ההצגה הכלה וצייד הפרפרים   בתיאטרון גשר/ מארי רוזנבלום

זוכרים את ההצגה מאז?

ניסים אלוני כתב אותה בשנות ה-50. ההצגה נכתבה בזמנו בהשראת יוסל ברגנר שהיה חברו הטוב ומעצב  תפאורות ידוע.

את ההצגה שיחקו בעבר יוסי בנאי וגילה אלמגור.

ההצגה הועלתה בתיאטראות השונים ובבתי ספר למשחק. עכשיו הגיע הדובדבן.

המחזה: ניסים אלוני

במאי: יאיר שרמן

שחקנים:

אפרת בן צור

ישראל סשה דמידוב

תזמורת סימפונט רעננה

בגן עירוני רחב-ידיים נפגשות באקראי שתי דמויות: כלה צעירה הבורחת מחתונתה ושמה 'מי ' , צייד פרפרים ושמו גץ.

 מי בורחת מחתונתה כשהיא עדיין לבושה בשמלת הכלה שלה ובהינומה, לאחר שהחתן לא הגיע לחתונה.

היא פוגשת בגן איש ושמו 'גץ'.

גץ בשנות הארבעים לחייו, עובד לפרנסתו כפקיד בחברת ביטוח. בתור תחביב, פעם בשבוע, ביום רביעי, בין ארבע לשש אחר-הצהרים, הוא יוצא לצוד פרפרים בגן. הם מנהלים ביניהם שיחה, בה הם מספרים אפיזודות מחייהם והשקפותיהם בנושאים שונים.

ברקע, נשמע מהרמקול קולו של הקריין, המודיע הודעות משונות ולעיתים חסרות היגיון למטיילים בגן.

כמו כן, נשמעים גם כן קולותיהם של האורחים השונים בחתונתה של הכלה, הקוראים לה לחזור.

שתי הדמויות הינן ארכיטיפים שסותרים עצמם כל העת.

שרמן הבמאי מספר:

"זה פרויקט שנבע מתוך המציאות של הקורונה”. "ניסיתי לחשוב על כל מיני חומרים שמדברים קצת על עולם אפוקליפטי, דברים שהרגשנו בסגר הראשון. המחזה אמנם מתרחש בגן ציבורי ויש בו משהו פסטורלי ורומנטי, אבל מבעד לזה יש איזו בדידות עצומה ועולם שלא ברור אם הוא קיים או לא. יש איזו מלחמה ברקע, המציאות תלושה, זה רק הקיום של שני אנשים תלושים שנפגשים במקרה במקום אבסטרקטי.

זו הצגה לשני שחקנים ותזמורת בשיתוף סימפונט רעננה שמנגנים ביציע האולם את המוזיקה שכתב אבי בנימין. הקהל (100 איש) יושב על הבמה וצופה בשחקנים שמשחקים בין המושבים באולם. זה התחיל ממחשבה לעשות את ההצגה בחוץ בגלל המצב, אבל לא בפארק הירקון אלא במקום מאוד מוזנח. הרעיון היה להביא מחזה על שני אנשים נאיביים במציאות של חורבות והריסות. חזרנו לתיאטרון והחורבות הן בעצם אולם התיאטרון הריק”.

אני מביאה חלק מן המונולוג של מי:

"שלום

מה השעה?

17.20

צריכה להיות חתונה. הוא חלילן החתן שלי אבל הוא חלילן רע עם חלום שלא יתגשם לעולם וזה לא משהו שטועמים הו לא! אוכלים את זה כול יום וזה נשאר בגוף, צומח מקבל צורה, עיניים, זה נעשה גוף בתוך גוף כן

והוא מאוד אמביציוזי החתן שלי. מאוד. הוא מנגן ומנגן. לא רק פעם בשבוע בין 16:00 ל18:00 אחרי הצהריים. הוא לא יוצא. הוא לא בא. נדמה לא שרוצים לחבל בחליל.

הוא לא מעשן וגם לי אסור. הוא לא שורק וגם אני לא. הוא אפילו לא מגהק.

הלוואי והייתי מגהקת! כל כך הרבה זמן לא גיהקתי אני מתה לגהק! לא אכפת לי לגהק אפילו שעה! הוא אומר שזה מדבק, שאם אני מגהקת אז גם הוא מגהק ואם הוא מגהק אין חליל. הוא לא מסוגל להוציא צליל אחד נקי. כשהוא מגהק הוא מסוגל לרצוח. אותי. אני עייפה.

אתה יודע, החתן שלי לא קורא בשמי הוא מנגן את שמי מי מי מי . נדמה לו שככה הוא מעניק לשמי את הצליל הנקי שלו. ויש ימים שבהם אי אפשר להבחין שהוא מנגן מי זה נשמע יותר כמו רה רה רה… אבל קורה גם כן שהוא מושך את שמי מושך ומושך המון זמן- מיייייייייייייי. כמו ביום שבו אמא שלי מתה אתה מבין מר.....

פתאום נשארתי לבדי עם החתן שלי והוא ניגן את שמי ללא הפסק. אני רוצה שהוא יגיד את שמי. שיגיד רק פעם אחת.

מר חתן שלי לא יכול להגיד את שמי. אתה שומע? הוא מנגן מי, הוא לא מסוגל!

לא לא לא אל תנגן אני רוצה שאתה תגיד עכשיו, עכשיו כאן מי מי מי! אתה שומע חתן שלי?

פעם אחת מי!

אני לא אלך לחתונה!

אני רוצה רוצה רוצה שאתה תגיד, שאתה תגיד מילה אחת, שאתה תגיד, אני רוצה, מילה אחת עכשיו, חתן שלי תגיד מי, מי, מי, תגיד מי חתן שלי!

 הוא לא מסוגל.

אני לא מתפלאת אני חושבת רק איך הוא ישלם בעד זה ומתי ביוקר".

מרגע שישבתי באולם על הבמה  ועד סוף ההצגה ריחפתי. הם ריחפו ואני אחריהם. הם רצים בין כסאות ההצגה ואני רצה אחריהם.."אחרימו".

הרגשתי שהוציאו ממני, אישית, את הבעיות שאני מחביאה. את ההתעקשויות והסודות החבויים בי/בהם כמו : צייד הפרפרים שמעולם לא צד פרפר, כלה שלא רוצה בעצם להיות כלה ועוד הרבה אמיתויות שלא נוח לנו בחיי יום יום ואנו מטייחים אותן.

אהבתי.

אהבתי.

Marie

חפש באתר
טואול - בניית אתרים