סיפור:
מוגבלויות/ גדי לופו


בהפסקות בבית הספר וייצמן עמדתי משתאה והבטתי בילד בכיתה ו. הוא נראה לי מוזר. הילד הזה שאת שמו לא ידעתי, משום שלא העזתי לשאול, עמד מולי וסבב סביב עמוד תומך באכסדרת העמודים של ביתן הלימודים. זה היה צריף עץ עם גג משופע. הוא אחז בעמוד והסתובב סביבו, סיבוב ועוד סיבוב ועוד ועוד, פעם לימין ופעם לשמאל. עמדתי והבטתי בו בסקרנות. הסיבובים האלה נראו לי כמו ניסיונותיו לבטא את עצמו בעולם בלתי מוכר ומובן לו.

הוא היה לבד. אף אחד מהילדים האחרים לא התעניין בו ולא התקרב אליו. הייתי היחיד שהוא משך את תשומת לבו. כולם התעלמו ממנו. לא ידעתי ממה סבל. רק ידעתי שהילד הזה הוגדר "מפגר". זאת הייתה מעין מילת קסמים שיצרה מכנה משותף בשנים ההן להגדרת כל ילד בעל מוגבלות.

לעיתים רציתי לגשת אליו ולשאול אותו לשמו, אך לא העזתי. משהו עצר בעדי. הייתי מביט, אך לא יכולתי לגרוע עיניי ממנו. משהו משך אותי אליו. אולי הייתה זאת המוזרות שבהתנהגותו, אולי חוסר היכולת שלו לתקשר, לבטא, לומר דבר לעולם. שאר הילדים היו גם הם סביבי והקימו שאון גדול ומאושר, שקועים במשחקיהם, אך אני התעלמתי מהם, והם כולם התעלמו מקיומו של אותו הילד. לעיתים הייתי חש שרק אני והוא נמצאים לבדנו על כוכב הלכת הזה, שכל השאר נעלמו ואינם.

חזרתי מבית הספר מהורהר. אחר הצוהריים הייתי הולך מדי יום אל הספרייה העירונית ורואה את מוכרת הגרעינים שעמדה עם עגלתה ברחוב הראשי. היא מכרה גרעיני חמנייה שחורים ובוטנים. הייתה שמה אותם בחרוטים של נייר עיתון, שיצרה ביד נפלאה, בקיפולים וסיבובים מרהיבים. הייתי נעמד מהופנט ומביט באצבעותיה הנעות בזריזות כשסובבה את גיליונות הנייר. אחר כך הייתה ממלאת אותם עד שפתם בגרעינים חמים וריחניים.

בנה שלמד איתי בבית הספר היה בא לבקרה. הייתי רואה על פניהם את החיוכים היפים המאושרים. אחר כך היו הולכים להם לאיטם אל ביתם. אז גם הייתי רואה את האישה בצליעתה. היא כונתה בפי הילדים בכינוי גנאי אכזרי "הצולעת". הייתה מתקדמת לאיטה, וצליעתה הייתה בולטת, וכמו הניחה רגל אחת קדימה ואחר כך משכה לאיטה את רגלה השנייה. כך התקדמה צעד אחר צעד, ואני התבוננתי בה בעיניים פקוחות.

שנאתי אז את שפת הלעג של הילדים, את השימוש במילים הצורמות כמו "מפגר". "מפגר" היה מילה שילדים עשו בה שימוש רב בשנים ההן. הם כינו כל דבר מוזר או שונה בעיניהם בכינוי הזה. כך גם הייתה המילה "משוגע". לי הצמידו לא פעם את המילה "משוגע" - בדרך ישירה או עקיפה. כשהייתי נוסע לבקר את שלמה בן דודי בנהלל ולהתארח אצלו, הייתי נפגש בחבורת ילדים, בייחוד בילדה אחת שהתנהגה כלפיי ברשעות. היא הייתה פיקחית ומבריקה, והנהיגה חבורה של ילדי המושב שסבבו סביבה. כאשר שמעה שאני מעכו, החלה לכנות אותי "משוגע", משום שבעכו היה בזמן ההוא בית החולים לחולי נפש, ושמו יצא ברחבי הארץ לשמצה. היו אלה הימים של תחילת שנות השבעים, וכמו היום לכל מקום הייתה תדמית משלו. לפעמים הייתי נעלב ורודף בחמת זעם אחרי הילדה הזאת, אך היא תמיד הייתה נמלטת, ולא הצלחתי להשיגה. אחר כך הייתי שומע מבן דודתי שהילדה הזאת וחבורתה הציקו לו. הוא היה משלם את המחיר, שלא נפרע ממני, עקב חזרתי הביתה לעכו עירי.

לפעמים כינו אותי בעכו בשם "ניצן". זה היה כינוי של איש משוגע שסבב בעיר, שק על גבו ובגדיו בלויים. איני יודע אם אמת היא או סתם אגדה, אך נגרמה לי עוגמת נפש גדולה. לא הייתי בטוח אם אני שפוי או לא. קצת קודם לכן בכיתה ה היה לי מעין מנהג מוזר למחוק נגיעות שאחרים נגעו בי, כדי שלא אטמא. הייתי משפשף על קיר בית הספר כל נגיעה מקרית כזאת. אך הנוהג הזה שאימצתי לעצמי לא נמשך זמן רב. אחרי זמן מה שכחתי למחוק, וחיי חזרו אל הנורמליות שלהם.

כעבור כמה שנים בקריית ביאליק הייתי הולך אל ברכת השחייה המקומית, שם ליד הברכה היה אדם מבוגר בעל חנות, שבתו הייתה מפגרת. כשעברתי שם הייתי מחיש את צעדיי, נמנע מלהביט במחזה. הוא ניסה לשכנע את בתו להיכנס אל החנות, והיא התעקשה להישאר בחוץ, משמיעה מלמולים לא ברורים. על אף ניסיונות ההתעלמות שלי נחרטה דמותה בנפשי. היא הייתה ילדה צנומה, והליכתה הייתה מעוותת. הייתה רוכנת קדימה או נוטה לצדדים. מעולם לא הצלחתי להבין עד תום את צורת הליכתה. הייתי עוצם את עיניי לכמה רגעים. לא רציתי לראות ולא רציתי לשמוע, ולא רציתי לחוש, אך דבר לא עזר. להפך, דמותה נקלטה בתוכי במגע רגשי גדול יותר, בעוצמה שלא הייתי יכול לשער.

החיים אינם הזמנה לגן עדן. החיים הם כאב וצער, נגיעת התום בשמיים ובעננים וגם מגע הכאב והצעקה שבגוף.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים