מאמר:
הדפים של ה'פרהוּד' מדממים: שמונים שנה/ הרצל ובלפור חקק


 

 

שמונים שנה חלפו מאז פרצו מאורעות ה'פרהוד' בעיר בגדד ושכנותיה (2021-1941). החותָם של הפוגרום הנורא  ביהודים צָרוב בגחלי אש, ובמשפחה שלנו הפצע מדַמם עד היום.

כתבנו על ה'פרהוד' בעבר, ואנו מנסים הפעם להציג במאמר זה מבט סיפורי יותר, אגָדִי, על מה שהתרחש. לא פעם ברומנים מתחום המסתורין, מתגלה ספר עתיק במשפחה שחושׂף את הכול, לאחר שנדמה היה שאיננו יודעים דבר. לפעמים דפים שלווים מחוֹללים את הסערה הגדולה.

 

פרעות בגולה לא מתאימות לישראלים

 

בהיסטוריה המשפחתית שלנו סופַּר הסיפור בַּמסתרים, במבטים, בשפה נסתרת של קודים שרק הם הבינו. המתח היה באוויר. לימים שאלנו, מדוע רצו להסתיר. האם עשו זאת מתוך ניסיון למנוע מן הדור הצעיר שגדל בארץ וקיבל חינוך ישראלי, להיחשף לסיפור קשה.

הם היו דור שבא מן הגלות ורצה לגדל ילדים עם נשמה של ילדי גאולה. "הם לא רצו להעביר סיפור אפל מן העבר", הסביר לנו אבא.  הסוד היה סוג של הגנה: אולי חסו על 'דור המחר'. כנראה, רצו לחסוך מילדים ונערים, שגדלו בחינוך 'צברי' ורצו להיות 'צברים' את סיפורי הזוועה ואת נֵטל הגלות. החינוך הישראלי נתן כבוד ל'כוח המגן העברי', ובספר ההיסטוריה החדש, זה לא התאים: לא היה מקום לסיפור על פּרעות בארץ זרה, שם יהודים ניתנים למשיסה ורצח, ללא יכולת להגן על גורלם.

 

אנו נולדנו סמוך להכרזת העצמאות (1948), והיינו 'חיילים קטנים' במערכת חינוך, שביקשה לייצר דגם אחר, מערכת שטיפחה מיתוס חדש: 'הצבר המיתולוגי'. בבתי הספר הנחילו לנו סמלי תקומה ועצמאות. שיווקו לנו ישראלי חדש, שיודע להגן על עצמו, שעושה היסטוריה במו ידיו.

 

הורינו קנו לנו 'חוברות עבודה' לחג העצמאות, קנו לנו הגדת חג לעצמאות שכתב אהרן מגד, הלבישו אותנו בחולצות עצמאות כל חג עצמאות. כמה מן הקוראים יודעים שהיו בעבר 'חולצות עצמאות'?

 

אלה היו בגדים שעוצבו כשהם נושׂאים עליהם ציורי דגלים, טנקים, מטוסים...אלה הילדים, שיישאו על כתפיהם את האתגרים של שנות התקומה, של הסיפור החדש.

המורים אמרו לנו: אתם כותבים את ספר התנ"ך הבא. גדלנו כילדים, שהגיעו לכאן מארץ זרה. הסבירו לנו, ששבנו לארץ אבותינו. כשלמדנו תנ"ך, אמרו לנו ששבנו לסיפור שלנו. הילדים של אז גדלו בידיעה, שהם כותבים עכשיו את דברי הימים ג'. העם חזר לארצו, להיות מחדש חלק מן ההיסטוריה. העם בא לכתוב דף חדש.

 

 

כך התגלה לנו הסוד

 

ואז הגיע הספר שטלטל את כל הסמלים, הדפּים, ומחק את התחושה, שאנו ילדי תקומה...קצת צמרמורת זה מעביר, אבל זה הסיפור של ספר היסטוריה פתאומי, שחשף היסטוריה אחרת.

בשנת 1977, בהיותנו בגיל 29, יצא לאור ספר בשם "גולים וגאולים", כרך ו'. הכותב לא היה היסטוריון, אלא גבאי של בית כנסת ברמלה, בשם אברהם תו'ינה. כותב הספר הלא ידוע נשלח להיות נושא הבשׂורה. הוא כתב רק עובדות שסופרו לו.

מגלֶה הסודות.

כילדים אהבנו מאד ספרי בּלשים, ספרי הרפתקאות, חיכינו בַּספרים לפואנטה, שתקפיץ את העלילה. לרגע, חשנו, שאנו חלק מסיפור לא צפוי. לימים שָבו הרגעים האלה, כאילו היו במתכונת ספרי המסתורין, והשורות בו היו כה מהממות...רצינו לקרוא את הכול כאגדה.

וכך היה הסיפור הדמיוני שהמצאנו: יום אחד, חיפשנו בארגז הספרים, שנשאר לנו לאחר מותו של סבא יצחק. ראינו ליד מדף ספרי העצמאות, תיבה די נידחת, שמתוכה בּצבץ ספר בלוּי ומרופט, כרוך בעור בצבע חום-סגול, ועליו כתובה המילה "משפחה". השורות הכתובות היו דהויות, ולא ניתן היה לקרוא דבר. לא ידענו, אם צריך מנורה אולטרא- סגולית לחשוף את הכתוב כאן, כמו בגילוי של אותיות הכתובות בכתב בלתי נראה. הצילומים בַּספר היו מודבקים בין השורות, כאילו מצלמת פולארויד פלטה את הצילומים לשם, והם מתייבשים, עד שנדע מה מצולם שם.

הנה גילינו דפים שקטים של ספר שהוא קסם, וכמה נפץ יש בהם, דינמיט!

הוא השלים את מה שקראנו בספר "גולים וגאולים", כרך ו'. והכול ברגע דרמטי: בשנת 1977 צצה מולנו מנהרת זמן. הספר 'גולים וגאולים' שהיה כולו שחור-לבן, החזיר אותנו אחורה בַּזמן לְימים שלא חיינו בהם. הגילוי הפתאומי שינה הכול. הלב שאל: היכן ימי התקומה, שפיזרו על ילדותנו קונפטי ושמחה גדולה.

הספר 'גולים וגאולים'  חשף דפים מְדממים: הכול קרה שבע שנים לפני שנולדנו: שנת 1941.

 

ספר עתיק, שהנהר שבו זז וחוצה את העיר

 

זה לא הספיק לנו להבין את ההיסטוריה.

חזרנו אל הארגז של סבא, אל אותו ספר מרופט וישן  "משפחה", שמתוכו בצבצו לפעמים תמונות בשחור לבן, שלפעמים הייתה בהן תנועה. חשנו לרגעים, שהתמונות בספר האגדי רוטטות, מתגלות ברְעדה בצבעים אמיתיים. הלב החסיר פעימה: התמונות אינן קפואות, הכול זז במראות שם. הרובד הנגלה שידר שיש משהו נסתר. עיני סבא שלנו באותה תמונה נראו כמו סרט ישן, דמעות כמו טפטפו בהן. והדפים גילו לנו נופים מארץ אחרת. ראינו תמונה תלת-ממדית בתוך הספר העתיק, ובה נגלתה עיר, שנהר חוצה אותה: נהר החידקל.

חשנו את המשב. רוח באה מן החלון. הייתה תחושה מפעימה, שהנהר זז, אדוות של גלים היו בנהר המופלא, ראינו ספינות חוצות אותו בשובל לבן.

ולא רק מראות, גם קולות, שָאון שטלטל את השָעון שהבּיט נדהם על הקיר.

ומוזר, שמענו מתוך הספר קולות של מואזין. חיכינו, שהספר הבּלוי והמרופט ייתן לנו את התמונה האמיתית. האם יש אמת בַּספר הלא צפוי, שבא אלינו מפרוזדורי האגדה, מן הקסם?

 כמשוררים, חיפשנו את האמת בַּספר האגדי, כי רצינו להאמין, שיש קסם בעולם, ושָם נגלֶה את האמת על ה'פרהוד'. בכל פעם שחיפשנו את האמת בספר המופלא הזה, הרגשנו, שהדפים חיו בו כצללים, כיצורים זזים.

שאלנו עצמנו, כיצד זה הנהר בספר הזה זורם ממש בצבע ירקרק, האמַנו בתום לב, שכך נתוודע אל האמת של משפחתנו ב'פרהוד'.

הדפים לא הניחו לנו...

 

בכל פעם שקראנו בספר המרופט, שהיה בארגז הסודי שהשאיר לנו סבא יצחק, חשנו תערובת של אופל ואור: הרגשנו כאלו התעוררנו מחלום. מה כאן אמת? מנין צצה האמת הזו? זה היה מסע מופלא, פריצה למקום לא מוכּר: שני קוראים נפעמים, ואנו ליד דפים,

וכה נורא: הנה זו כניסה לסֵפר שדפיו מחוקים. הם נחשפים אט אט. אנו כמו הולכים בִּשביל מוזר, וכל זה כמו עלילה. הקריאה הייתה דרך, שיש בה סכנות. היה חשש, שאם ניכנס אל הספר, שהמים זורמים בו, ויש בו קריאות של מואזין ושאגות של פורעים, אנו בסכנה. חשש בלב: אנו עלולים להיקָלע אל הפְּרעות מן העבר בעצמנו. ואולי להישאר שם...

 

המשא הכבד שעל כתפינו

 

מאז שהגיע אלינו הספר "גולים וגאולים" כרך ו' על הפרעות בבגדד ביוני 1941 (חג שבועות תש"א), היה המסופר בספר זה משא כבד על כתפינו. זה היה תרמיל, שכולו גחלים ואפר, ניתך מן העבר הגלותי אל ילדי התקומה החלוצים...

חשנו הלם. כישראלים שגדלו על ערך התקומה והעצמאות, הכרנו עתה סיפור אחר. בכל כתיבתנו מאז, ניסינו להסיר מעלינו תוך כדי הכתיבה על הפרהוד את המשָא הכבד. עם הזמן השלמנו עם כך, שהמשׂא חלק מאתנו, ולכן לא הפסקנו לכתוב על ה'פרהוד'.

תוך כדי חֵקר העבר, גביית העדויות ולימוד העובדות מספרו של אברהם ת'וינה, היטלטלנו בין התרגשות לקיפאון: המשכנו ללטף את כריכת העור המרופטת של הספר האגדי, ששָכַן בארגז הספרים של סבא יצחק.

 היינו שולפים אותו מדי פעם באיטיות, ללמוד ממנו את החלום ואת האגדה. צילומי הפולארויד שהבהבו מדי פעם, נראו כבגדים רטובים יוצאים מן הייבוש, חשפו פרטים שלא נתן לנו ספרו של אברהם תו'ינה, שהצטמצם במה שסיפרו לו אנשים.

 

קובץ הדפים גנז בתוכו פצצה מתקתקת, למרות מראהו התמים. הספר המרופט, היה נעים למגע. היה לו בוהַק שלא מן העולם הזה. כיצד זה נשא בתוכו כל כך הרבה אסונות?

 לפעמים כשדפדפנו בו, היו מבהיקות בו תמונות, שהוקרנו עליו כמו במכונת סרטי קולנוע ישנה. רק בצלילה בין גלי הספר המסתורי המרופט, יכולנו באמת לחזור אחורה בזמן אל הימים של סבא יצחק וסבתא תופחה ברובע אל בַּתַו'ין בבגדד, משפחה מאושרת בימים ורודים, זמן תמים שאין בו פְּרעות ואין בו שאגות טֶבַח של פורעים.

היה ברור לנו, שאלה דפים, שאי אפשר להימלט מהם.

המשא אכן היה כבד.

 

 

חזרנו מדי פעם לתצלומים בשחור-לבן בספרו התיעודי של אברהם תו'ינה. הכותב השקדן אסף מה שנותר במשפחה שלנו. פרט לפרט, חיבר עדויות, הוסיף תמונות: התצלום של סבא רבא ח' ציון חבשה, תצלום של סבא יצחק וסבתא תופחה חבשה לפני היותם הורים שכּולים. פנים תמימות לפני הסערה. והנה תצלום של סבא יצחק עם שני בניו, שלא ידעו שהם עתידים ליהרג בפרעות, תצלום פסטורלי של בתים יהודים על הנהר. אילו היה שם צַלם של נשנל ג'אוגרפיק, היינו מאמינים, שזה ספר שבא להלל את הטבע...

ולפתע תצלום מזעזע: פורעים אוחזים בידיהם חרבות ואקדחים. כל התצלומים נראו ישנים ודהויים. שני בניו של סבא, נורי ואברהם הופיעו בתצלומים ככוכבים יפים וזוהרים, שני סטודנטים באוניברסיטה של בגדד. עיניהם היו צופות אל עתיד שלא יהיה.

כשהתוודעה אלינו המציאות של הפרעות, היה קשה לשאת שאמא שלנו, סעידה, היא אחותם של המתים. הֵבַנו איזה זעזוע עבר עליה כנערה, כאשר שני אחיה הבכורים נרצחו. כיצד הטילו עליה כנערה ללכת לשוטט בחדרי-המתים לזהות את האחים האהובים שלה?

 וכאן היה ההלם הקשה מכול: אברהם תו'ינה ציין לתומו, כאילו הוא כותב עובדה ברורה,

מה היה גורל אמנו. היה כתוב שם, שלאחר הפרעות, חיתנה המשפחה את סעידה הצעירה. ניסינו להבין, למה לאחר אסון כה קשה, מחתנים את הבת, וראינו מתוך הדפים של ההיסטוריה ושל האגדה, את המשאלה הגדולה של המשפחה השבורה. הם קיוו, ששמחת חתונה משכּיחה את האבל.

שאלנו בני משפחה, למה הסתירו מאתנו את הסבל הזה במשפחה, וכולם הדהדו משפט מוזר: "הזמנים היו חשוכים, אפלים, קשים...רצינו לשכוח אותם, ולא להנחיל אותם הלאה".

קשה עוד יותר היה לקרוא את דבריו של תו'ינה, שלאחר שחיתנו את הבת, שהפכה לבכורה עתה, סעידה, באה השמחה המיוחלת: היא ילדה תאומים.

וכאן שבו שליחי האמונה לרפא את הכול: החכמים באו ואמרו להורים השכולים: "שבע שנים התאבּלתם. תמו שנות האֵבל. יש לכם פיצוי: קיבלתם שניים תמורת שניים".

 

צופים אל עתיד שלא יהיה

 

המשפטים האלה העבירו בנו צמרמורת, כי הֵבַנו, שאיננו נושאים עלינו עוד את חולצת העצמאות בלבד. מעל חולצה זוהרת זו, הוטלה עלינו האדרת הכבדה של הגורל היהודי לדורותיו. שליחי האמונה העבירו מסר מן השמים: שני הילדים שנולדו הם המשך של שניים שנרצחו כיהודים.

דפדפנו מדי פעם בספר העור המרופט, שהיה ספר הקסם, שסבא השאיר לנו בארגז הסודות שלו. שמענו בין הדפים האלה את הצעקות הנוראות של היהודים הטבוחים באותם שני ימי חג בבגדד. לעומת זה, בדפים הבהירים לפני הפרעות, הייתה שלווה בנהר. אמא, שהייתה נערה אז, סיפרה לנו: "ענן לא נראה אז בשמים, הימים שלנו היו אז כה יפים, ששעות רבות היינו ישֵנים על הגג, וחושבים שהשקט האלוהי הזה יימשך לעולם".

 הספר של אברהם ת'וינה לא ידע לתאר את המעבר מן החלום והאשליה למציאות המטלטלת. האם היה בכוחו לספר, איך הכול נחת על היהודים במהלומת אגרוף.

 סבא נהג מדי פעם ללמד אותנו פסוקי תנ"ך, וזכרנו את הפסוק: "ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא?" (ישעיהו י' 3). "מכאן הגיעה אלינו המילה "שואה" אמר לנו המורה להיסטוריה בבית ספר יסודי. הימים של ה'פרהוד' היו חלק מן השואה, אמרנו לעצמנו.

הייתה תחושה של הקלה, שהספר הקסום "משפחה" נטמן בתוך ארגז הספרים של סבא. מי הניח את הספר המטלטל הזה בין ספריו של סבא? שאלנו את עצמנו. יכולנו לדפדף בו ולראות את בגדד של אתמול. הדפים שם זזו כל הזמן: נכנסנו לתוכו וצעדנו ברחובות המרוצפים של העיר, הסתובבנו בְּסוּק חְנוּני, בְּסוּק אִל שוֹרגָ'ה. ראינו יהודים מסתובבים בשווקים וברחובות שאננים, ופתע נשמע שאון מחריש אזניים של פורעים, שאון של קולות פרועים. ראינו דפים מתעופפים ברוח, ואנשים מתעופפים כמו דפים. אנשים ונשים נמלטים לכל העברים. המון של ערבים צמאי דם רודפים אחריהם ונושפים-רושפים לעברם אש. ראינו מתוך הדפים של הספר המרופט אנשים צונחים ונופלים, דלתות של בתים מתנפצות, אנשים זבים ומדממים, נשים נאנסות, להבות אוחזות בבתים. הייתה תחושה, שהלהבה תאחזו בדפי הספר הקסום והוא יעלה בלהבות.

 

החתונה של אמא אחרי הפרעות

 

חזרנו לדפדף בספרו של אברהם ת'וינה, גבאי בית כנסת, שסיפר על חתונתה של אמא סעידה, שנועדה להביא שמחה למשפחה האבלה.

הַאִם הייתה אמא כלה או קורבן? שאלנו את עצמנו.

אמרו לה, שמשדכים לה חתן בשם עזרא, והוא בא לראותה. היא אמרה, שהיא לבושה בשמלה לא יפה.

אחותה ויולט סיפרה לנו שבועיים לפני מותה: "הדודים שלנו רצו, שהיא תהיה יפה. קנו לה שמלה מיוחדת במינה, שמלה כל כך יפה. עזרא התאהב בה מיד בגלל השמלה". ויולט סיפרה לנו, שהחתונה הייתה כה מפוארת בבית כנסת מאיר טוו'יג והרב הראשי של בגדד חכם ששון כדורי הגיע לחתן את הזוג, שנועד להביא שמחה מן ה'פרהוד'. האחות של האם השכולה תופחה, שמה היה שמחה. היא הייתה מגדת עתידות. כינו אותה "נביאה". היא צפתה, שייוולדו תאומים לאחיינית סעידה. הייתה חתונה, שֶכּולה קודש. נקשרו בקירות מעל החתן והכלה סמלים קדושים: מנורות 'שיוויתי'. לימים קראנו בדפים את האמת הקשה: אמנו הלכה אל חתונתה כמו נקראה ללדת את אחיה המתים.

 

 

האגדות על חתונת האם שנקראה ללדת את אחיה

 

היו אגדות, שכל המתים בפרעות השתתפו בחתונה, והנרצחים בפרעות, האחים נורי ואברהם הי"ד, הגיעו והחזיקו את עמודי האפריון של החתן ואחותם הכלה. אנו עצמנו שאלנו לא פעם, האם ייתכן, שנועדנו להיות הפיצוי על מותם של שני הנרצחים, ולא היינו בחתונת הורינו: התברר לנו, שרווחת אגדה, שהתאומים המיועדים להיוולד אכן היו בחתונת הוריהם והם החזיקו בשובל שמלתה של הכלה (שהיא אמם).

ניסינו להבין, מה היה בפרעות אלה, שהן אינן מרפות מן הזיכרון ההיסטורי של יהודי בגדד. המורה להיסטוריה בבית הספר המשיל את הפרעות ל"ליל הבדולח" בגרמניה (ברלין) בנובמבר 1938. גם שם היה המון מוסת וצמא דם, שנענה למסיתים. היהודים בבגדד חיו במקום זה, טרם הפרעות, 2600 שנים. בכל עירק היו אז 140 אלף יהודים. היה קשר בין המשטר הפרו-נאצי שקם בעירק ב-1941, בראשות ראשיד עלי אל גילאני לבין השלטון הנאצי בגרמניה. בגרמניה היו תקנות אפליה נגד יהודים, וכך גם המשטר בעירק נהג ביהודים וגם הסית לפגוע בהם.

אמא סיפרה לנו, שאחֶיה הבכורים יצאו בשבועות לבית סבא שלהם חכם ציון חבשה, ללמוד עמו מגילת רות ולהראות לו את התעודות המצטיינות שלהם באוניברסיטה של בגדד. אחות של אמא, ויולט, סיפרה לנו לפני מותה, שהיא יצאה כילדה יחד עם האם תופחה, כשהן מחופשות למוסלמיות, לחפש את נורי ואברהם ברחובות. הן התכוונו להגיע אל ביתו של הסב, ולברר, אם אכן הגיעו האחים לביתו. התברר שהם לא זכו לראות את סבם. הם נרצחו קודם.

פגשנו בעבר, במסיבה ספרותית בפתח תקווה, את העֵד שראה אותם מתבּוססים בדמם. שמו של העד - אליהו חייק.

 

הפרעות בחג השבועות 1 ביוני 1941

 

העובדות שנחשפו היו יבשות, אך שותתות דם.

בָּעיר בגדד התפרעו צעירים חמושים ברובים וסכינים מ"כתאיב אל שבאב", פלוגות נוער, שהוקמו בהשראת הצִיר הגרמני בבגדד פריץ גרוֹבֶּה, ובהשראת ה"היטלר יוגנד" בגרמניה.

נוצר קשר בין הערבים לבין המפלגה הנאצית בגרמניה, וזה הקרין על התנועה הלאומית הערבית: המופתי חג' אמין אל חוסייני מירושלים (1974-1897)  יצר ברית עם גרמניה הנאצית והגיע לברלין. המוסלמים ראו קרבה בין שנאתו של היטלר ליהודים לתפיסת הג'יהאד באסלאם.

רצינו להבין איך כל זה קרה:

נכנסנו לְספר העור המרופט 'משפחה'  וראינו את המראות המבעיתים זזים וחיים בין הדפים הבלויים, בין התצלומים שנפלטו ממצלמת הפולארויד הישנה, ממש מראות לחים, שמתייבשים מול עינינו: פצעים שמנסים להגליד.

הפּרעות החלו, מול עינינו, בהשתוללות של המון, שהתנכּל ליהודים ברחוב ראזי (ג'אזי) ורצח אותם במכות מרושעות ובסכינים. יהודים, שהיו במוֹניות הורדו מן המוֹניות ונרצחו מיד באַלות ובסכינים. הדפים רעדו, המראות הללו הופיעו בספר העור המרופט, והדפים היו קרועים וחרוכים בקצותיהם.

מקרי רצח נוראים אירעו בגלוי מול תחנת המשטרה בבַּאבּ אִל שֵייךְ. העדויות מלמדות, שעל אֵם הדרך המובילה לקבר יהושע כהן גדול, ב-1 ביוני 1941 התנפל ההמון על יהודים שקיימו את מנהג הביקור - "זיארה" - במקום הקדוש. 180 יהודים נהרגו בפרעות, ובתוכם: האחים נורי ואברהם חבשה הי"ד, שני אחיה הבכורים של אמא.

שבע שנים התאבלו סבא יצחק וסבתא תופחה על מות הבנים נורי  ואברהם הי"ד.

אמא סעידה ילדה אותנו כעבור שבע שנים מן הפרעות, והחכמים אמרו למשפחה שהלֵידה שלנו היא צידוק הדין. הם אמרו שוב ושוב: "שניים קיבּלתם, שניים תמורת שניים".

 

כתבנו שירים רבים על ה'פרהוד', ועדיין אנו כותבים על כך. הנה כמה שירים:

 

שני שירים בלפור חקק:

 

מנחתה של סבתא/ בלפור חקק

 

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה שֶׁל סָבָתִי

בְּלֶכְתָּהּ אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת

 לְאַחַר מוֹת שְׁנֵי הַבָּנִים

 

סֹלֶת מִנְחָה הֵבִיאָה וְגַם דִּמְעָתָהּ תּוֹסֶסֶת

בַּלֶּחֶם שֶׁאָפְתָה, לֶחֶם הַפָּנִים

בְּבוֹאָהּ אֶל מִקְדַּשׁ מְעַט שֶׁדִּינוֹ כְּמִקְדָּשׁ

וּבָא אָז רֵיחַ  נִיחוֹחַ אַזְכָּרָתָהּ עַל הַנִּרְצָחִים

דָּמָם רָתַח בָּרְחוֹבוֹת, לֹא יָבַשׁ

 

הִתְפַּלְּלָה לִפְנֵי הָאֵל בִּקְדֻשָּׁה

קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת מִנְחָתָהּ

וְהֶעֱלָה עָלֶיהָ כְּאִלּוּ הִקְרִיבָה נַפְשָׁהּ

שְׂפָתֶיהָ נָעוּ, רָתְחָה בְּפִיהָ אֲנָחָה

זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה.

 

האש והעצים/ בלפור חקק

 

סָבִי אָמַר:

חִפַּשְׂתִּי אֶת בָּנַי בָּרְחוֹבוֹת הָרֵיקִים

חִפַּשְׂתִּי אוֹתָם בַּמַּיִם הַשְּׁחֹרִים

חִפַּשְׂתִּי גַּם בֶּהָרִים.

וְשַׁבְתִּי עִם לוּחוֹת שְׁנַיִם

שְׁבוּרִים.

 

סָבִי אָמַר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ

טְהוֹרִים הָיוּ בָּנַי בְּמוֹתָם

מְגִלַּת רוּת הָיְתָה בְּיָדָם

וְעַכְשָׁו הֵם בָּשָׂר.

וְדָם.

 

סָבִי שָׁאַל:

אַיֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים

שֶׁל קָרְבָּנָם הַתָּמִים.

סָבִי צָעַק וְקָרָא וְשָׁאַל יָמִים.

וְכָתַבְתִּי שְׁאֵלָתוֹ

לְעוֹלָמִים.

 

 

 

הווידוי שלה, התיקון שלי/ הרצל חקק                  

 

הַתְּפִלָּה חִכְּתָה. סַבְתָא אִתָּהּ.

קַעֲרַת פַּח מְשֻׁמֶּנֶת, מְשׁוּחָה

קְדוּשָׁה עַד חֶנֶק. עֲנָוָה וְדַלָּה שְׂפַת

אֶבְלָהּ. פָּנֶיהָ קְמֵלִים. צוֹפִים בָּהּ,

כְּמוֹ הַזְּמָן שְׁאוּלִים. יָדֶיהָ לְלוּחוֹת

הָעֵץ, לַבָּצֵק. לֶעָלִים. הַמִּנְחָה

מְחַכָּה לַוִּדּוּי, לַמִּלִּים. לַמְּנוּחָה.

לְיַד צַעֲרָהּ נִשְׁכַּחְתִּי. נָשַׁכְתִּי

שָׂפָה, מַעֲרוֹך נָדַם. לִבִּי לְמַאֲפֶה

הַכָּאהִי. אֵיכָה אֲבַטֵּא, אֲחַטֵּא.

סִפּוּר שֶׁלֹּא תַּם. קָרְבָּן, מַתַּן

נוֹרָא. בָּנֶיהָ בְּהִקָּדֵשׁ, בָּאֵשׁ.

רוּחָם רוֹחֶפֶת רוֹדֶפֶת. וַתְּכַל

הֲוָיָה. וְהֶלֶם. מְתִיקוּת אֲפוּיָה.

כַּאֲחִיזַת עֵינַיִם הַכָּאהִי. וְהִיא.

אֵינֶנָּה. נִיחוֹחַ מַר לַבִּכּוּרִים,

מַה תֹּאמַר. דִּמְּמוּ הַבְּכוֹרִים. עַד

מִשְׁבָּר. תִּשְׁכַּח, תִּשְׁכַּךְ, וָנִיל.

זֹךְ שֶׁמֶן יָמֶיהָ. בְּחִיל, בִּדְחִיל.

לָשָׁה בְּשֶׁקֶט קוֹרֵעַ. אוֹתִי,

כָּמֵהַּ מִדְּבָרֶיהָ, שׁוֹמֵעַ עַד לֵב

קוֹלָהּ. לִי דּוֹבֵב. אֵפֶר, פֵּשֶׁר

לְדִבְרֵי יָמֶיהָ. לַכֹּל, לַשְּׁכוֹל. מָה

אוּכַל. קוֹרוֹתֶיהָ שׁוֹתְתִים שֶׁמֶן,

מַעְיָן נִגָּר, סֻכָּר, טֹהַר מָזוֹר.

הִשְׁתָּאָה, הִשְׁתַּנָּה הֶעָבָר. מִמַּה

שֶׁיֶּלֶד. מִמַּה שֶׁדִּמִּיתִי לִזְכֹּר.

 

 

 

צידוק הדין, שפת הלב/ הרצל חקק

 

לַזִּכָּרוֹן אֵין גְּוָנִים, אֵיךְ יַסְתִּיר

פָּנִים. מִמֶּנּוּ חִכְּתָה, לָלוּשׁ יְשׁוּעָתָהּ

בִּדְמָמָה. קֶמַח בְּמַעַרְכֵי עַצְמָהּ.

נִמְרָח הַבָּצֵק, שִׁכְבָה וְדִמְעָה.

חֹם חֶמְאָה. הִלָּה תְּהִלִּים. סִילָאן

בַּכֵּלִים נִכְנָע, בַּמַּעֲרוֹך נֹגַהּ יְגוֹנָהּ

כְּעֶדְנָה. יַמְתִּיק קְפָלִים, עָלִים.

בַּגּוּף  קִמְטֶי נֶחָמָה. בַּנְּשָׁמָה תָּוֵי

שָׂפָה פְּנִימִית הִתְיַתְּמָה. מִחוּץ

לַזְּמָן, כְּאֵב הִמְתִּין. בְּשֶׁמֶן רַךְ.

נוֹצַק  וְזַךְ, צִדּוּק הַדִּין. הַבָּצֵק

כִּשְׂרָף הִלְבִּין נוֹצֵץ. יָד חַמָּה

וְלוּחַ הָעֵץ. כָּמֵהַּ וּמָשׁ, רָפֶה לָשׁ

קוֹלָהּ, אֱלֹהִי הַמַּאֲפֶה, אוֹת אִלֵּם

שׁוֹלֵחַ. מַזְהִיב אֵלֶיהָ. אַט מַחֲוִיר,

דִּבּוּר שָׁבִיר. רוֹטֵט בְּגְנֵבָה רַעַד

מִגֵּוָהּ, עוֹד שִׁכְבָה. זֹהַר עֵינֵיהֶם נָם.

הַבָּנִים שֶׁאֵינָם. חֶסֶד מָלוּחַ בָּרִיס

נִקְוָה. נִצָּתוֹת לֶהָבָהּ. שְׂפָתַיִם אַט

קֶמַח דּוֹמֵעַ שָׁר. זֵכֶר לֹא נִגְמָר. יָפְיוֹ

בְּתוֹכִי, לִבִּי בִּשְׁתִיקוֹתֶיהָ, בְּשִׁבְרָן.

אֵיךְ יִוָּתֵר עוֹלָם מָתוֹק בְּהֵעָדְרָן. אַצִּיל

שָׁט הַשִּׁיר. הַכָּאהִי מַחֲוִיר. קוֹֹלָהּ

מַלְאָכִי נִשְׁנָק, יִצְדַּק. כֹּה דַּק, נוֹגֵעַ,

מִתְוַדֵּעַ. הַדִּין בְּרַחֲמִים נִכְמָר:

"אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, מָה אֹמַר".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים