סיפור:
ברוך שלא עשני אישה/ ארמן אוונוב

ציור: נטליה קוליקובה 

מכתב 14: ברוך שלא עשני אישה – שנת 1997

״ברוך שלא עשני אישה״. ביטוי מפורסם זה מקורו ב"ברכת  השחר". הגברים מצווים לחזור על משפט זה בכל בוקר. באופן אישי אני לא נוהג לצטט טקסטים תאולוגיים, אבל הפעם אני חורג ממנהגי. הסיבה לכך היא שכמעט תמיד משמעות הברכות לא ממש ברורה לי.

בהמשך הברכה מגיע טוויסט: "...וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים...". עכשיו אין ספק שלנקבים וחלולים ישנה חשיבות רבה בתפקודו של גוף האדם, אבל לא ברור לי מדוע מי שיצר את כל הנקבים והחלולים  האלו לא מסוגל היה לגרום לגברים היהודים להיוולד מראש נימולים. האם זהו כשל בייצור? או שמא זהו מעשה בכוונה תחילה, כאילו מדובר במשהו שמגיע באריזת מתנה שיש לקרוע את העטיפה שלה? (והרי האם ישנה חדווה גדולה יותר מחדוות קריעת עטיפת המתנה? לא)

המעניין הוא שבברית-המועצות לשעבר פגשתי הרבה יהודים, אבל לא ראיתי אפילו נימול אחד. בריה"מ לא הייתה המקרה הראשון בתולדות העם היהודי שרצה לשמור על הרכיבים כפי שקיבל אותם קומפלט מהיצרן. די להיזכר בעידן ההלניסטי. אבל זו לא מהות הסיפור.

 

אחד ממכריי הטובים- יעקב, בחור יהודי חלוש בן 27, גובהו מטר שישים וחמש, חובב אומנויות לחימה אבל, האמת, יותר מהצד התיאורטי, פחות מהצד הפרקטי. מדי פעם היה מגיע לאימוני הקרטה בכדי לשפר את הפרקטיקה.

 החבר'ה די רחמו עליו, עד לרגע שהיה מתחיל להתגרות בהם. וגם אז הם היו שולחים לעברו בעיטה או שתיים, אבל אף פעם לא בראש. יעקב- או יאשה בשם החיבה שלו- היה חוטף מיומן והיה סופג מהלומות בהתרגשות גדולה.

הסיבה שהיה מוסכם לא להכות אותו בראשו הייתה בין היתר בגלל שאפו היה יוצא מן הכלל, גם מבחינת הגודל וגם מבחינת העיצוב. במידת הצורך הוא יכול היה לשמש אפילו כמפרש לסירת דיג קטנה. אפו היה כל-כך גדול שבמשבי רוח חריפים ליאשה היה נתפס הצוואר. ולגרום נזק ליצירת פאר שכזו, אפילו בטעות, היה בבחינת מעשה בלתי אנושי, בדיוק כמו לחרוט על פסלו של בודהה "מיטל מ-י׳4 זונה".

האף של יאשה היה אמור להיות מוגן על ידי הרשויות, מונצח כאנדרטה תרבותית, כמושא המורשת היהודית. נא לא להתבלבל, גם בבעלותי אף בגודל הגון פלוס, אבל מאחר והוא נחשף בעבר לפעולות וונדליזם מצד ספורטאים יריבים שעשו בו שמות, צורתו עוותה פעמים רבות. ספק אם אפי, לעומת אפו של יאשה, מהווה ערך היסטורי או תרבותי כלשהו.

יאשה עבד כנהג משאית בחברת מזון ישראלית גדולה. מדי פעם הוא היה מגיע לחדר הכושר ושם היינו נפגשים, אך לעתים קרובות יותר, היינו משוחחים דרך הטלפון הסלולרי. יאשה אהב לקרוא ספרים שקשורים לתרבויות המזרח ולי היה את הכבוד לשמוע ראשון על הגילויים החדשים בעולם של אמנויות הלחימה ועל הלא נודע. בכל פעם שהייתי מקבל שיחה ממנו השתקפה בראשי אותה התמונה: יאשה יושב על ההגה, בתא הנהג סביבו תלויות תמונות עירום- אבל לא מהזן הנפוץ אצל נהגי משאיות- אלא איורים מן הקאמה-סוטרה. על הדאשבורד מונח ספר פתוח, שממנו יאשה מקריא לי פרקים בקולו הנלהב ומי שמעביר את הדפים הוא הבודהה הקטן מפלסטיק סיני זול שתוך כדי כך גם מנדנד בראשו. ברגעים שהסבלנות שלי הייתה פוקעת והשיחה הייתה הופכת לויכוח, יאשה היה מתפרץ, אך בתוך זמן קצר נרגע. הייתה תחושה שקרלוס קסטנדה בכבודו ובעצמו רוחץ את רגליו של יאשה במים צוננים.

 

באותו היום יאשה התקשר כרגיל. לי לא התחשק לענות. הוא התקשר שוב. בדרך כלל, הוא היה מתייאש לאחר שני ניסיונות והיה משיג לו קורבן אחר במקומי. אלא שהפעם הטלפון צלצל שוב. יאשה צעק לתוך השפופרת:

"מה אני עושה ארמן? מה אני עושה?"

הנחתי שהוא נרגש מקריאה של איזה ספר חדש.

"מה קרה?", שאלתי אותו באדישות.

"לכיוון הלא נכון״, צעק יאשה, ״אני הלכתי לכיוון הלא נכון והתבלבלתי בדרך! אני לא בדרך הנכונה, רחוק משם"

הוא התחיל ממש לעצבן אותי.

"למה אתה צורח? תוציא את המפה או שאתה נוהג לפי ההורוסקופ של השבוע? כי האמת שבדקתי אותו בעצמי והוא לא נכון. בעל הבית לא העלה לי את השכר ולא הכרתי בלונדינית עם אלרגיה לפסיפלורה."

דרך השפופרת הדהדו דפיקות ורעשים מוזרים. יאשה שתק. משהו הרגיש לי לא נכון. התחלתי ממש לדאוג לו:

"איפה אתה?", שאלתי.

"בשטחים״, השיב יאשה בשקט.

עכשיו הגיע תורי לצעוק: "אז תפרסס מייד ותסתלק משם!", ניסיתי לגבור על רעש החבטות, "אל תחכה, למה אתה מחכה? תסובב את ההגה ותן גז!"

"אבל אני לא יכול", השיב יאשה בשקט, "הם כיתרו את המשאית.״

״הם?״, שאלתי, ״מי זה הם? וכמה הם?״

״לא יודע, הם רבים ויש להם אלות ואבנים. מה אני עושה עכשיו? הם יהרגו אותי, נכון? רק אל תספר לאמי..."

ליבי החל לדפוק במהירות. המצב היה נראה חסר סיכוי. להתקשר למשטרה לא היה טעם, הם לא היו מספיקים להגיע בכל מקרה. ואילו להילחם בהמון - גם זו לא אופציה.

פתאום, עלה בדעתי רעיון הזוי. עד כדי כך שהוא עוד היה עלול לעבוד.

"תגיד להם שאתה לא יהודי!", צעקתי לתוך השפופרת.

"אבל אני יהודי", הכריז יאשה בגאווה ופשוט הטריף אותי בזה.

"כן אתה יהודי״, אמרתי לו, ״אבל אתה גם אידיוט! ראיתי אותך במקלחת. תגיד להם שאתה לא יהודי ואם צריך גם תראה להם. הבנת?"

החבטות על גבי המשאית התעצמו. שמעתי את החלון של המשאית נפתח ואת יאשה מכריז בקול רם שהוא בכלל לא יהודי. אבנים שוב פגעו בתא הנהג. צעקתי לתוך השפופרת שידבר בקול רם עוד יותר, שידחוף את האוויר מתוך ריאותיו בכל כוחו. לרגע נוצרה דממה ואז יאשה התחיל לצרוח במלוא גרונו, בהיסטריה מוחלטת:

"אני לא יהודי! אני לא יהודי!"

המכות נפסקו. שמעתי ערבית ברקע ואת דלת המשאית הנפתחת. הרעשים בחוץ התגברו מעט ואז שמעתי את קולו של יאשה:

"הנה אני אוכיח לכם. עכשיו אני אראה לכם את הכול"

השתררה דממה. אחר כך נשמעו קולות בערבית. דמיינתי לעצמי את יאשה בדמותו של איזה אל הודי, עומד שם על בימה ומגרש את כוחות הטמא בעזרת איבר מינו הלא נימול, אך בכל זאת היהודי. עד מהרה נטרקה הדלת ומנוע הרכב רעם. יאשה הודיע לי בטלפון:

"זהו, הם עזבו. הכול נגמר. אני הולך הביתה. תשמע, אל תספר שום דבר לאימא שלי, בסדר?"

הוא כל הזמן חשב על אמו, וכל מה שאני חשבתי לעצמי היה: "ברוך שלא עשית אותו אישה.״

חפש באתר
טואול - בניית אתרים