פרק מספר:

פק"ל געגוע  / רונית רוטלוי

 

סופת החול המדברית כמעט מעוורת את עיניו של אסף. הוא מגשש את דרכו אל המאהל וברכו נתקלת במיטת שדה מקופלת שמישהו הניח ליד הכניסה לאוהל. כוס ראבאק, הוא מקלל ושוב עולות בו המחשבות – מה היה צריך את הווג'ראס הזה. הוא מנסה להתגלח בתוך האוהל, כי אין סיכוי למצוא את הדרך למקלחות בסופה הזו. הוא מציב מראה קטנה ומשעין אותה בין מיטת השדה שלו לדופן האוהל, בזווית שתאפשר לו לראות את פניו. הוא בוהה בעצמו. הזיפים צמחו במהירות – זיפים שחורים, צפופים, עקשנים כמוהו.

הרי בקלות יכול היה להיות עכשיו השותף של ג'ינג'י, למכור גראס לכל התיכוניסטים בדימונה, לעשות בוכטות של כסף ולנהוג במרצדס חדשה, כמו של ג'ינג'י. אבל לא. הוא היה מוכרח להתעקש ולהוכיח לכל העולם שממנו לא יצא פושע כמו שני האחים הגדולים שלו, ג'קי ומוריס. הוא היה מוכרח לקיים את הבטחתו לאימו, רוחה אפללו, שעכשיו שוכבת מסוממת במחלקה סגורה בבית חולים לחולי נפש, אחרי שנים של התעללות מצד אביו, מישל.

הוא בוהה במראה וממשיך להתגלח, עובר היטב עם הסכין על עצמות לחייו הגבוהות, שירש מאביו. גם עיניו בחום כהה מאוד כשל אביו, עם מבט עמוק, מוקפות בשורה צפופה של ריסים שחורים. פעם, מזמן, לפני שהתגייס, מישהי אמרה עליו שהוא צ'ארמר, אבל הוא היה עסוק בלשרוד את היום־יום ולא נתן לאף בחורה להיכנס אליו ללב.

הוא מניח לרגע את סכין הגילוח וממשש את הרובה שלו – מיקרו תבור, שהוא כבר חלק מגופו פה בבסיס, כמו הידיים והרגליים, צמוד אליו עשרים וארבע שעות ביממה - ויודע שאם ייתקל אי פעם באביו, מישל אפללו, הוא ירצח אותו. ירצח אותו בלי לחשוב פעמיים.

צלקות דהויות עדיין מקשטות את גבו, זכר לחורבן הבית שלו. הוא זוכר את הבכי ואת התחנונים, לא אבא, בבקשה, ואת אימא שותקת, כי כבר נגמר לה הכוח ומה עוד נותר לה לומר.

כמה יפה הייתה. וגם אביו. הם נישאו מאהבה גדולה והקימו את ביתם בדימונה. אימו בהירת שיער, עם חיוך מלאכי שכולו טוב לב ועיניים צלולות כבדולח, ואביו, גבוה וכהה, עם שפם דקיק כמו של קלארק גייבל מ"חלף עם הרוח". פעם הביאו את הסרט למתנ"ס וכל דימונה הגיעה לצפות. אלה היו הימים היפים של רוחה ומישל. אסף זוכר איך ישבו חבוקים בשורה הראשונה, אביו ואימו, ואיך רוחה אמרה למישל שהוא הרבה יותר יפה מרט בטלר.

אימו עבדה במשק בית ואביו עבד במפעל לייצור בדים. הם לא היו עשירים, אך לילדים לא חסר דבר. עד לאותו יום שבו הודיעו שהמפעל נסגר ופיטרו את כל העובדים, ומישל ביניהם. בהתחלה חתם אבטלה. אחר כך היה יושב במרכז המסחרי על ערק בשעה עשר בבוקר ומשחק קלפים עם כמה מובטלים. רוחה ריחמה עליו, ובין עבודות משק הבית הייתה מבשלת לו ארוחות, מתרוצצת ומביאה למרכז המסחרי, מניחה בין ערמות הקלפים את האוכל – קוסקוס עם מפרום, מרק חרירה, חריימה. רק שיהיה לו לבריאות, למישל שלה, שיתחזק, שיתאושש.

וכך חלפו חודשיים, ארבעה חודשים וחצי, שנה, אך עבודה – אין. בינתיים מישל חבר לערק וכבר לא זכר איך מחפשים עבודה. המקרר בביתו הלך והתרוקן וכך גם הבקבוקים ששתה. רק החובות הלכו ותפחו. כל מילה הקפיצה אותו והילדים נהיו דרוכים ומפוחדים במחיצתו. באותה תקופה החלו לקבל מכות רצח.

ג'קי, הבכור, היה בן שתים עשרה ומוריס בן עשר. אסף היה צעיר הבנים, ילד מתולתל וכחוש שמלאו לו שש, שרק התחיל ללמוד את סוד האותיות ובד בבד את כאב המכות. האב היה מכה אותם בחגורות, בנעליים ואפילו בכפות עץ שהיו במטבח.

"למה לא תלך איפה יש טיפול לאלכוהול, כפרה?" ניסתה רוחה לשכנע את מישל, אחרי שראתה על לוח המודעות במתנ"ס שבו עבדה בניקיון, שנפתחה סדנה לטיפול בהתמכרויות.

מישל לא ענה, רק ישב ועישן סיגריה אחרי סיגריה. המאפרה עלתה על גדותיה.

"מישל, כפרה עליך, אתה הנשמה שלי, אני רק רוצה שתטפל בעצמך," התקרבה אליו לאט, בעדינות, אך הוא, תוקפני כחיית טרף, אחז לפתע בצווארה בשתי ידיו וצעק שיחנוק אותה אם תמשיך להציק לו. אסף, שהתחבא מאחורי הספה, לא ישכח את מבטה המבועת.

ג'קי ומוריס, שהיו בעבר תלמידים טובים, הפסיקו לתפקד בבית הספר, וכשעלו לתיכון נשרו מהלימודים. כיוון שבילו את רוב היום מחוץ לבית, התחברו עם כל פושעי דימונה, ועד מהרה הסתבכו בעבירות רכוש וסמים.

ערב אחד, אחרי שאסף חגג בר מצווה עלובה שאורחיה היו קומץ דודים, השביעה אותו אימו שלא ינשור מבית הספר, לא משנה מה יקרה. את בר המצווה חגג במקלט של הבלוק שלהם, כי הבית היה צר מלהכיל את כל המשפחה המורחבת. ג'קי ומוריס קישטו את הקירות בבלונים שסחבו מאחת החנויות במרכז המסחרי, רוחה טרחה על הכנת האוכל – מטבוחה פיקנטית, חציל זעלוק, סלט טבולה ושני מגשים גדולים של קוסקוס, הכול מעשה ידיה. לקינוח הגישה מעמולים, שבקייה ועוגיות מקרוד. האורחים, שציפו למנות בשריות, התאכזבו, אך בשר בקר ואפילו עופות בכמויות הנדרשות לא היו בהישג ידה.

האורחים התהלכו בין פגרי הג'וקים במקלט, עד שבן דודתו, סימון, שהיה ליצן גדול, לקח פגר של ג'וק ודחף לאחת העוגיות כמו תמר מיובש. סימון הציע את העוגייה לג'קי, אחיו, שהכניס אותה לפיו ורק אז קלט את ההלצה שנעשתה על חשבונו. ג'קי לא נותר חייב ופוצץ את סימון במכות, לעיניהם המשתאות של כל בני המשפחה.

"מישל, תתפוס את הבן שלך, הוא יהרוג את סימון!" צעקה דודתו ברכה, אימו של סימון.

מישל ישב באחת הפינות וגמע כבר מחצית מבקבוק הערק. הוא הביט על הנעשה במבט חלול, ומזל שמוריס הצליח להרגיע את ג'קי ולהפריד בין הניצים.

כשהאירוע הסתיים ושניהם נותרו אחרונים במקלט, אמרה לו אימו, "אסף, אתה תסיים את התיכון, תשרת בצבא וממך יצא בן אדם. תחתום לי פה," היא הושיטה את כף ידה, שהייתה נפוחה ובהירה מעבודה קשה ומחומרי ניקוי והדיפה ריח של אקונומיקה. והוא חתם, חתימה של נער בר מצווה, על כף ידה.

כל זה היה כשעוד תפקדה, לפני ששקעה במאניה דיפרסיה. אז הוא המשיך ללמוד, כי הבטיח לה, אך מדי פעם, כשלא יכול היה לשאת את התפרצויות הזעם של אביו, ברח גם הוא לרחוב ומצא שם את ג'קי ואת מוריס בשלל מעשיהם המפוקפקים.

 

הוא בוהה בפניו במראה, מגלח את הזיפים הצפופים מעל שפתיו, שפתיים בשרניות שירש מאימו. באיזו חמלה ורכות נישקה אותו כשעוד יכלה להעניק מאהבתה.

 

יום אחד הסתבך בגניבת אופנוע, לאחר שסייע לאחיו, מוריס, ושמר שאיש לא מתקרב. המשטרה הגיחה בהפתעה, מוריס הצליח להיעלם כרוח רפאים, ורק הוא נותר בזירת הפשע, חשוף היישר לזרועות המשטרה. רוחה הגיעה היסטרית לתחנת המשטרה, מלווה בעורך דין פלילי ששילמה לו את מה שהצליחה לחסוך בעמל רב במשך שלוש שנים. הכסף היה מיועד ללימודיו.

אסף הועמד לדין בבית משפט לנוער, אך לאור עברו הנקי הוא יצא מן הסיפור בזול – תשלום קנס ומאסר על תנאי. רוחה, שלא הצליחה לשאת את הצער, התמוטטה ביום שבו ניתן גזר הדין ואושפזה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע. מישל נותר ללא אשתו, שהייתה המשענת של חייו, וכעת נהיה מריר יותר ואלים הרבה יותר. באותה התקופה התחיל לכבות סיגריות על בניו, אם העזו להמרות את פיו.

בשעת צהריים אחת, כששיחק בקלפים במרכז המסחרי, צחק סמי – שהיה מכונה "סמי שיניים" על שום פיו מחוסר השיניים – על מישל ואמר לו, "אתה הולך להפסיד היום, יא חביבי."

סמי לא היה מהקבועים במרכז המסחרי, אבל היה ידוע כשחקן קלפים מיומן, והשמועות אמרו שהוא רמאי לא קטן.

"נחיה ונראה," אמר מישל והחליט להשגיח מקרוב על כל תנועותיו של סמי, שניחן בזריזות ידיים מרשימה.

סמי אומנם היה זריז מאוד ותחמן, אך באותו יום עיניו של מישל היו זריזות יותר, והוא הבחין בסמי מוציא שלושה קלפים מהערמה המרכזית במקום קלף אחד.

"יא רמאי, תחזיר את הקלפים," הרעים מישל בקולו.

"איזה קלפים? אתה מדמיין," סמי ניסה להישאר אדיש.

"אינעל אבוק, אתה לא תראה שקל ממני, יא גנב," שאג מישל.

"תירגע, מה נהיית לי מג'נון," אמר סמי, ואז עשה את טעות חייו כשהוסיף, "מה קרה שאתה עצבני ככה? אשתך הזונה כבר לא נותנת לך?" סמי לא היה מעודכן באשפוז הטרי של רוחה, וגם לא ניחן באינטליגנציה רגשית כלשהי.

למשמע מילים אלה, מישל התרומם בבת אחת, הרים את הכיסא שעליו ישב וזרק אותו במלוא העוצמה על ראשו של סמי.

סמי התמוטט על הרצפה כשמצחו מדמם. דם טרי זלג אף מנחיריו ומאוזניו. אנשים התגודדו סביבו ומישהו הזעיק ניידת אמבולנס ומשטרה. מישל אפילו לא ניסה לברוח. נראה היה שחיכה ליום הזה, לרגע הזה שהמשטרה תיקח אותו.

סמי לא שרד את הפציעה הקשה, שגרמה לדימום מוחי, וכעבור שלושה ימים של תרדמת הוא נפטר בבית החולים. מישל הורשע בהריגה ומאז מרצה את עונש המאסר באוהלי קידר.

אסף, שהיה אז נער בן שבע עשרה, נותר לבד.

 

לבד הלך לצו הראשון ולבד התמודד עם תשובתו השלילית של הצבא – פטור מגיוס. הוא זכר את הבטחתו לאימו והתעקש להתגייס, ולבסוף, לאחר שמלאו לו עשרים, אחרי שנתיים של ניסיונות ותחנונים, הצליח להיכנס לחוות השומר, בסיס טירונים ששייך לחיל החינוך. בסיס זה כלל שני סוגים של אוכלוסיות מיוחדות: "חוסן" – נערים שהתאפיינו בחוסר מוטיבציה לשירות ובדרך כלל לא התייצבו אפילו לצו הראשון; וחיילי מקא"ם – מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות. הנערים הללו הגיעו מרקע של מצוקה והזנחה, רובם בעלי רישום פלילי, והמסגרת הצבאית הייתה אמורה לסייע בשיקומם. אסף היה מנערי מקא"ם.

כשירד מהאוטובוס ועמד בשערי הבסיס, קלט שלט גדול בכניסה, "בזכות האמונה באדם". עיניו דמעו. הוא יקיים את הבטחתו לאימו, בו נשבע.

אז הוא רץ הכי טוב מכולם, התחיל לפתח שרירים, וכמו הברווזון המכוער שהפך לברבור, אסף עבר שינוי מהפכני – מנער כחוש, כפוף וכנוע, הפך לבחור חסון ושרירי, זקוף ובעל מוטיבציה אדירה. הוא נתן את כל כולו בתורנויות השונות ובאימונים, ועד מהרה החבר'ה אמרו עליו שהוא הכי "צהוב" בבסיס. המפקד שלו בחוות השומר, ליאור, ערך עימו המון שיחות בארבע עיניים, וכל הזמן הדגיש עד כמה הוא מאמין בו, ואסף דאג לא לאכזבו ולהצליח בכל המשימות, אף מעבר למצופה.

כשנדרשו לרוץ שלושה קילומטרים, הוא רץ ארבעה באותו הזמן, כאילו אימו רצה אחריו, מצווה עליו להוביל. כשקיבל משימה לצחצח את חדר האוכל, דאג להבריק גם את המטבח, אף שלא התבקש. אסף סיים את הטירונות כחניך מצטיין וביקש לשרת בצנחנים. הוא ידע שסיכוייו אינם גבוהים, כמי שמגיע מחוות השומר, אך הוא התעקש ובכל הזדמנות שוחח עם מפקדיו וביקש לשרת שירות משמעותי.

בסופו של דבר קיבל שיבוץ לגבעתי ולא הצטער על כך. גם אם יגיע לשכונה כשכומתה סגולה על כתפו, ולא הכומתה האדומה שעליה חלם, כולם יראו שאפללו הם לא רק פושעים. הבן של מישל אפללו יהיה מפקד בגבעתי, יהיה בן אדם כפי שהבטיח לאימו.

* רונית רוטלוי-משוררת ועורכת דין.

 

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים