ההצגה הדבר בתאטרון החאן/ שושנה קרבסי
"המתח בין הרובד הפילוסופי לרובד העלילתי"
על פי הרומן מאת אלבר קאמי
עיבוד לבמה: ניל בארטלט
בימוי: מור פרנק
נוסח הצגה ופזמונים: אלי ביזאווי
אתחיל ואומר כי קשה מאוד לביים את אלבר קאמי משום שכמעט בלתי אפשרי לכרוך באריזה אחת של הצגה את המכלול שהוא קאמי, יוצר, סופר, מסאי, פילוסוף ועיתונאי .
כך מגדיר את קאמי פרופסור אבי שגיא בספרו "אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד"
"קאמי הינו גם פילוסוף המציג משנה סדורה בשאלות היסוד של הקיום האנושי. ייחודה של הגות זו, שהיא צומחת מתוך המצוקות והאתגרים שהקיום האנושי מציב בפני כל אדם. השאלות שקאמי מתחבט בהן הן שאלות קונקרטיות ביותר: האם יש משמעות לקיום? האם יש משמעות לערכים בעולם ללא אמיתות מטאפיסיות? מהו המעמד של הזולת?
הפילוסופיה של קאמי היא מסע אישי של האיש קאמי אל קיומו, שבמהלכו הוא חושף את תבניות היסוד של הקיום האנושי. יצירותיו הספרותיות והמסות הפילוסופיות שלו הן תיעוד של מסע רוחני זה".
אומר גם כמה מילים על זרם האבסורד בספרות ובפילוסופיה שנקרא גם זרם האקזסטנציאליזם ובתרגום לעברית "זרם הקיומיות" שבבסיסו הפילוסופיה הקיומית, לפיה הפילוסופיה מתחילה באדם הפרטי, החי, אשר מתנהל עולם תוך כדי בדידות קיומית, כשחופש הרצון הוא גם האבסורד האנושי, שהרי אין חופש מוחלט בשום דבר למרות השאיפה לחופש כזה, האדם כמחפש תמידי של משמעות החיים , והחיים עצמם כפרוזדור המוביל לדבר אחד בטוח, אל המוות. הוגים מרכזיים בזרם האבסורד הם: סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, פיודור דוסטויבסקי, מרטין היידגר, ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי.
כל ההקדמה הזו נועדה לחדד את כובד המשקל המונח על יוצרי הצגה בבואם לעסוק בטקסט של אלבר קאמי ובפרט כשהטקסט הנבחר הוא "הדבר" , ובפרט כשמדובר בתקופה בה העולם חווה בהשתאות רבה מגיפה, בתקופה בו אדם מגלה כי למרות הקידמה והשגיו הוא חלש מול כוחות ענקים נסתרים מן העין ללא כל קשר לגודלם הפיזי (וירוס).
מכאן שהציפיה מהצגה כזו יש בה מלבד הציפיה להבניה של דינמיקת מגיפה שגם יהיה בה רובד פילוסופי כמתחייב מהגותו של אלבר קאמי.
ההצגה אכן הבנתה דינמיקה של מגיפה באופן שהצופה חווה אט אט כי נרקמת בו ההבנה כי מדובר במגיפה הנוכחית , קוביד 19, ועם הצפיה בהצגה נשכח כמעט עניין הדבר והנך מגלה כי אתה צופה על חייך בימי מגיפה וחש הזדהות עמוקה עם המתרחש ועם שלבי המגיפה, משלב הופעתה, ההסתרה מחשש להסטריה, הכחשת קיום מגיפה, עד הרגע בו מובן שהאסון בפתח , המשך במערכות המגוייסות למלחמה במגיפה, הסגרים ומציאת הנוגדן וכיוב....
בתוך זה נשזרו סיפוריהם האישיים של הדמויות המרכזיות בעלילה: העיתונאית שנישאה לאהובתה ונתקעה בעיר הנגועה מבלי יכולת לשוב לאהובתה, הרופא שאישתו גוססת, דמות העבריין המנצל את המגיפה לגריפת הון (מה שהקנה להצגה במידת מה גם נופך של ביקורת חברתית), האלמנה שחייה חסרי משמעות ומוצאת משמעות לפתע בימי המגיפה תוך כדי התנדבות ועשיה למען הזולת. הסיפורים האישיים של הדמויות עוררו אמפטיה והזדהות גם במובן שהעולם כולו מצוי בסיטואציות דומות.
ההצגה לוותה בשירים ששולבו בין הטקסטים ועד כה לא מצאתי תשובה בתוך עצמי האם השירים תרמו להצגה דבר מה. בטרגדיות יווניות שירת המקהלה נועדה לעורר שאלות ולקדם את העלילה אלא שבהצגה זו לתחושתי השירים נכחו בתפקיד של אתנחתא מן הטקסטים המהירים.
מבחינת הציפיה של הצופה לפילוסופיה עמוקה מתוך הידיעה כי מדובר בהצגה המבוססת על טקסט של אלבר קאמי, כמדומני שבהצגה זו הדגש היה על ההתרחשויות של מגיפה, תוך נסיון דרך הסיפור האישי של הדמויות בהצגה להראות את האבסורד ואת חוסר האונים של הקיום האנושי אך מטרת ההצגה לא היתה פילוסופיה עמוקה אלא יותר חיבור הצופים לרגשותיהם נוכח העובדה שהם חיים בתקופה שהמגיפה שנחתה על העולם כה קרובה. ההצגה מדברת יותר אל עולם הרגש ופחות למחשבה הפילוסופית ואלבר קאמי על מטענו הפילוסופי העמוק נוכח בהצגה מתוך הרהוריו של כל צופה באופן אישי ולא כמשהו שמוכתב מתוך הטקסט. פילוסופיהלא יותר מן הנדרש כדי לעורר את עולם הרגש.
דמותו של העבריין כמי שמנצל את המגיפה לגריפת הון יש בה מן הביקורת החברתית אבל ההצגה לא הלכה עד הסוף עם הביקורת החברתית. ביקורת זו מרומזת בלבד בדגש על הבניית סיטואצית מגיפה.
בהצגה היה מוטיב נפלא של מסכות שנראו "ימי בינימיות", מסכות בדמות פניו של המוות. המסכות נפלאות ממש והן לבדן עוררו תחושת חרדה מול מגיפה "ימי בניימית" מסתורית . הייתי מעזה ואומרת שהיה צריך לחזק את מוטיב המסכות בהצגה על מנת לעלות את עולם הרגש שההצגה ביקשה לעורר לתדר גבוה ותיאטרלי יותר אולי אפילו דמות של מלאך המוות בלבוש המסכה. מבעית!
וכפי שהעין קוראת כאן, ההצגה עוררה מחשבה ועניין ורגשות ואני עדיין הופכת בה, ומי שמצפה לביקורת חברתית חזקה, לא ימצא אבל כן ימצא בבסיס העלילה כי בתוך כל ההתרחשות יש גם מי שפועלים למען הזולת, שמתנדבים, ושלמגיפה יש גם פנים של סולידריות מתוך שאר רוח ותיקון. ההצגה לא מותירה בך תחושה כי העולם אבוד.
הנסיון לעורר בסוף ההצגה שאלה מהותית – האם אחרי המגיפה אנו רוצים לחזור לחיים שחיינו קודם או שמא רוצים אחרת?
שאלה זו נזרקת לחלל הבמה שניה לפני מחיאות הכפיים, הגם שהיא באה לעורר סוגיה פילוסופית משמעותית, לא ניסתה ההצגה לפתוח את הנושא אך היא מותירה את הצופה להרהוריו שלו בסוגיה. איש איש ומחשבותיו.
