ההצגה "זוגיות על ארבע" של תיאטרון הנגב/ מונה ברק

כתב וביים : איסי ממנוב נוריאל

שחקנים: רוני ששון - יוני

קובי אדרת - נדב

יעל פרימר סביר - גלית

יהלי חנדרוס דיגמי – טליה

המחזה הוא מחזה על סקס.

בהלכות אישות ב"שולחן ערוך" נאמר : " לעולם אל תקיים יחסי מין עם אשתך כאשר היא רדומה, שכן לא תגיע לאיחוד רוחני אתה..."

ובמחזה הזה יחסי המין כמעט נמוגים, ובעקבותיהם, האיחוד הרוחני.

שני זוגות נשואים נפגשים לערב חברתי.


בתמונת הפתיחה עולים לבמה יוני ונדב, חברים טובים מאז הטירונות. יש להם אחווה גברית והם משתפים זה את זה בכל הפרטים.

אחר כך עולות נשותיהם, גלית וטליה, המשתפות האחת את רעותה בסודות בגידה.

במרכז ההצגה עומדת דעיכת הסקס אצל שני הזוגות, ובעקבותיה, משבר זוגי מרחף מעל.

והחיים בשקר העצמי – השקר העומד בין זוגות נשואים, על מנת להמשיך ולשמר את מוסד הנישואין.

דווקא בעידן בו הסקס לכאורה חופשי יותר, מה מתרחש מאחורי הקלעים בחיי הנישואין, בזוגיות ובבית. מה קורה לתשוקה של שני המגדרים? איך זה ישפיע על עתידם?.

ההצגה נוגעת באופן אמיץ בנושאים הללו, ומציגה את המציאות של 'הצד שלו והצד שלה' בצורה מחויכת, כנה ולעיתים כואבת. היא נוגעת בכל העצבים החשופים בכל הנוגע לזוגיות, נישואים פתוחים, פנטזיות, הורות ואינטימיות.

סצנה רודפת סצנה, והשאלות הלא פתורות מטלטלות את השחקנים.

בכל סצנה אנו חשים בהתנגשות בין מציאות לדמיון, בין הרצוי למצוי, בין אמת לשקר.

בראיון על ההצגה אומר הבמאי, איסי ממנוב : "בתחושה שלי זוגיות זה משבר מתמשך שצריך לנהל אותו כמו עם הפלשתינאים. יש תקופה של רגיעה ואז מישהו יורה, יש סבב קצר או ארוך, ושוב רגיעה. שני הצדדים יודעים ששלום עדיף, שלום יוצר רווחה נפשית ובכל זאת מגיעים לסבב נוסף".

וזה בדיוק מה שקורה על הבמה.

ההצגה אנרגטית ובעלת קצב מהיר, והסיטואציות בה משתנות ומתהפכות  מן הקצה אל הקצה בקצב מסחרר תוך תחושה שהפנטזיות של כל אחד מן השחקנים אוטוטו מתממשות.

בהצגה שתי קבוצות – נשים גברים, ובתוך הקבוצות האלה נוצרת דינמיקה של מעברים וחילופין:

גבר - גבר, אשה - אשה, זוג נשוא - זוג נשוי, גבר – אשת החבר, וההיפך.

מוטיב חילופי הזוגות העומד במרכז ההצגה ובכל פעם מעמיד שניים כנגד שניים אחרים, משעשע את הצופה ויוצר בנפשו הזדהות עם כל סיטואציה חדשה.

ההצגה שוברת את הטאבו של "שיח תרבותי" בשפע הגסויות שבה, אבל למרות זאת, היא נותרת ב"מיינסטרים" בכך שאינה חוצה גבולות ואינה נתפסת כבוטה.

השחקנים כולם קומיקאים והדמויות מאופיינות בקיצוניות, דבר היוצר סקרנות ועניין, ולמרות חד מימדיותן פה ושם, הן נוגעות מאוד בנפש הצופה.

דמותו של רוני, השחקן המרכזי, היא המורכבת והמעניינת ביותר: הוא בעצם שמרן, אבל בפנטזיות ובהונאה עצמית הוא הופך את הרע לטוב ואת הטוב לרע ומאמין בשקרים שהוא מספר לעצמו.

רוני הוא קומיקאי בנפשו, והניואנסים של שפת גופו והמימיקה בפניו סוחפים את הקהל.

יעל, אשתו היפה, היא כריזמטית ודומיננטית, והיא מצליחה להביא אל הבמה את הטירוף בהתגלמותו.

נדב הוא גבר גדול מידות אבל נפשו עדינה, וחייו  נעים בין מחוייבות  לחברו לבין מחוייבותו לאשתו.

טליה, אשתו העדינה, מוצגת כדמות דיכאונית מחד, אבל מאידך, אין לה שום בעיה להצטרף לחברתה לבילוי לילי במועדון מפוקפק.

קטעי הכוריאוגרפיה מקדמים את העלילה ובאים בדיוק במקום.

התפאורה מינימליסטית, והזזת הכורסאות או חיבורן זו לזו, מעבירה את ההתרחשות מתמונה אחת לתמונה אחרת.

 
ההצגה לקוחה מן החיים, ובמציאות המודרנית בה אנו חיים זוגות רבים לא מסופקים, לא בחיים האישיים, לא בחיים המקצועיים ולא בחיי המין, והתחושה הזו של חוסר הסיפוק מטלטלת את חיינו במערבולת קשה. בגלל זה המחזה מדבר להרבה מאוד קהלים.

והיא מצחיקה עד דמעות, ומשעשעת, והזמן עובר לו מבלי שתרגיש.

שאפו לכל העושים במלאכה.

אהבתי.

מונה ברק

 



 




חפש באתר
טואול - בניית אתרים