מאמר:
על הספר לצוף על מי האגם מאת לילך גלבוע / רינה בשן



"לצוף על מי האגם" ספר שירה מאת לילך גלבוע

הוצאת ספרים 'אוריון' , עריכה: שלומי חסקי

 

הדבר הראשון שהתפעלתי ממנו לאחר שקראתי את הספר, זאת היכולת של המשוררת להתמודד עם החיים באומץ אמיתי, הכואב לעתים ואפילו קורע לגזרים עם שירים קצרים, שהם לכאורה  קל-קלים כעלה הפוטוגני הצף על פני אגם תכול, שהוא כל כך יפה עד ששוכחים מהשלכת וממותו הקרב. כך בוחרת המשוררת להציג את פניה לפני הקוראים והקוראות  בכריכת הספר ובשם שבחרה לו.

התצלומים הצבעוניים היפהפיים המשובצים מטעים עוד יותר לחשוב על קלילות אלבומית.

אך כשמתחילים לקרוא את השירים הקצרים, מגלים עולם בוגר, אמיץ ועמוק המתבטא לעיתים קרובות בשירים מקוריים ששום משורר לא כתב כמותם. היו שירים שקראתי והתמלאתי קנאה, אך למזלי, קנאת סופרים ומשוררים תרבה חכמה וזאת אחת המחמאות הכי טובות מיוצר ליוצר.

פרטים נוספים הספר בנוי מ-4 חלקים כשהחלק הראשון מעין פרולוג עם תודה למקור ההשראה העיקרי של לילך גלבוע לכתיבת הספר והתצלומים היפהפיים השלובים בו, הלוא הוא אביה גלעד גלבוע שתחביבו העיקרי היה צילום ציפורים וטבע.

שיריה של לילך גלבוע שלובים בין התצלומים (שאחדים מהם צולמו על ידה ורובם על ידי גלעד גלבוע)

 

בין השירים מצאתי שירים נדירים, יפהפיים ומושלמים לא מעטים.

כגון "מֻכָּה ", שיר ארס פואטי קצרצר, ללא סימני פיסוק, אינטרוספקציה, הסתכלות מעמיקה פנימה, כתוצאה ממנה מאפיינת לילך ג. את עצמה ושירתה.

 

לְעִתִּים אֲנִי

רַק הָעִנְבָּל

מֻכָּה מִצַּד אֶל צַד

חַסְרַת הֲגָנָה   

  (מֻכָּה עמ' 15)


 

משום שהענבל, 'האני שלה' מוכה מצד אל צד ובזכות שקיפותה, נוצרת שירתה, כי יצירה נובעת מצלקת, כפי שתיאר עמוס עוז את מקור הרומנים שלו.  ולילך ג. כותבת בשירה  "שַׁלֶכֶת:

לָתֵת לַגֶּשֶׁם לְהַכּוֹת עַל עֲנָפִים חֲשׂוּפִים

עַד כְּאֵב.

לְהַתִּיר לָרוּחַ לְהָנִיעַ צַמַּרְתֵּךְ חַסְרַת הַהֲגָנוֹת

לִגְרֹעַ מֵעַצְמֵךְ שְׁאֵרֵךְ, כְּסוּתֵךְ, עוֹנָתֵךְ.

לִהְיוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת.

('שלכת' עמ' 21)

 

 

ובשיר "תפילה", שיר נשי מושלם בעיני (!), ככה:

 

עִם קֵץ הַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי

הָאֲדָמָה הֶהָרָה

מַמְתִּינָה לִירִידַת הַמַּיִם

לְאַנְחַת הַנְּשִׁימָה הָרִאשׁוֹנָה

לְקוֹל בְּכִיַּת טִפּוֹת רַכּוֹת

הַמְּטוֹפְפוֹת עַל רִגְבֵי לִבָּהּ

 ('תפילה' עמ' 25)

 

המטפורות והאנלוגיה בין הטבע: האדמה, טיפות הגשם המטופפות על רגבי האדמה שמתואר כבכי, א לבין תהליך ההיריון והלידה: ירידת המים, אנחת הנשימה הראשונה של הוולד והבכי הראשון המעיד על חיותו מול האדמה המטופפות על רגבי לבה מרוב שמחה, משתלבים באופן טבעי כל כך, שכמותם ניתן למצוא רק אצל משוררות גדולות ומשוררים גדולים. יחד עם זאת אין בשירי לילך גלבוע שום שמץ של חיקוי. הכול חדשים, רעננים, ובעיקר מקוריים. כמו ששמעתי את מאיר ויזלטיר מגדיר שירה טובה פעם ואמנות טובה, כמשהו חדש שלא נוצר אף פעם! מה התכלית לצייר את המונה ליזה כמו... ולצייר כמו רנואר, פיקסו, או מודליני, לפסל כמו מיכאלאנג'לו, רודין או.. הרי יש לנו את המקוריים - הם כבר נוצרו. והגדרה זו תקפה לגבי אמנות המילים: ספרי עוז, א. ב. יהושע וג'ימס ג'ויס, ושירי ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, זך, אבידן ויונה וולך. כל אלה חווינו, התלהבנו, והם זעזעו וחדשו את עולמנו. עכשיו אנחנו רוצים משהו חדש, כמו שאמר שאול טשרניחובסקי בשירו: ועל קברי יניח משורר צעיר שירה חדשה!

שיריה של לילך גלבוע חידשו, עוררו, הפתיעו וזיכו אותי בחוויה שלא חוויתי מזמן, אפילו כשקראתי חלק ניכר

מן המשוררים המוכרים.

 

לבסוף אתייחס לשירים אחרונים המקוריים במיוחד, כי הם מפגינים יכולת להתבונן בהומור שחור ברגעים קשים במיוחד בחיי המשוררת, העומדת מול אביה יקירה, שהוא בחינת מוזה בשבילה כשהוא חולה באלצהיימר ופחות ופחות מכיר אותה. עם הסיטואציה הזאת בוחרת לילך להתמודד באמצעות פרספקטיבה של הומור שחור כשהיא עושה פרסוניפיקציה (האנשה) למחלה הנוראה וקוראת לה "גברת אלצהיימר" ומנהלת איתה שיחות כאילו איננה אלא מישהי שקופצת לביקור ועל קפה ועוגה ומדרדרת יותר ויותר את מצב האב שלבסוף אינו מזהה אותה כבתו.

התמודדות כזאת היא בעיני חזקה ואמיצה המעידה על אישה שאיננה פוחדת להסתכל על האמת בעיניים גם כשהיא קשה ובלתי נסבלת עד אין קץ.

לבסוף, ברצוני להביא שניים משיריה של לילך גלבוע על זוגיות ואהבה "רגע" (41), ו"מצב הרוחות" (47):

הַבֹּקֶר שׁוּב אֶלְגֹּם

אֶת קוֹלְךָ הַחַם

אֶתְעַטֵּף בְּךָ

לרְֶגעַ חמֲַקְמַק

אַחַר כָּךְ אֶתְקַלֵּף אֶל שִׁגְרַת יוֹמִי

עַד הָרֶגַע הַבָּא בֵּין הַשִּׁיטִין

 

והשני:

 כְּמוֹ כַּבַּאי בְּעִיר קְטַנָּה

אַתָּה מַקְפִּיד בִּי

לִמְנֹעַ הֲצָפוֹת

לִמְנֹעַ פְּרִיצוֹת

לְהַרְחִיק חֲצִיַּת גְּבוּלוֹתַי

שֶׁלֹּא אֶעֱלֶה עַל גְּדוֹתַי

שֶׁלֹּא אַפְקִיר עַצְמִי לְמַצַּב הָרוּחוֹת

שֶׁלֹּא אֶקְרֹס אֶל אַהֲבָתִי

 

איזו עדינות, איזה עומק ואיזו מקוריות!!!

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים