על החיים והאהבה עם יעקב אטקוביץ'/ יוסף כהן אלרן
אני מודה כי יעקב אטקוביץ' הוא ידידי ושכני, מה עוד שנתבקשתי על ידי המו"ל, ידידי גם הוא, לשוחח עמו על עצמו ועל כתיבתו, ועוד, שמאז היכרותנו הוא ורעייתו נמנים על קוראיי הקבועים, ניאותי לכך בלב חפץ. לפיכך הוא ישב על הספה בסלון ביתו, חושב בוודאי על כך ששנת הגבורות שלו כבר מאחוריו, בעוד רעייתו המסורה מקשיבה לדברים בחיוך מתרצה ואני לוגם מספל הקפה הטוב שהכינה עבורי, נושא אליי את פניו הטובות ומחייך גם הוא את חיוכו שהיה קבוע על פניו כל אימת שפגשתי אותו, ומספר:
*
נולדתי ב"כפר מעש", במושב הצמוד לפתח-תקווה, שם גדלתי והשתובבתי עם ילדים אחרים בין העשבים וגידולי התירס במקום, טיפסנו על עצים והרגזנו פועלים ערבים שעבדו בבתינו ובשדותינו כשאר יידינו לעברם אסטרובלים שנקטפו או נשרו מהעצים. כיום אנשים התעשרו, הכבישים במקום סלולים, מכוניות רבות חונות לצדי הבתים, והמושב צמוד ליישובים כמו גני תקווה, קריית אונו ואחרים. ביליתי את זמני בין הייתר בתנועת "הנוער העובד", וכשהגיע הזמן התגייסתי לצבא כמובן. על אף היותי חייל רגיל התנדבתי לקורס צניחה על אף פחדי, כדי שיראו על חולצתי את כנפי הצניחה שקיבלתי. זה היה קורס קשה והצניחה הפחידה, והייתה כמוה כקפיצת התאבדות.
כמו שעשו רוב חבריי אחרי השחרור מהצבא לא הלכתי להפריח שממות, לא הצטרפתי להגשמה, נותרתי בבית וכבן מושב התעצלתי, עד שאבי הופיע באיזה יום ובידו הפניה לעבודה בבנק לאומי בעיר. תמהתי והלכתי, שם הוצבתי כעוזר לקופאי ונבהלתי מהאוגדים של שטרות הכסף שראיתי. עם הזמן הועברתי להיות פקיד ועסקתי באשראים, עד צאתי מהבנק ברבות הימים לגמלאות. בהיותי בגמלאות הצטרפתי כחבר למועדון "בית מזלי" בעיר ואחר כך כתבתי בהתנדבות בירחון שלנו "כיוון חדש" אנקדוטות שונות וחיברתי תשבצים להנאת הקוראים.
אתה רואה שגדלתי בתוך הטבע וזה כנראה השפיע עליי לכתוב שירים, ואכן כאיש הומני הרביתי בקריאת ספרים, פרוזה ושירה, כך שהספרות זרמה בי. המשקע שבי עושה אפוא את שלו, העברית שלי רחבה ועשירה, אני חבר אגודת הסופרים, כבר פרסמתי שישה ספרי שירה שהאחרון בהם הוא הספר שבידיך, וכבר מסרתי להוצאה לאור קובץ שירים נוסף לשם פרסומו כספר. כמו כן אני כותב סיפורים קצרים, ובידי שני קובצי סיפורים שלא פרסמתי.
אם אתה שואל על אשתי, הסיפור כך היה: אבי עם הזמן עבד במוסד לנערים שפוטים או מפגרים ברמלה, שם המנהלת הייתה אישה מפולניה, ניצולת שואה כנראה, אשר לה בת ביישנית בשם בלה. אבי סיפר שלו בן צעיר ורווק, גם היא סיפרה ספור דומה ואני פגשתי אפוא את בתה. כך היכרנו. נפגשנו בבית קפה בתל-אביב ומצאנו חן זה עיני זה. היא צעירה ממני בשבע שנים, אבל מאז אני נשוי לה והיא טובה לי, ואם תשאל אם היא מסייעת לי בכתיבתי, הרי שהיא הקוראת הראשונה שלי, והיא רשאית כמובן להעיר לי ולפקוח את עיניי לפני פרסמי דבר-מה. היא גם ילדה את בתי ואת בני כמובן, וזכיתי בבת ובן טובים ומוצלחים שהעמידו לנו נכדים. בתי אף התגוררה כעשרים שנה בלונדון בעקבות האיש הבכיר שלה. כיום הם חיים בארץ, אך בשנים בהן חיו שם היינו נוסעים לבקרם לא אחת, והייתי נהנה מהירק שברחובות, מהבניינים שנבנו זהים ובשורה אחת ישרה, מבתי היהודים שזיהיתי על ידי המזוזות שעל המשקופים, ובניעת ענפי העצים כשרוח נשבה ביניהם ואני ישבתי לכתוב שירים.
*
עד כאן סיפורו של יעקב אטקוביץ' מיודעי, מחברו של ספר השירים האחרון שלו לעת עתה, "על החיים ועל האהבה", ואני קמתי, הוא מלווה אותי לדלת, ואני ראיתי איך רעייתו קוראת בספרי האחרון, "קנאת הצל", שאותו נופפה לעברי שאראה מה היא קוראת והתענגתי. הודיתי לה על כך, הודיתי לה על הקפה שלגמתי ויצאתי משם, יורד ויוצא מבית הדירות שלהם ונכנס אל בית הדירות השכן, בו עמדה גם דירתי.
