה" ברור לנו שהיא אינה מתכוונת אלא להביע התייסרות, והיא כאילו מבקשת שימחלו לה על אשר היא מבקשת חירות לנפשה; ההתייסרות יֶשנה.

בספר האחרון ישנה התרגעות;  השם "כוח משיכה" מרמז על "המניע הבלתי מונע" האריסטוטלי, דהיינו הוא בא ללמדנו שאנו נמשכים בכוח ההשראה ולא תחת אילוץ. המניע הבלתי מונע משרה עלינו אווירה והוא –דווקא בהיותו בלתי מונע –מניע אותנו בכוח ההשראה לפעולה.

שם השער הראשון "רקמה אנושית" מזכיר לנו ש"כולנו רקמה אנושית אחת"; עתה היא רואה ברקמה האנושית משהו שהיא יכולה להיעזר בו בהתמודדותה עם המצוקות האקסיסטנציאליסטיות, והכול כהמשך ישיר ל"בעזרת חברים", אבל במובן יותר כללי – עזרה מהעולם כולו, מהטבע.

זו הסיבה לדעתי שיש בספר גם תרגומים; תרגום הוא משהו מיוחד; יש צורך בהשראה משוררית כדי לתרגם; במובן מסוים המתרגם צריך להעביר בתרגום את התחושות של המשורר שכתב את השיר; שניהם יונקים מאותו מקום, אם נרצה – מאותה שפת על, ואולי מאותה כוליות מיסטית, שנאמר עליה גם מילה או שתיים.

אולי, ועל מנת להמחיש את הנכונות הנפשית של חגית ל"הימשך בכוח ההשראה אל מה שיגאל אותנו", דהיינו להימשך בכוח המשיכה המיסטי לטבע, לאדם, מה שמניב את היצירה, האמנות והשירה, נקרא כמה שורות  משירי הספר:

קָמָה אֶל הָעוֹלָם  

כָּל אֶחָד מֵזִיז כְּלִי / בְּמֶרְחַב הַמִּשְׂחָק / גַּלֵּי הַהַשְׁפָּעָה יִגּעוּ בִּי / יִתְגַּלְגְּלוּ עַל פְּנֵי עוֹרִי / יִפְעֲמוּ בְּעוֹרְקַי / יִשַׁפְעֲלוּ אוֹתִי לְעוֹד יוֹם

נִצּוּל    

לִי עִוְרוֹן צְבָעִים / שֶׁל גְּזָעִים וְעֵדוֹת / כְּשֶׁמּוּלִי יְצוּר אֱנוֹשִׁי / הַגֶּן הָאָנֹכִי / שָׂשׂ לִקְרָאתוֹ / לֵהָנוֹת וּלְהִבָּנוֹת

מַצָּב טִבְעִי 

קַצְתִּי בִּהְיוֹתִי בַּת חַוָּה / אֲנִי חָפְשִׁיָּה / בַּת לְבִיאָה בָּעֲרָבָה / אַתָּה מַלְכִּי הָאֲרִי / נוֹשֵׁף בְּעָרְפִּי / נוֹשֵׁךְ בְּצַוָּארִי

ובשיר טִיּוּל בֹּקֶר:

אָמָּנוּת יְכוֹלָה / לְהַעֲבִיר אוֹתִי מִכַּלְבָּה עַל דֶּשֶׁא מֻשְׁקֶה / וְחָתוּל בְּשִׁיחִים גּזוּמִים / אֶל פֶּרֶא הַסָּפָארִי // שִׁירָה בִּפְרָט

ולסיום שתי הערות:

כל הרבדים שדיברתי עליהם – וויתור והקרבה אבסולוטיים המלווים אחר כך בתמיהות ובספיקות ואחר כך בצורך העז להשתחרר ולהיעזר בחברים תוך ראיית האמנות כערך, וכן אחר כך להימשך בכוח ההשראה אל מה שיגאל אותנו – כל היסודות הללו נמצאים בכל ארבעת ספרי השירה; אין כאן תהליך של "שימה לעל", של זניחת הנדבך הקודם, של הכחשתו, אלא שינוי בנקודת המבט. ותמיד דמות האישה והאינטואיציה הנשית נמצאות בלב העניין, כמו בשיר היפה – מוֹתַר הָאִשָּׁה:

רוֹאָה זוּגוֹת חַיּוֹת מִזְדַּוְּגִים / הַנְּקֵבָה בּוֹרַחַת לִפְנֵי וְאַחֲרֵי / הָאָדָם מְעָרֵב רוּחַ בְּחֹמֶר / וּמַגְדִּילָה לַעֲשׂוֹת הָאִשָּׁה: / טוֹרֶפֶת אֶת כָּל הַיְסוֹדוֹת / וְהַטְּעָמִים לְעִסָּה / וְאוֹפָה בְּחֹם גּוּפָהּ.

ועניין אחרון: לכאורה ניתן לחשוב כי חגית מבטאת הוויה נשית תלותית בתלות שהיא רק פיזית ומנטאלית, בשל צרכיה, תלות שהיא מבקשת כאמור לנער מעליה. אולם התלות עליה מתוודה חגית איננה רק פיזית ומנטלית. חגית רוצה להראות עוד כי שורשי התלות הם מיסטיים, כי בסופו של דבר התלות של היחיד היא  במכלול עימו הוא חפץ להתמזג. הכוליות והמיסטיקה נמצאות כאן, והן מרחפות גם בשם הספר כי בכוח המשיכה המוכר לנו – כדור הארץ – המשיכה היא מיסטית, במובן הזה שאין נגיעה פיזית בין התפוח הנופל לבין כדור הארץ האוסף בהשראתו את הכדור אליו.

המיסטיקה הזו באה לביטוי בשיר "יום האם", שבו חגית מספרת לנו שיש לה בן טייס, שיר המסתיים בשורה: " אֵין הַמַּצָּב אֲמִתִּי. / הָיִיתִי רוֹצָה בֶּן-כָּנָף", מה שמרמז על התעלות מיסטית.

עם תום דבריו של צדוק עלון, חגית דיברה על קשי היצירה של משורר, שאולי אף גוברים משיר לשיר; היא אמרה בין היתר שמשורר מרגיש ב"תת-הכרה", כלומר המשורר חש שירתו אינה זוכה להכרה המגיעה לה; זהו שימוש הגיוני, אך מעניין לציין את דו המשמעות הגלומה בו, שכן בדרך כלל בהשתמשנו בביטוי "תת-הכרה" אנו מתכוונים "תת-מודע".

הנוכחים שמחו על חידוד זה וציינו ברוחו כי הם נהנו מהשיחה על הספר "כֹּחַ מְשִׁיכָה" והם העניקו לו 'הכרה מלאה' ובהכרה מלאה.