סיפור תלמודי:
השבויות/ תלמוד בבלי, מסכת כתובות


פעם  אַחַת בָּאוּ שְׁבוּיוֹת מִנְּהַרְדְּעָא,

 

הוֹשִׁיב אָבִיו שֶׁל שְׁמוּאֵל שׁוֹמְרִים עִמָּן.

 

אָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: וְעַד עַכְשָׁו מִי שְׁמָרָן?

 

אָמַר לוֹ: אִלּוּ הָיוּ בְּנוֹתֶיךָ הָיִיתָ מְזַלְזֵל בָּהֶן כָּל כָּךְ?

 

 

 

הָיָה "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט

והפסוק נדרש כאוֹמֵר כי גם דברים שנאמרו שלא במתכוון (שגגה) עשויים להתגשם

" (קהלת י, ה)

 

וְנִשְׁבּוּ בְּנוֹתָיו שֶׁל שְׁמוּאֵל, וְהֶעֱלוּן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

 

הֶעֱמִידוּ אֶת הַשַּׁבָּאִים מִבַּחוּץ וְנִכְנְסוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל רַ' חֲנִינָא.

 

זוֹ אָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי, וְזוֹ אָמְרָה: נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי – וְהִתִּירוּן.

 

כְּשֶׁיָּצְאוּ נִכְנְסוּ וּבָאוּ הַשַּׁבָּאִים.

 

אָמַר רַ' חֲנִינָא: נִכָּרוֹת אֵלּוּ שֶׁבְּנוֹת חָכָם הֵן.

 

 

 

נוֹדַע הַדָּבָר שֶׁבְּנוֹת שְׁמוּאֵל הֵן.

 

אָמַר לוֹ רַ' חֲנִינָא לְשִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: צֵא וְהִטַּפֵּל בִּקְרוֹבוֹתֶיךָ.

 

נָשָׂא אֶת הָרִאשׁוֹנָה וָמֵתָה, אֶת הַשְּׁנִיָּה – וָמֵתָה.

 

חפש באתר
טואול - בניית אתרים