על הילד מעכו וחייו עם גדי לופו/ ראובן שבת
הסופר והמשורר גדי לופו הוא אדם מיוחד. כתיבתו נוגעת בהוויה הקיומית בתפיסת הרגע המשמעותי ששם. לופו, מסתכל בעין רגישה על העולם והחיים, ומטמיע זאת היטב בכתיבה מרתקת וחדת אבחנה. לאחרונה, יצא ספרו החדש-הילד מעכו. הנוגע לחייו כילד בעכו.
ספר מעט על עצמך ואיך הגעת לספרות?
נולדתי בשנת 1958 בעכו. אני חובב גדול עוד מהיותי ילד ,של ההיסטוריה של יוון ורומי של ימי קדם וגם של ההיסטוריה של עכו. כל המשיכה אל ההיסטוריה מקורה בעיר עכו שהיא עיר בעלת היסטוריה מפוארת, שאין אפשרות להתעלם ממנה, מהחומות, מהארמונות, מהיכלות האבירים, ומהכלא המנדטורי.
אל הספרות הגעתי מתוך משיכה גדולה לספרים ולקריאת ספרים ומתוך אהבה להאזין לסיפורים ובמיוחד לסיפורי אגדות, החל מילדותי המוקדמת. כאן אפשר לראות את הקשר אל ההיסטוריה שהיא למעשה מורכבת מסיפורים רבים ובין הספרות שהיא גם מורכבת מסיפורים.
נוסף לכך, מיד אחרי מלחמת ששת הימים בביקור בירושלים העתיקה ובכותל, כאשר עדיין לא מלאו לי תשע, כתבתי שיר על "ירושלים של אבן ושל חול ושל אבק" בעקבות שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" ובעקבות שירו של מאיר אריאל "ירושלים של ברזל".
מה מייחד את הספר החדש, במה הוא עוסק ומדוע כתבת אותו?
מה שמייחד את הספר הזה הוא שהוא אוטוביוגרפיה שלי עד גיל שלושים ובנוסף יש בו גם קטעי וידויים והרהורים אישיים.
כתבתי את הספר הזה משום שהרגשתי שהגעתי לגיל המתאים ואני מעוניין שאחרים יכירו את עצמם דרך הספר שלי, ויגלו בתוכם מחדש את הילד האבוד שהיה בהם פעם. כמו כן אני אוהב לזהות את זיכרונותיי עם הדמיון שלי כי כל זה הוא מבע ומבט של נפש האדם.
מי בעיניך הם גיבורי ספרות אמיתיים, והאם האנטי גיבור הוא אכן אנטי גיבור או שהוא בעצם הגיבור האמיתי
גיבורים ספרותיים בעיני הם: גילגמש ואודיסאוס. שניהם יצאו למסע. האחד יצא למסע כדי לגלות את האלמוות וחיי הנצח, והשני יצא למסע מלחמה שבו הוא מגלה למעשה את המוות. יש כאן שני כיוונים מנוגדים המשקפים את תמצית הקיום האנושי. מצד אחד החיים ומצד שני המוות, כאשר האדם בחייו הוא המחבר בין שני הניגודים האלה.
במקרים רבים, כמו ביצירה "החייל האמיץ שווייק" או בסרטים קומיים כמו של צ'רלי צ'פלין, רואים כיצד האנטי גיבור הופך להיות גיבור ולזה מצטרף הצד הקומי, התיאטרון הקומי של החיים, כי כולנו מציגים על במת החיים והרבה פעמים הקומי מתחבר אל הטראגי בדרכים שונות ומשונות. חלק מהקשרים האלה נקראים גורל, או כורח או אלוהים.
מי הם 3 הסופרים המוערכים/ החשובים בעיניך ביותר ומדוע
הומרוס, אמנם משורר, אבל כתב יצירה אלמותית כמו האיליאדה והאודיסיאה. פלוטארכוס, היה סופר וביוגרף ביוון העתיקה שכתב ביוגרפיות של אישים יוונים ורומיים מפורסמים כמו סולון, אלכסנדר הגדול מאנשי יוון, ומאנשי רומי, קיקרו ויוליוס קיסר.
סופרים מהתקופה המודרנית: רוברט גרייבס שכתב בין היתר את: "אני קלאודיוס" ואת "קלאודיוס האל" ואליאס קנטי סופר יהודי בולגרי שחי בין אנגליה לשווייץ וכתב את הרומן "סנוורים" ובמיוחד אוטוביוגרפיה מופלאה ומרהיבה על ילדותו ובחרותו בשלושה כרכים מרתקים.
אלו 3 ספרים היית לוקח איתך לאי בודד ומדוע
הייתי לוקח איתי את האודיסאה של הומרוס בתרגום של שאול טשרניחובסקי במיוחד בגלל העברית הנפלאה של טשרניחובסקי שלדעתי לא זכתה להערכה מספקת ונשכחה. את ספר השירים של קונסטנטינוס קאוואפיס בתרגומו של יורם ברונובסקי. זהו תרגום יפה של משורר שהייתה לו טביעת עין היסטורית וזיקה אל ההיסטוריה בדיוק כמו שאני מזה אצלי טביעת עין וזיקה אל ההיסטוריה ולכן אני יכול להזדהות איתו. סונטות של שייקספיר בתרגום של שמעון זנדבנק, כי הסונטות האלה, עוסקות באהבה, יופי, פוליטיקה ומוות והן גם מציינות את זה שהחיים קצרים ושהאדם הצעיר מהר מאוד יזדקן וישיל מעליו את היופי ותמיד הוא יתגעגע לנעורים שהיו לו ואבדו. כי הזמן חומק ובורח והוא נעלם לנו ואובד ואנחנו מגלים שמה שהיה כבר לא קיים. 
