סיפור:
קריזל החרום/ פטר רוזגר מגרמנית דבורה בארון



קריזל היה רצען ואל מלאכתו, מלאכת הרצענות, היה מתייחס ברצינות גמורה. אולם מזלו גרם לו שיהיו הכול משחקים עליו ומלעיגים בו בכל עת. אמנם מצבו החברותי לא הרשה לו מעולם לבוא במגע־ומשא עם אנשים חשובים ובני־עלייה, אלא, אף־על־פי־כן…

 

ודע עקא, שהֵמַר לו הגורל, לקריזל, הטיל בו מום ופגם את צורתו. פרצופו, שהיה פחוס ביותר, שטוח ונראה כמשתקף מתוך אספקלריה שקערורית – שתי עיניים עמוצות קבועות היו בו, פה גדול וחוטם פעוט; ומצחו הרחב ועצמות־לסתותיו – כיוצאי־דופן נזדקרו אלו, בלטו וכאילו העיקו בכובדם על שאר חלקי הפנים. למעלה, על־גבי שפתו העליונה, השחירה רצועה דקה מן הדקה של שערות קלושות – זה היה שפמו של קריזל. מובן, שחבריו ובני־גילו היו מלגלגים עליו בימי ילדותו, משטים ומזלזלים בו בלי הרף. לפי דבריהם לא בא לו, לקריזל, מומו הרע אלא בעטיה של אימו־יולדתו, שכן ישבה זו על ראשו מייד לאחר הלידה, פחסה אותו וטישטשה את צורתו. הלצות גסות כאלו היו מחלישות את דעתו של הנער ומרשלות את ידיו לחלוטין. אולם למדוד מידה כנגד מידה, לענות קשות ולהתרגז – לא היתה דרכו של קריזל. אדרבא – מחייך היה מטוּב־לב בכל פעם שזרק מישהו אל פניו את שם הגנאי שלו “החרום”. ולא עוד אלא שבמשך הזמן התחיל גם מחבב את פרצופו הנלעג, שעל כן הבליטוֹ זה בין שאר בני־האדם ומשך עליו את עיני הבריות בזרותו; ובו בזמן שבאחרים לא התענין איש ולא נתן דעתו עליהם, הנה בו התבדחו, לפחות, הלעיגו והתלוצצו.

 

ומשום שהיה קריזל מעביר על מידותיו, סולח ומקבל את כל הזלזולים באהבה, לפיכך לא מאסו בו חבריו, נתנו לו להשתתף במישחקיהם ומעשיהם, ופעמים שהשתמשו גם בשירותו והטילו עליו איזו שליחות. בשכר זה היה זוכה אחר־כך לשבת בחברתם בבית־המרזח; ויש שקיבל מחבר זה, או אחר גם איזו טובת־הנאה. בקיצור – חייו נסתדרו לאט לאט והיו כמעט נוחים.

 

אמנם, כשנכשל קריזל במיקרה בכוס מיותרת ונשתכר – יש שהתחיל קובל ומתאונן על רוע־מזלו. ברגעים כאלה נוהג היה לספר, כי אביו “שכב לישון בבוסניה במגפיים על רגליו”, שהוא, קריזל, “מצץ את דם אימו” וש“הריבה החביבה עליו אינה סובלת את פרצופו השקוע.”

 

ונתכוון קריזל לומר בזה, שאת אביו המיתו בירייה בהיותו בבוסניה, וקבור־קברוהו במגפיים שעל רגליו, שאימו הרזה והעלובה היניקה אותו עד יומה האחרון, ולבסוף, שאנדה, בתו של שביקל, מבכרת עליו את דריגן, בעל־האחוזה העשיר.

 

אנדה זו – כל זמן שנהו אחריה שאר הבחורים מבחורי המקום, היה אף הוא, קריזל, מחזר ונגרר אחריה (והעלה גם חן וחסד לפניה, כפי שנדמה אז), אולם אחר־כך, כשגלוי וידוע היה לכול, שהיא נותנת את היתרון לבעל־האחוזה, מוכרח היה קריזל להסתלק הצידה. הוא כתב לה מיכתב שבו בירך אותה ואת דריגן בחירה בכל טוב; מלבד זה ביקש שתואיל להחזיר לו מייד את טבעתו, אותה הטבעת שנשארה לו לזיכרון מאימו, ואשר משום כך יקרה היא בעיניו עד מאוד. כן, הדברים הגיעו אצלם לידי כך, שפעם, בערב בהיר אחד, בעמדם על־יד הפרגוד, נתן לה קריזל במתנה טבעת קטנה.

 

היא זקפה אז את ידה כנגדו והרשתה לו למרוח את אצבעה ברוק, בכדי שתהא הטבעת מתקבלת ועולה עליה.

 

בדרך כלל היה קריזל אדם לא רע. אמנם הוא לא חונן בשכל חד ובחריפות יתרה, אולם תחת זה ברא לו אלוהים לב טהור – מעלה יתרה, שבה הצטיין בין כל חבריו ובני־גילו.

 

על אירוסי דריגן ואנדה הכריזו כבר בבית־הכנסייה באופן רשמי, וטבעתו של קריזל הרצען עוד טרם הוסרה מעל אצבעה של הארוסה.

 

החתן דריגן ניסה אומנם להסיר טבעת זו בכוח, אולם אנדה צעקה צעקה גדולה מחמת כאב, ואת ארוסה ביקשה שידחה את הדבר עד שתרפא האצבע התפוחה, שאז – אמרה – תוכל להסיר בעצמה את הטבעת. אולם האצבע לא נרפאה, ודריגן החל מהרהר כבר על כך, שאת הטבעת צריך יהיה לנסר במַשור, והנה אירע פתאום מאורע, אשר שינה לגמרי את פני הדברים. ומעשה שהיה – כך היה:

 

דריגן הזמין אצל קריזל זוג מגפיים חדשים ליום חופתו.

 

צריך לשער, שאין זה נעים ביותר לרצען לתפור נעליים חדשות בשביל צרו ומנצחו, ולתקנן ליום שמחתו של זה. אולם מה יש כאן לעשות? אולי אפשר היה להעמיק אי־אלו מסמרים בתוך הסוליים יתר על המידה, להזקיר את חודיהם בפנים הנעל, בכדי שינעצו אחר־כך בכפות־רגליו של החתן ויכאיבו לו?

 

מחשבת־זדון כזו ניצנצה אמנם רגע במוחו של קריזל, אולם הוא חזר ממנה מייד ונתמלא כולו חרטה.

 

הוא חשב כך:

 

אם ידחקו מגפיים אלו את רגלי דריגן ויגרמו לו כאב, אז הן יתרגז ואת כל חמתו ישפוך עליה – על אנדה. ולפיכך – החליט – עליו להתייחס אל הזמנה זו בתום וביושר לא פחות מאשר לאיזו הזמנה אחרת. ואמנם ישב קריזל אל שולחן־עבודתו במנוחה ובלב שלם, נקש בקורנס ורצע במרצע, וזימר לו בחשאי איזו פזמונות, הנאים ויאים לרוחו הנכאה, כגון:

 

“הכול עזבוני.”

 

או:

 

"בחבקי אותה אל לבבי –

 

וחיתה נפשי בקרבי."

 

בכלל, התנהג קריזל בענוותנות, בנחת ובשקט גמור, בו בזמן שדריגן היה מגיס את דעתו וליבו בכול, משתבח תמיד באחוזתו, ברוב עושרו ובכוח גופו, וחוזר כפעם בפעם גם על זה, שארוסתו אנדה – אשריה וטוב לה, שזכתה להינשא לו, לדריגן העשיר, ולא לאיזה בעל־מום עני וחדל־אישים.

 

כשמלאכת המגפיים החדשים נגמרה, ציווה דריגן על קריזל לתקן את נעלי הפועלים הקרועות. טלאים בשביל אלו צריך היה לבור מבין שיורי מינעלים בלים שהתגוללו בעליית־הבית, וכאן, בעלייה זו, ראה קריזל, מתוך שמחה ועצב כאחד, חלק גדול מאותה החמדה, השמורה לה, לאנדה, לימים הקרובים. עלייה זו, שכללה בקרבה מחיצות ומזווים רבים, היתה מלאה וגדושה צורכי־מזון ועוד דברים שונים. בפינה אחת התנשאה ערימה גדולה של חתיכות־אריג מקופלות, בשנייה – צמר־כבשים לח, עורות אילים ועורות פרות. על גבי המדפים עמדו שורות שורות של סירים מלאים גבינה, ועל הקרקע למטה ומתחת לתיקרה למעלה – חביונות של שזיפים כבושים, אגסים ופשתה בלתי־סרוקה, קדירות של שומן ונקניקים, בשר מעושן ובשר ממולח, כללו של דבר – עלייה מלאה כל טוּב. בכמה וכמה מיני מאכל ומשקה לא הספיק קריזל להתבונן, משום שבעל־הבית דחק עליו והוליכוֹ דרך המזווים האפלוליים. לבסוף התעכבו בפינה אחת חשוכה, בחנו ובדקו בשיורי הנעליים הבלות המתגוללים כאן: אי־אלו סוליות מדולדלות, עקבים ופנתות, אשר עורם צמוק ומקומט, ואשר ריקבון ועובש שולטים בהם כאחד. קריזל בעט בכל הסמרטוטים האלו ברגליו, והחליט, כי שום תועלת אין בהם. אליבא דאמת היו מחשבותיו רחוקות מאוד ברגע זה מענייני רצענות והטלאה. הוא הירהר עכשיו על הטוּב והחמדה הגנוזים פה בתוך העלייה, על מיני המאכל הטובים והפירות העסיסיים, הנותנים כאן את ריחם, ועל אנדה, אנדה זו העתידה ליהנות מכל הטוב הזה ולהתענג עליו ביחד עם בחיר לבה, עם דריגן בעל־האחוזה.

 

בשר מעושן לא בא אמנם אל פיו של קריזל זה עידן ועידנים, גם נקניק חם, המבושל בכרוב – כמעט שלא זכר את טעמו, אף־על־פי־כן הרגיש עכשיו, כי משהו הולך ונקווה בפיו, מדגדגו ומטרידו… אולם – כלום אפשר להעלות על הלב דבר שכזה? אגס – שאני, זה אינו מן הנמנעות, על זה אפשר אולי להזות בחשאי… על אחד האגסים הבשלים והמעולים האלה, שעסיסו רב וריחו מפעפע וממלא את כל האוויר מסביב.

 

הנה גחן בעל־הבית, הוציא אגס אחד מתוך הסל, נידנדו באוויר והזין בו את עיניו:

 

“הם הולכים ומשתבחים מיום ליום,” אמר והחזירוֹ למקומו; והרצען קנח בידו את שפתיו הרטובות, ובליבו חשב, שכאשר ישתבחו האגסים הללו ויבשילו לגמרי – ודאי שיזַכה בעל־האחוזה גם אותו באחדים מהם.

 

קריזל עבד בתוך האחוזה כמה ימים, אולם מתוך המזווים אשר בעלייה לא הובא לא בשר מעושן, אף לא נקניקים ואגסים. המזונות שהוגשו לפניו היו מצומצמים ותפלים ביותר: מעט דייסה של קטניות, כדורי־בצק וצנון כבוש ומטוגן – וחסל סדר הסעודה. ולפנות־ערב, כאשר קריזל היה מתהלך מסביב לבית הגדול ומביט אל הצפצפות הכתומות, המבהירות לאור השמש השוקעת – נזכר בצבעם הכתום של האגסים העסיסיים אשר בעלייה, וליבו היה מהסס ורוטט בקרבו מחמת תאווה חבוייה. אגסים אלו – עליהם היו עכשיו כל מחשבותיו, להן מכוּונת היתה כל דפיקה מדפיקות ליבו, והם, הם, שהסיחו מדעתו את זכרה של אנדה. גם בערב־שבת עם חשיכה, כשהפשיל את כליו לאחוריו ויצא לדרכו, גם אחרי־כן, בערב, כשישב על־יד הכיריים וסעד ליבו בתפוחי־אדמה אפויים ומפולשים באפר – לא זז זיכר האגסים מליבו ומראם הנחמד לא נסתלק מלפני עיניו. אבל תחת עסיסם הריחני וייסורי־נפשו של קריזל וגעגועיו באותו לילה – אין איש בין בעלי־תאווה אשר ידע דוגמתם. לבסוף, אחרי שעות שעות של נפתולים ונדודי־שינה, לא שלט ברוחו, קם ממישכבו, התלבש, תחב לתוך כיסו חתיכת נר וגפרורים, יצא בחשאי מן הבית וכיוון את פניו אל האחוזה. לפנות ערב, בטרם נפטר לביתו, התבונן וראה, כי מאחורי ביתו של דריגן מוצב סולם גדול, אשר ראשו מגיע הגגה. כאן היו מוכנים גם אי־אלו אפריזות, נצרי ערבים וכיוצא בהם – חומר לתיקון הגג. אם לא הזיז איש את הסולם ממקומו – חשב קריזל – הרי אפשר יהיה לעלות הגגה על נקלה, לכסס את הקש בין מעזיבה למעזיבה, והידחק ולרדת אל העלייה – אל האגסים.

 

 

מתחילה הלך הכול כשורה. הכלב הגדול, השלול בשלשלת, ביקש אמנם לפתוח בנביחה, אלא שעמד מייד על טעותו, הכיר את קריזל – ידידו הנאמן בימים האחרונים – וכישכש בזנבו. וכעבור רגעים מועטים היה קריזל בתוך העלייה. כאן הדליק את פיסת־הנר, גחן ונעצה לבין קני־הקש אשר על הקרקע, קשר וענב את שולי מטפחתו, תיקן אותה ועשאה מעין שק, וניגש אל האגסים. שק פעוט זה לא קלט אל תוכו, לצערו של קריזל, אלא חמישה אגסים בלבד; את זוג הנקניקים שהסיר מעל גבי המריש ואת הבשר השמן מוכרח היה לתחוב אל תוך כיסוניו… בינתיים הגיע מלמטה, מתוך המדור התחתון, איזה שאון. צריך היה, איפוא, למהר. וקריזל טיפס בזריזות (זריזות שהיה בה עד כדי לעורר קינאה בלב כל אחד מבני אומנותו), ועלה הגגה, קפץ וירד מעל הסולם ארצה, נשא את רגליו ונמלט על נפשו.

 

 

כעבור זמן־מה בא קריזל היערה. מסביב היו רק אילנות, אילנות וחשיכה – אף שמץ של סכנה לא נשקף, איפוא, עכשיו, למעדניו. אולם כאן התחילה מטרדת את מוחו מחשבה אחת מוזרה ומגוחכת: לו נדמה פתאום שהוא – גנב, גנב אשר נכנס בחשאי לבית אנשים זרים, חמד את הונם, אף גם גנב ושם בכליו… איזו שטותים! גנב? קריזל הוא גנב? לא, פשוט, הוא ביקש לשטות בקמצן עשיר זה, ולפיכך לקח אצלו שניים שלושה אגסים וזוג נקניקים. יראה מחר – ויתרגז קצת. ובשעת־הכושר אפשר יהיה להגיד: הנה, ראה עד היכן הביאה אותך הקמצנות שלך. הווי זהיר, איפוא, מעכשיו באוצרותיך וגנוז אותם בחדרי־חדרים, שאלמלא כך הן יגנבו את כל האגסים והנקניקים שלך, שכל־כך חס אתה עליהם, שבשום אופן אינך רוצה לזכות איזה רצען באחדים מהם.

 

אולם ההרהורים הללו, שלא באו אלא לשם היסח־הדעת – כל תועלת לא היתה בהם. אי־מזה, מתוך מעמקי היער, הגיע קולה של התנשמת, קול מחריד וקורא בחיל:

 

“גנב, ג–נ–ב.”

 

קריזל פגע בשורשו של עץ ונתקל בו בתוך החשיכה. “המתן קצת, בקרוב יהיה אור.”

 

הוא עמד מלכת:

 

– מה? דומה שמאן־דהוא אמר, כי בקרוב יהיה אור. משונה… הן עכשיו חצות.

 

ושוב נתקל באחד האילנות, גחן ומיששו בידיו. זה היה האשוח הזקן ו“המשולש” (הנקרא כך על שום שלושת גזעיו המפורדים), קריזל הכירוֹ והחליט להדליק כאן את נרו ולהאיר את דרכו ביער. אולם פתאום נזדעזע בכל גופו, כאילו עברו שפוד ברזל מלובן וחד: הנר! כלום אין זה נעוץ ודולק בין קני־הקש אשר בתוך העלייה? עוד שעה – וכל האחוזה תעלה בעשן השמיימה.

 

רגע אחד עמד קריזל על מקומו בלי תנועה. “אולי טוב לברוח מכאן” – ניצנץ הרהור במוחו – “לברוח מייד, פן ידביקוהו יושבי האחוזה הזאת והיתה אחריתו מרה”. אולם מחשבה זו עברה את מוחו במהירות הבזק – ונעלמה. בעוד רגע זרק את מטפחתו ואגסיו ארצה, הפך את פניו ומיהר אל ביתו של דריגן. עכשיו העסיקה את מוחו רק מחשבה אחת – שלא לאחר. הוא נכשל כפעם בפעם בעצים שעל דרכו, ניזוק ונפצע. השיחים הקטנים גרדו את פניו וסרטום עד זוב דם, אולם הוא לא הרגיש בכל אלה ולא נתן דעתו לכך. לבסוף הגיע לקצה היער. חשיכה ודממה שררו מסביב. מרחוק השחירה חצרו הגדולה של דריגן. שם היו הכול שקועים בשינה מתוקה – וכולם יכולים הם להישרף באש, כולם, אל מלא־רחמים…

 

בלב חרד עבר קריזל את השדה, הלך הלוך והתקרב אל הבית הגדול, כשעיניו מטיפות וצופות אל גג־הקש אשר ממעל. הנה האפריזות וחבילות הנצרים מאחורי הבית, והנה הסולם, ומסביב חושך. חושך – האומנם? וכלום אין קילוח אדום מיתמר ועולה מתחת לגג?

 

ותוך כדי רגע טיפס קריזל ועלה הגגה, נדחק וירד אל העלייה, נטל אחד העורות וחבטו בקש הבוער, צנח הוא גופו והשתטח מלא קומתו בתוך השלהבת בכדי להשקיעה ולכבותה. בין כה וכה ובתוך הבית למטה החלה תנועה. השאון שבעלייה העיר את כל יושבי־הבית משנתם. נשמע קול דברים.

 

“גנב, מבעיר בעירה!” מיהרו הפועלים אל העלייה המלאה עשן, התנפלו על קריזל מכל צד ותפסוהו.

 

להבת־האש שאחזה בקש נשקעה וכבתה בעיתה, אולם דריגן – עד להשחית בערה בו חמתו כשמצא את קריזל הרצען בתוך עליית־ביתו. הוא לא ראה, או לא רצה לראות את הכוויות והפצעים שכיסו את צווארו וידיו של זה – בשני אגרופיו התנפל עליו, המטיר על פניו מבול של מכות וסטירות וביקש לקרעו כדג.

 

“כך, את פרצופך הפחוס אפרכס לך,” צעק. “אם כן אתה הוא הגונב את אגסי? אַ? אתה? – נבל שבנבלים!”

 

קריזל סגר את עיניו מתוך אפיסת־כוח, ושמח בליבו שמחה גדולה כשאחז, לבסוף, אחד הפועלים ברגליו וגררו, גרר והורד מעל הסולם ארצה; בשעת מעשה נתקל, אמנם, ראשו בכל שלב ושלב משלבי הסולם, נפגע והתנגף, אולם הרבה יותר קשים מזה היו אגרופיו של דריגן, אשר פחסו ופצעו את חוטמו והשירו את שיניו אחת, אחת.

 

אל המיטבח המואר, ששמה הכניסו את קריזל, נזעקו ובאו הכול בקולי־קולות: היאך זה? הלא הוא ביקש לשרוף את הבית מתוך קינאה; הן מקנא הוא בדריגן, שארס לו את אנדה לאשה – דבר זה אינו מוטל בשום ספק. כשהתחיל קריזל להצטדק לפניהם ולספר, היאך שעלה אל העלייה, נטל אי־אלו אגסים ונקניקים וכולי – הפסיק דריגן את דבריו וקרא:

 

“כך, כך, ודאי – ואחר־כך הצת את הקש ואמרת לכסות על הגניבה.”

 

“שקר הדבר, שקר וכזב,” דיבר קריזל תחנונים מתוך זוויתו. “את הנר השארתי בתוך העלייה – שכחתי בו, ורק אחר־כך, בהיותי ביער, נזכרתי: הנר דולק – חשבתי – ושלהבתו הן אחוז־תאחז בקש – וחזרתי. ואמנם עלה בידי לכבות את האש, כפי שעיניכם רואות, ואולם – יהא כדבריכם, אחת היא. מסרוני נא לידי השופטים – ראוי אני לכך.”

 

אחרי הדברים האלה התכווץ קריזל בתוך פינתו, כבש את עיניו בקרקע ולא הוציא אף הגה אחד מפיו. מתוך שתיקה ספג את כל ההכאות והמלקות, זקף כפעם בפעם את אגרופיו הוא גופו וטפח על ראשו ועל פניו:

 

“אל תגנוב, אל תגנוב!…”

 

ביום המחרת היה המשפט, וקריזל – אחרי כל העינויים שהתענה והנסיונות שנתנסה בהם באותו לילה – רווח והצלה עמדו לו בבית־הדין. סמוך לאשוח “המשולש” נמצאה המטפחת עם האגסים אשר בתוכה – ראיה נאמנה לדברי הנאשם. והשופט הביע את דעתו במלים אחדות: “אמת,” – אמר, – “כי קריזל נכשל בגניבה, חמד אגסים אחדים וחתיכת נקניק ולקחם, אבל הן רק עד כאן מגיעה קלקלתו ולא יותר, והשריפה שבתוך העלייה תוכיח, שכן עמד זה והשרה את עצמו בסכנה והשקיע בגופו את האש אשר התלקחה בבית זרים. ולפיכך,” פנה השופט אל דריגן, “לפיכך, אולי יש ברצונו לסלוח? שעל כן הן שלם־שילם הנאשם בעד חתיכת־הבשר במיטב שיניו, ובעד כל אגס קיבל מכת־לחי.”

 

אבל דריגן עמד על דעתו ודרש במפגיע לאסור את מבעיר הבעירה הלז בבית־האסורים לעשר שנים רצופות.

 

השופט חרץ משפטו להושיב את הנאשם בבית־הסוהר לעשרה ימים. אולם, כשימי המאסר הללו חלפו, התחילו לקריזל ימים אחרים – ימי שלווה ואושר. הבריות דיברו זמן רב על אודות המאורע הזה, ולבסוף באו לידי מסקנה, כי טוב, טוב הוא קריזל מהרבה אנשים אחרים, אשר לא גנבו אמנם אגסים מעולם, אבל לעומת זה לא ניסו גם לכבות בגופם שריפה בבית־זרים. היה מי שאמר, כי על עריצותו ואכזריותו של דריגן יש להתמרמר הרבה יותר, מאשר על גניבתו הפעוטה של קריזל. ואף אנדה, בתו של שביקל, הסכימה לדעה זו. היא ביקשה למסור לדריגן, שאת זוג מגפיו החדשים יואיל לגנוז, עד שתימצא לו ארוסה אחרת. אמנם אמר לא אמרה גם עכשיו בפירוש, שיש ברצונה להינשא לקריזל, אבל בדרך אגב רמזה, כי לפרצופו הפחוס של זה אפשר להתרגל.

 

אולם עכשיו מסרב קריזל.

.*פטר רוזגר-פיטר רוזגר (רוזגר המקורי)  סופר ומשוורר אוסטרי. (31 ביולי 1843 - 26 ביוני 1918)

חפש באתר
טואול - בניית אתרים