סקירת ההצגה יותר מזה אנחנו לא בתאטרון המשולש/ רונה נבון


אוסף המערכונים 'יותר מזה אנחנו לא' הוא הצצה לא מאכזבת אל עולמה הפנימי של הכותבת גל צ'פסקי הנתונה במחשבה כמעט מתמדת על הסוף הבלתי נמנע של החיים.

בתום ההצגה כשניגשתי אל המחזאית בתימהון רב, נגעתי בראשה במטרה "למשש" את הדמיון הפרוע השוכן שם ובעיקר התעקשתי לדעת איך הצליחה לחשוב על לכתוב דבר כל כך חסר נורמליות? תשובתה הייתה צנועה, מיוסרת, מעוררת קנאה וחמלה משהו כמו: עזבי,רוב הזמן המוח שלי מלא במחשבות מיותרות. האמנתי לה. היא נראתה נרגשת אבל כזו שמשלמת מחיר כבד על היצירתיות המוטרפת שהביאה את היצירה שלה לתוצאה הכל כך ראויה.

זו היא הצגה שנפתחת בדיאלוג בין התאורן והסאונד המתפקדים הן כצוות טכני והן כחלק מצוות השחקנים שכל מילה שיוצאת מפיהם גם היא נבחרה בקפידה על ידי המחזאית. מה שמשמש מבוא מרומז לבאות: רצף מערכונים הנעים בין המציאות המתקיימת באולם צוותא 2 למציאות שנכתבה מראש ושוכחת את המודעות העצמית שלה כיצירה מבויימת שנועדה להופיע בפני קהל רוכש כרטיסים.

אחד הקווים המנחים את היצירה הוא העיסוק בהכחשת הסוף הידוע מראש של בני האדם. הכחשה שנראית הכרחית להמשך החיים שכן כאשר היא מתמוססת לרגעים מסויימים ניכר כי גם היכולת לחיות מתמוססת איתה.

כל מערכון מבזיק בצופה  עוד אחת מהמחשבות שניסה להשאיר בתהום הנשייה, אך הבמאית דואגת לתת לו חכה ארוכה למדי שלא תותיר לו תירוצים להשיר אותן במצולות לפחות לשעה ורבע שהוא צופה ב' יותר מזה אנחנו לא':

מות הורינו שיאלץ אותנו להפסיק לשכוח לקחת את המגבת למקלחת כי אמא לא תחזור מן המתים לשם כך, בחורה צעירה בטיפול פסיכולוגי שחושפת התאהבות כרונית בבנות מינה המבוגרות ממנה בכמה עשורים . דבר המותיר אותה מאוהבת בבלתי מושג, תחושת השקיפות של הלהט"ב אפילו בשיחות הנפש עם הפסיכולוגית שכן גם היא מותירה אותו ללא הכרה תרתי משמע.

לצד הנושאים היפים להפליא בהם בחרה המחזאית לעסוק ולהציף בהומור קורע לב לעיתים, ניכר כי הם אינם מטופלים עד הסוף והרעיון לא מגיע לכדי מיצוי. לא פעם המערכונים מסתיימים בהתרה קומית שאינה מתייחסת לשאלה הדרמטית שנפערה והשאירה אותה ללא חומר נוסף למחשבה, אם כי סתמה אותה בפאנץ' שהוא פחות ממה שהיא ראויה לו.

החזון האמנותי לתעתע בין הצגה שמודעת לעצמה שהיא הצגה לבין ההתמסרות של ההצגה לעצמה ללא מחשבת מטא ,מבלגנת מעט את מוחו של הצופה וגורמת לו להתמקד בפענוח פרטים טכניים שהבמאית\ מחזאית התכוונה אליהם במקום להתמקד בסיפור שרצתה לספר.

כך או אחרת, זו אחת מההצגות היחידות שאוכל להעיד על עצמי שאהנה לראות שנית ואפילו יותר מבראשונה משום אינספור רעיונות מבריקים שהעין לא מספיקה למצות. ייאמר לזכותה של ההצגה דברים רבים כמו המשחק המופלא של כל אחת מהשחקניות הקומי\טראגיות להחריד מה שמקשה על השחקן היחיד שם להעפיל ל"גמר" של שלוש הדיוות התיאטרוניות, הטקסטים השנונים, הקפיצות המרעננות לדמות התאורן ואיש הסאונד שבהחלט גונב את ההצגה בכישרון מוחלט ומצחיק עד קצה הלב, בחכמה הרבה השכובה לה כמעט בכל שורה ושורה של הכותבת, בכנות המכאיבה על החיים שעוברת דרך המסננים הקומיים הנבונים של כל צוות העוסקים במלאכה מה שמאפשר לנו הצופים לעכל אותה בלי לרצות להקיא אותה מהר כל כך או אי פעם.

 מחזה: גל צ׳פסקי

בימוי: יובל קורן, נמרוד דנישמן, רום רזניק

שחקנים: אביב כרמי, אלון ליאור, חן גרטי, יוסי ירום,

רוני גולדפין, תום חודורוב

עיצוב תפאורה ותלבושות: לי-יה חוזה

עריכה מוסיקלית: יובל קורן

עיצוב תאורה: נמרוד דנישמן

ניהול אמנותי: רום רזניק

ליווי אמנותי: רועי מליח רשף, נועה שכטר

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים