פרק מספר:

על רגל אחת/  בתחן ששונקר

 

נולדתי ללא יד ורגל, זו עובדה.

עובדה שבגללה אני עולה במדרגות קצת יותר לאט מרוב האנשים, אבל השכל שלי טס על טורבו, עובד שעות נוספות.

בזכותה למדתי להעריך כל חלק וחלק שכן נמצא בגופי, גם אם בעיני אחרים הוא מובן מאליו.

הבנתי שמה שקובע זה לא הימצאותם או היעדרם של חלקים בי, אלא הפעולות שאני עושה וכיצד אני מוציאה מעצמי את המיטב.

בזכות המגבלה פיתחתי שאפתנות שגורמת לי לקום בכל בוקר חדורת מטרה, להיות טובה יותר ממה שהייתי מאמש.

אז, בגן הילדים, ראיתי בפרוטזת היד שלי מגן על-אנושי, ואילו כשבגרתי החלטתי לוותר עליה.

בתהליך הקבלה שלי את עצמי הבנתי שדווקא המגבלה היא שהעניקה לי מתנת-על, שדבר לא יוכל לשבור אותה, כוח רצון.

עכשיו אני יודעת שאם שוב יטרקו בפניי דלת, כבר לא אשחיל את הפרוטזה שלי בינה ובין המשקוף, כפי שעשיתי בבית הספר, אלא אתייצב ואתמודד. שום דלת אינה יכולה להינעל בפני כוח רצון.

***

חוויתי משברים רבים, כאבים ותהליכים רפואיים שונים.

יכולתי לבחור לשקוע ברחמים עצמיים, להיכנע לכאב הפיזי ולהתכרבל במיטתי בבית הוריי.

אבל בחרתי אחרת. בחרתי לקום, להרכיב את התותבת שלי, ללמוד איך לקחת מהעולם את מה שהוא יכול לתת, ואת מה שלא, להשיג בעצמי.

כן, היו ימים קשים שבהם חשבתי על אלוהים ועל הגורל. שאלתי, מה עשיתי שמגיע לי כל זה? למה אלוהים העניש אותי? והאם אכן אלוהים קיים שם למעלה, והוא זה שברא אותי שונה והביא עליי את כל האתגרים הללו?

אומנם, מחשבות אלו ואחרות עדיין מבקרות בראשי, אבל אני לא נותנת להן להפריע לי בהחלטתי למצות את חיי עד תום.

אני רוצה להשאיר חותם בעולם. אני מאמינה שזוהי חובתו של כל אדם, ושזוהי הסיבה שבגללה אנחנו באים לעולם.

הרגל החסרה לא תצמח והיד הקטועה לא תתארך לפתע.

כן, לפעמים אבכה על זה, אבל מייד אנגב את הדמעות, אחייך מעט, אצחק ואמשיך פשוט לחיות.

בכל יום אאתגר את עצמי במשימה חדשה, משהו שלא הצלחתי לבצע קודם לכן, אלמד ואתפתח. לפחות המוח יכול להמשיך לגדול, נכון?

 

כאן אני נפרדת.

פרשתי בפניכם את הסיפור שלי, וכמו בכל סיפור יש בו טוב, יש בו רע, ובעיקר – יש בו בחירה. כל אדם נולד עם נתונים מסוימים; כל אדם בוחר מה לעשות איתם.

אני בחרתי לעשות הכול!

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים