על מימוש עצמי בין ספרות למשפט עם רונית רוטלוי/ ראובן שבת
הסופרת רונית רוטלוי הוציאה לאחרונה רומן חדש בשם פק"ל געגוע. רומן מרתק וסוחף, העוסק במורכבות בחייה של אישה דתיה והשינויים המהותיים שהיא עוברת בחייה.
רוטלוי, היא עורכת דין במקצועה, זהו ספרה השני.
ספרי על עצמך ועל הרקע שלך?
אני ילידת 1975, אמא לשלושה בנים, בוגרת תואר במשפטים מאוניברסיטת בר-אילן וכותבת מגיל 12 בערך. שנים ארוכות כתבתי למגירה.
גדלתי במשפחה דתית-לאומית בעיר רמת גן, ילדת "סנדוויץ'" בין שתי אחיות. הייתי חברה בסניף בני עקיבא בר"ג וכן למדתי בחינוך דתי- לאומי, אני בוגרת תיכון עירוני דתי ר"ג (תיכון הרא"ה) ולאחר מכן המשכתי באופן טבעי לשירות לאומי ואף נישאתי בגיל צעיר יחסית, בהיותי בת 22.
מאז ומתמיד היו לי יחסי אהבה-שנאה עם הדת, אך מעולם לא נטשתי, אלא בחרתי לשמור שבת, חגים וכשרות, לקיים ציביון מסורתי בביתי, אך וודאי שאינני מקפידה על כל ההלכות וקיימות סוגיות רבות שאני מתקשה איתן כגון יחס ההלכה לחד מיניים וכן ה"נחיתות" של הנשים בהלכה (אל תחפשו שוויון זכויות בגמרא או במשניות) או הצורך הלא ברור ללמד ילדי בית ספר רכים על תורת הקורבנות של חומש ויקרא.
עם השנים נפתחתי להמון סוגים של חברים, ואני מאד גאה בכך שהצלחתי לאסוף חברים מיוחדים מכל קצוות הקשת- דתיים לעומת כופרים, אנשי ימין ואנשי שמאל, אנשי רוח ועובדי כפיים וכו'.
כיום אני מתגוררת בגבעת שמואל, בעלת משרד עו"ד עצמאי בתחום הנזיקין והביטוח, רוב הזמן עם "שתי רגליים על הקרקע", אך הכתיבה נותנת לנפשי דרור ליצור עולמות מרתקים והיא תרפיה של ממש עבורי.
אני כותבת שירה, סיפורים קצרים, אך ה"פטיש" והאהבה האמיתית שלי היא לכתיבת רומן- אני מכנה זאת "ריצה למרחקים ארוכים" וגם- "הדבר האמיתי".
פק"ל געגוע הוא הרומן השני שלי. קדם לו "לשחק באבא ואמא", רומן משפחתי המתמקד ביחסי אם ובתה, שזכה לאהבת קהל הקוראים.
במה עוסק הרומן החדש ומה ייחודו?
הרומן שלי עוסק ביכולת לעבור שינוי עמוק מאד, גם כששביל החיים כבר מוכר, סלול וידוע מאד ולכאורה לא צפויות לו, לאדם, הפתעות רבות.
נני, גיבורת הספר, היא אשה דתית בת 35 המשתייכת לקהילה דתית-לאומית, נשואה למוטי, היי-טקיסט מצליח , ואמא לילד קטן.
נני היא טיפוס מאד מרצה, תמיד הולכת בתלם, עובדת במשרד עוה"ד של אביה, אך לא באמת משמיעה את קולה- לא מול אביה שנותן לה לטפל בתיקים פשוטים מאוד ולא מנצל את הידע ואת הפוטנציאל הרב הטמון בה, ולא מול מוטי בעלה, שהוא אדם סגור ומנוכר שחי את חייו בצל הקהילה, מתוך רצון למצוא חן בעיניי הזולת, ומסתיר סוד אפל מאד שמשליך על יחסיו האינטימיים עם נני, אשתו.
לבקשת הקהילה ובכדי לזכות בשיפוץ בית הכנסת הקהילתי במימון משרד הביטחון, נני ומוטי מסכימים לארח בביתם חייל בודד, אסף, אשר מגיע ממשפחה הרוסה מאד.
היחסים הנרקמים אט אט בין נני לאסף, יסייעו לנני להשמיע את קולה ולשנות את דרכה.
ייחודו של הרומן ב"מראה" הלא מחמיאה לעיתים שהוא מציב מול הקהילה הדתית לאומית, שבדרך כלל נמנית עם "מלח הארץ", "האליטה" ו- "החבר'ה הטובים".
העלילה מעוררת הזדהות וכן אמינה מאד, שכן אני מתארת סיטואציות שחלקן ארע במציאות.
אלמנט נוסף ומיוחד בספר- מאחר ואני אף משוררת, הדמויות הראשיות בספר (נני ואסף) הם גם כותבי שירה, ושילבתי קטעי שירה בתוך הרומן, במקומות המתאימים, ובאופן שמסייע בהתפתחות העלילה. זהו אלמנט שאינו נפוץ בד"כ ברומן.
כיצד את משלבת בין עבודתך המשפטית לבין הכתיבה, מתיי את כותבת?
שאלה מצויינת! הלוואי ויכולתי למצוא מכשיר עתידני שפשוט "ישכפל" אותי או סתם כמוסה מיוחדת שתעניק לי 40 שעות ביממה, אך הדבר אינו אפשרי, ולכן ללא ספק לכל דבר יש מחיר.
בתקופות של כתיבה, אני משתדלת להתעורר מוקדם ולנצל את שעות הבוקר המוקדמות לכתיבת הרומן, ומגיעה למשרד סביב עשר בבוקר.
כמובן שימי שישי מוקדשים לכתיבה (למזלי הטוב בעלי, חיים, חובב בישול ומשחרר אותי ממטלה זו) ובשבתות אינני כותבת, אלא רק מעלה רעיונות לפיתוח העלילה.
בעת כתיבת רומן, אני מפחיתה למינימום את שעות הצפייה ובטלוויזיה (אגב, זה מומלץ תמיד...) וכן גם ממעטת במפגשים חברתיים.
כפי שציינתי, יש מחיר לכתיבה, ומבלי לשלמו- לא ניתן להתקדם ביצירה.
אני לא שייכת לזן הסופרים שכותבים בלילות, העייפות אינה מטיבה עם הכתיבה שלי ואני מעדיפה את שעות הבוקר, כשאני רעננה ומפוקסת.
מי הם שלושת הסופרים האהובים מהארץ והעולם ומדוע
אני בהחלט תולעת ספרים רצינית. לדעתי הקריאה היא ארגז הכלים החשוב ביותר שיש לסופר.
אני אחלק את השאלה לסופרים ישראלים ולסופרים מחו"ל.
פרוזה מקור שונה מאד בעיניי מפרוזה מתורגמת. היכולת להזדהות באופן מוחלט מתקיימת אצלי רק בפרוזה מקור, אך מאידך, אני הרבה יותר ביקורתית בספרי מקור, בגלל שהכתיבה היא על עולמי הקרוב, ובשפת אימי. פרוזה מתורגמת היא לעולם מרוחקת יותר, "קשה להשגה" במידת מה, כמו עולמות רחוקים שנעים לדמיין, אך אינה מביאה אותי לידי הזדהות שלמה, בדרך כלל.
3 סופרים ישראלים אהובים-
א. מירה מגן המצויינת, שכתיבתה היא כמוזיקה ערבה לאוזניי, ואני מוצאת עצמי קוראת ומתלהבת מכל פיסקה.
ב. אשכול נבו- מלך העלילות, מצליח לסקרן בכל פעם מחדש, דמויותיו עגולות מאד ואני מוצאת עצמי בולעת את ספריו ברעבתנות.
ג. דויד גרוסמן- כתיבתו מיוחדת מאד וכוללת זוויות ראיה שונות בסיפור, ערבוב מציאות בדמיון, ואני נסחפת בלהט בדרך הפתלתלה של הסיפור, בה הוא מוביל את הקוראים.
3 סופרים אהובים מחו"ל-
א. אלנה פרנטה- אנ מכורה לאיטלקייה הזו, מאז שקראתי את סדרת ה"חברה הגאונה". דווקא ההתעקשות של פרנטה לתאר את הסיטואציה ואת הדמויות לפרטי פרטים, מעוררת בי הזדהות ורצון לדעת מה יקרה בהמשך.
ב. פאולינה סיימונס - מאז "פרש הברונזה" נלכדתי ברשתה, ואני מוצאת עצמי מתענגת על שלל ספריה.
ג. ג'וג'ו מויס- סופרת בריטית מצויינת, ספריה אינטלגנטיים ורומנטיים, אך לא נופלים לבנאליות ול"קיטש" ומכאן גדולתה.
איזה שלושה ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד?
א. יומנה של אנה פרנק- זהו ספר שקראתי מספר פעמים ובכל פעם גיליתי פרט חדש ונקודת מבט מעניינת. ספר נצחי שאוכל לקרוא בו שוב ושוב.
ב. התפסן בשדה השיפון- משהו ברומן ההתבגרות הזה שבה את ליבי, ואני אשמח לקחתו לאי בודד.
ג. זכרונותיה של גיישה- כשאני חושבת על ספר "עשוי היטב" אני חושבת על זכרונותיה של גיישה. זהו רומן אותנטי החושף את חיי הגיישות ביפן, רומן רב קסם בניחוח יפני, שאני שמחה לחזור אליו שוב ושוב.
ד. ג'יין אייר- כי איך אפשר בלי קלאסיקה? זהו רומן נצחי שלא נס ליחו לעולם!!
קישור למכירת הספר-
https://meshulam.co.il/purchase?b=ff70c321d02ff13536add8aa089b80b4
באתר עברית-
https://www.e-vrit.co.il/Product/20792/%D7%A4%D7%A7_%D7%9C_%D7%92%D7%A2%D7%92%D7%95%D7%A2
