בכל עצירה, עלו על הרכבת עוד ועוד אוהדים במדים אדומים וושירתם התגברה. ״אנחנו לא נמות לעולם״, כי המורשת תעבור מאב לבן עד קץ הדורות, שהרי ילדים שלא נולדו בשנת 1999 מספרים בנפלאות קבוצת הטרבל רבת התהילה, שבשלוש דקות תוספת הזמן הכריחה את אלילות המזל והמלחמה לרדת מן האולימפוס ולהסכים להפוך את כיוון זרימת ההיסטוריה הידועה לכל: ״כדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף הגרמנים מנצחים...״ אבל בדקה התשעים ושלוש נכנסים למימד זמן אחר.
כל הרחובות הקטנים מוליכים אל השדרה הרחבה והיא חותרת אל קודש הקודשים-תיאטרון החלומות. על הגדות, קרונות אוכל ושתיה ודוכני דגלים, צעיפים, כובעים, סיכות...שנת 67 היתה שנה חשובה לכדורגל האנגלי; אריק קנטונה נולד בה. חואנפילד מכניע במספרת את ליברפול השנואה. עוף החול קם לתחיה. שדים אדומים מתעופפים ובידם קילשון. גיגסי חושף חזה שעיר בסוף דהרה של 50 יארד. הספרה 7 הקדושה...
מזמורי אהבה עולים מן ההיכל ומתגברים, נספגים בגוף המתפוצץ של האוהדים המבקשים להתעכב על יד דגל חדש שתלוי למכירה, אבל הרגליים לוקחות אותם אל המקום בו מתרחשים ניסים. ״גלורי, גלורי מנ. יונייטד״, ״יונייטד רואד...טייק מי הום טו דה פלייס ווייר איי בילונג, טו אולד טראפורד...״ ״טוונטי טיימז, טוונטי טיימז מנ. יונייטד...״ ״וויל נבר דיי, וויל נבר דיי...״
והגוף, אוי הגוף...
איזה גוף? שלושת הגופים של לאקאן: הגוף המת החוזר לחיים לרגע, קצת; באשר הוא מתענג דרך נקביו על האובייקטים הנצברים בקברו, הגוף היפה האסוף בשריריו ובגידיו, והגוף שאין יודעים עליו דבר.
שנת 1967 היתה שנה חשובה לכדורגל האנגלי, אבל שנת הקורונה היתה שנה קשה. בתחילה: שתיקה. הליגות והמפעלים דממו. החרדה והפחד מפני הגרוע ביותר שנפלו על העולם, לא פסחו על הכדורגל.
לאחר מכן, החלו לחזור המשחקים באופן מהוסס, ללא קהל כמובן, וכל המעורבים, מלבד השחקנים והשופטים, חבשו מסכות.
כל יריקה, כל מגע בין שחקנים, עוררו מתח. השידורים בטלביזיה היו מוזרים: ללא שירת הקהל, ללא נהמות ההמון כאשר כדור חזק חולף מעל למשקוף, ללא מחיאות הכפיים על מהלך יפה, בלא השמחה המתפרצת לאחר גול.
היציעים השוממים כוסו במסכי זום גדולים מהם ניבטו אוהדים בביתם, בכמה אצטדיונים הונחו על עשרות אלפי המושבים צילומי אוהדים מאושרים, על קרטונים, שזכו בהגרלה, לאחר מכן הופיעו כתובות גדולות על היציעים בשירות אסתטיקת השידור והוצמד פס קול מוקלט של קהל לשידורים; שירה, מחיאות כפיים, קולות אכזבה, אושר...כמו צחוק מוקלט בקומדיות.
משהו התעקש להמשיך למרות הכל.
בתחילה, כששבו המשחקים התעוררה מועקה: האם הקפיטליזם מכחיש את המשבר שפקד את האנושות? נדמה לי שהיה זה אריק לוראן שאמר שלקפיטליזם כח ההרס הגדול ביותר וכח הבניה וההמצאה הגדולים ביותר.
לאט, לאט התרגלנו.
בינתיים המדע-חלוץ האנושות, התגייס כדי למצוא פיתרון לקהילות הענק שנכנסו ויצאו מסגרים על פי תפיסת ה״אקורדיון״ שנוסחה בבריטניה.
רוח היזמות שאינה מכירה בסירוס ובמכשולים פעמה חזק;
הממשי החל להיכבש באמצעות הלוגיקה הפאלית: חתכים, קטגוריות, הגדרות, בידוד התופעה, קריאה בשם, גרפים...
הקהל התחיל לחזור למגרשים: טיפין, טיפין.
משהו מתופעת הקורונה כבר קיבל ייצוג על ידי האנושות, ושיבת הקהל לא נראתה כמו מדע בדיוני.
עשרים ושניים מטומטמים רצים אחרי כדור וטקסיות גדולה, כלכלה עצומה מתארגנת מסביב לתופעה.
תקופת הקורונה נראתה אינסופית ולפרקים הולידה מועקה כבדה. לעיתים תפלוּת. דאגה לעתיד, צעדים מהוססים קדימה, לצדדים ולאחור, איגופים, ימים ארוכים של שקט, רעש ויכוחים והתלהמויות. אימהות מתמוטטות, ילדים מתכסים בשכבת אפאטיה. הכדורגל ציפה לנו בשידורים יפים, הכניס טעם, מתח, התרגשות, חיים... לעיתים אפילו חשנו הקלה על כך שאין צורך להתלבט אם לטוס אם לאו, לפנות זמן בתוך לוח הזמנים הבלתי אפשרי, למצוא כסף בתוך התקציב המוגבל, להיטלטל בדרכים, במלונות, ברכבות, במוניות.
מה היה רע בימים הללו בהם הכדורגל שוחק ללא קהל ביציעים?
חייבים להודות: לא כל כך רע, בוודאי עבור הגבר המתקרא: ״נורמלי״, ששמח לכל הזדמנות להישאר במקומו כגופה ולקבל מנות קטנות של חיים באמצעות מסכים וגאדג׳טים. קבוצות אוהדים ברשתות החברתיות מרימות קצת את הגלים, כמו גם הימורים והתגרויות הדדיות בין אוהדי הקבוצות היריבות.
השתלטות הקפיטליזם עם האסתטיקה שלו, הפכה במערב גם את הצפיה במשחק באיצטדיון לאירוע די סולידי. נוכחות המשטרה ברחובות מסביב לאצטדיונים ובאצטדיונים עצמם באנגליה (ובמדינות נוספות) מאוד מורגשת; השוטרים נישאים על סוסיהם ומהלכים גבוהים ורציניים, אם כי גם אדיבים.
באצטדיונים הגדולים נפתחת תחנת משטרה בחדרים המיועדים לכך ביום המשחק, ויש בהם אף תאי מעצר.
היציעים מצולמים ומנוטרים. נוכחות מאסיבית זו ועליית מחירי הכרטיסים והמנויים, הרחיקו את החוליגנים הידועים לשמצה יחד עם מי שאין בידו לשלם את מחירו של כרטיס או מנוי.
חנוויות ענק מפוארות הוצמדו למתחמי האצטדיונים והן מוכרות מרצ׳נדייז רשמיים המעשירים את קופות המועדונים. עם זאת, מתירים הקמת דוכנים ונוכחות סוחרים עצמאיים קטנים כדי לשמור על אווירה ״אותנטית״ ברחובות הסמוכים.
במשחקי גמר עורכים הפנינג מאולץ, בדיוק כמו השמחה אותה מנסים לעורר האוהדים בעצמם, לבושים במדי הקבוצה החדשים אותם רכשו במחירים שלא יאומנו.
אותה מהומה ים תיכונית שחווינו במשחק גמר הגביע האחרון בבלומפילד, שהיה גם משחק דרבי בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב, בלגאן של שלהוב יצרים, אובדן עשתונות ונימוסים, והתפרצות של יריבות עתיקה ושנאות כבושות, הזכירה לנו שכדורגל כתופעה, היה פעם, ועודו במקומות פריפריאליים , חי ולוהט, גם אם הרבה פחות בטוח, מסודר ויפה.
בעיירות נידחות יחסית בצפון אנגליה, במקום בו עדיין ניתן להבחין במתחמי כריית הפחם מימי המהפיכה התעשייתית, ימים בהם היה על האנשים לעבוד עבור חברות יזמיות שעות רבות בעבודה מסוכנת במכרות, במשך כל השבוע, במעבה האדמה, תמורת משכורת זעומה שממנה היו חייבים לקנות את ציוד הכריה מהחברה המעסיקה, את המזון בעלות גבוהה ואת השירות הרפואי, כך שיתכן שעל עבודתם-שיעבודם עוד היו משלמים הם עצמם; גם במקומות אלה האיצטדיונים הקטנים בנויים על פי הסטנדרט המערבי של הפרמייר ליג, מתחמי אוהדים מקורים מוקמים שעות לפני המשחק כהגנה מפני הקור העז, והם צופים במסכים גדולים בפרשנים ובשדרים תוך כדי אכילה ושתיה ולעיתים, גם ריקודים לצלילי תזמורת. ברחובות, מיותר לציין, רוכבים פרשי משטרה ומוצבים מחסומים לשמירה על החוק והסדר.
אבל גם עבור תושבי העיירות האלה, משחקי כדורגל ברמה גבוהה בליגה העליונה או השניה, הודות לטייקונים שרכשו את הקבוצה ומתקניה, הפכו להרגל, אם כי אין לבטל את רחשי החיים המתקבצים מסביב למועדוני הכדורגל. מכל מקום, גם הם התרגלו לשגרת כדורגל משובח ושגרה כידוע ממיתה את התשוקה, אבל ללא ספק, עבור לא מעטים מהם, הפסקת מפעלי הכדורגל ולאחר מכן, אי האפשרות להיכנס ליציעים, נטלו מהם נתח חיים גדול.
אני זוכר שפעם בשדה התעופה של מנצ’סטר, כשחיכינו לטיסת איזי ג׳ט בחזרה לארץ-אוהדי מנצ’סטר יונייטד וחרדים העושים את הדרך הלוך וחזור בין קהילתם בישראל לזו שבמנצ׳סטר-סיפר לי מישהו על האירוח אצל קרובי משפחתו בעיר אשר הפגינו שנאה עמוקה כלפי ליברפול מתוך הזדהות מלאה עם צדקת הדרך ״שלנו״ והרוע ״שלהם״, והביטויים בהם השתמשו כדי לייצג את עמדתם הנפשית לא היו מביישים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. טוב, בכל זאת נחפרה תעלה לנמל מנצ’סטר שאינה שוכנת לחוף הים במאה ה-19, כך שאניות יכלו לדלג על נמל ליברפול ולמנוע מתושביה פרנסה.
הייתי מוסיף שלא מעט בשורות מוזיקליות הגיעו ממנצ’סטר, אבל ליברפול הביא את הביטלס אל העולם.
בשנת 1971 הוציאה פינק פלויד אלבום בשם Meddle ובסוף אחת היצירות נשמעת שירת אוהדי ליברפול לקבוצתם: You will never walk alone.
בכל שידור משחק של הקבוצה במגרשה הביתי ״אנפילד״, אוהבים הבמאים להתמקד באוהדים שרים את ההמנון לפני פתיחת ההתמודדות. האוהדים המודעים למבט המצלמה עליהם, ממלאים את תפקידם בהתלהבות השמורה למצולם. כידוע המדיום הוא המסר, לימד אותנו מרשל מקלוהן.
אבל שירת הקהל, נהמת ההמון, התפרצות השמחה כאשר השער מובקע, שריקות הבוז לשופט הבנזונה או לקבוצה היריבה, היו שיר הערש של ילדותי. ביום שישי בצהריים שודרה בערוץ 6 הירדני שנקלט בירושלים הקלטה של משחק
מהליגה האנגלית ופעם בכמה זמן, כמו במערכון ״לה מרמור״ של קבוצת ״לול״, שודר בערב ב״מבט ספורט״ תקציר של 40 דקות מאחד המשחקים.
מי שלא ראה מהי התגובה במערכון לשבירת שגרת הכדורגל, לא יבין מהו העולם ללא המשחק הזה.
ומי שלא זוכר את פחדי הילדות, אשר לפי פרויד אינם נעלמים לעולם: הפחד מהחושך, מהבדידות ומהשקט, לא יבין מדוע נרדמים הילדים כשברקע קולות השדר והפרשן מלווים את המשחק ואת הקהל שאת העדרותו בתקופת הקורונה ציינה כתובת ענק ביציעים:
FOOTBALL IS NOTHING WITHOUT FANS
הממשי ללא חוק וסדר הפולש עם הלילה היורד מומס על ידי שירת הקהל והידיעה שאבא בבית-צופה במשחק בתשוקה גדולה-היא הגנה אמיתית מפני האמא של גילוי העריות. תחילת תקופת הקורונה החזירה לנו ממשי זה. שיבת הכדורגל בישרה את חזרת הפונקציה האבהית כי השגרה היא החוק והאיווי הוא ההגנה מפני ממשות ההתענגות, ובלא כדורגל החיים מפחידים, עצובים ומשעממים.
